דישון עלוותי

דישון עלוותי הוא טכניקה להזנת צמחים על ידי דישון נוזלי באופן ישיר על עלוות הצמח, בניגוד להוספת דשן מסורתית שמתבצעת בהגמעה (השקיה). הצמחים מסוגלים לקלוט אלמנטים חיוניים דרך העלים.

הקליטה מתבצעת דרך פיוניות העלים וגם באמצעות האפידרמיס.

שינוע האלמנטים בדישון עלוותי יהיה מהיר יותר כאשר הוא נעשה דרך הפיוניות, אך כלל הספיגה יכולה להיות טובה במידה זהה כאשר נעשית דרך האפידרמיס.

בנוסף, הצמחים מסוגלים לקלוט אלמנטים דרך הגבעול.

בעבר סברו כי דישון עלוותי פוגע בעגבניות אך סברה זו הופרכה וכיום דישון עלוותי הוא סטנדרט בחקלאות ונעשה בו שימוש נרחב.

מקורות דישון עלוותי ממקורות ימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך נפוצה לביצוע דישון עלוותי היא באמצעות תערובות שעשויות מצמחי ים בעיקר אצת ים צפוני (אסקופילום נודוסום) אשר מכילה רבים מיסודות הקורט. ככל שיותר מאלמנטים אלו נזקקים, כך קשה יותר לאזן את נוכחותם באדמה. אצת ים צפוני מכילה גם הורמונים צמחיים שנחשבים מועילים להתפתחות חלקי הצמח השונים - העלים, הפרחים והפירות. השימוש בתמציות אצות נפוץ בקרב מגדלי גידולים אורגניים המעדיפים להימנע משימוש בהורמונים סינתטיים.

יעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

H.B Tkey היה ראש המחלקה לחקלאות באוניברסיטת מישיגן בשנות החמישים.

בעבודתו עם S.H Wittwer הם הוכיחו את יעילותו של הדישון העלוותי.

באמצעות יישום של זרחן ואשלגן רדיואקטיביים לעלוות הצמחים ושימוש במונה גייגר לאיבחון הקליטה, השינוע והשימוש של הצמחים בדשן.

שינוע הדשן בצמח נעשה בקצב של כ־30 ס"מ לשעה לכל חלקי הצמח.

מיצוי מעלי הצמחים יכול להיבחן באמצעות רפרקטומטר: אם לאחר הדישון העלוותי כמות האור המוחזר עולה באופן משמעותי, הדבר מעיד כי חלק מן החומרים המזינים נספגו.

ריסוס מועשר יכול לעזור לחומרים המזינים להיצמד לעלים ולייעל את החדירה.