דלק מאובנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דלק מאובנים או דלק מאובןלועזית דלק פוסילי, מלטינית: Fossilis, "נכרה מהאדמה") הוא דלק שנוצר מהתאבנות של אורגניזמים בסביבה מחוסרת חמצן (אנאוקסית). גילם של האורגניזמים ושל דלק המאובנים שנוצר מהם הוא בדרך-כלל מיליוני שנים, ולעיתים אף מעל 650 מיליון שנה. דלקי המאובנים שנוצרו הם פחם, נפט וגז טבעי – שמכילים כולם כמות גדולה של פחמן.

תהליך ההיווצרות כלל קבורה של החומר האורגני, שקיעה ודחיסה אל מתחת לפני האדמה ו"בישול" (בטמפרטורה ולחצים ספציפיים) לאורך זמן. תהליך זה יצר סוגים שונים של דלק מאובנים. תנאי הסביבה שפעלו על החומר הם שקבעו איזה סוג של דלק מאובנים נוצר: פחם, נפט או גז טבעי.

התאוריה המקובלת על מקורם הביולוגי (מאובניהם של צמחים ובעלי-חיים) של דלקי המאובנים, הוצעה לראשונה על ידי גאורגיוס אגריקולה ב-1556 ופותחה לאחר מכן על ידי מיכאיל לומונוסוב במאה ה-18.

סוגי הדלק המאובנים בעלי חשיבות רבה כיוון שלאחר שריפתם הם מתחמצנים לפחמן דו-חמצני ומים, ויכולים להפיק כמויות משמעותיות של אנרגיה ליחידת משקל. בעבר תתי-חומרים כאלה שימשו לצורכי חניטה ואיטום.

השפעות על הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – התחממות עולמית, זיהום אוויר

במהלך השריפה של הדלק המאובן נפלטים לאוויר אפר, פיח וגזי חממה. הפיח והאפר מתפזרים באוויר. גזי החממה עולים לאטמוספירה ותורמים לתהליך ההתחממות עולמית. תופעות אלה הובילו במאה ה-21 להחלטות לצמצום השימוש בדלק מאובנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ערך זה הוא קצרמר בנושא גאולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.