דוקטרינת מונרו
דוקטרינת מונרו (באנגלית: Monroe Doctrine) הייתה מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו. המדיניות הוחלה לראשונה בשנת 1823; אולם המונח "דוקטרינת מונרו" עצמו לא הוטבע עד 1850.[1]
דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות וכן פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הרקע לדוקטרינות היה המאבק לעצמאות שניהלו מושבותיה של ספרד בדרום אמריקה (ארגנטינה, מקסיקו, צ'ילה, וונצואלה) שביקשו הכרה מהאמריקאים. הדוקטרינה קבעה כי ארצות הברית לא תיקלע למלחמה למען מדינות חדשות שהישרדותן לא מובטחת. ההשלכה של דוקטרינה זו על אירופה הייתה מניעת כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בתחילה, בשל העיקרון כי ארצות הברית לא מתערבת בעניינים פנים אירופאים וקולוניאליים.
כבר בימי ג'ורג' וושינגטון נטתה ארצות הברית לשמור על מדיניות של בדלנות. דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. הקמת קולוניות אירופאיות חדשות או פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הדוקטרינה הוכרזה בנאום השנתי השביעי של מונרו בפני הקונגרס. דוקטרינת מונרו נשמרה עד להחלפתה בדוקטרינת טרומן ב־1947, מלבד התערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.
הרקע לדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם קץ המלחמות הנפוליאוניות ב־1815 נוצר שבר בין ספרד ומושבותיה באמריקה. בין השנים 1815 ל־1822 הוליכו חוזה דה סן מרטין בארגנטינה, ברנרדו או'היגינס בצ'ילה וסימון בוליבר בוונצואלה את ארצותיהם לשחרור מן הקולוניאליזם הספרדי. הרפובליקות החדשות ציפו להכרה מארצות הברית ואמריקאים רבים צידדו בכך.
הנשיא ג'יימס מונרו ושר החוץ ג'ון קווינסי אדמס (שהיה הנשיא שכיהן לאחר מונרו) לא רצו להסתכן במלחמה עם ספרד בשל מדינות שהישרדותן לא הייתה מובטחת. מבחינתם, כל עוד מדינות אירופאיות אחרות לא מתערבות, יכלו ספרד והמושבות המורדות להמשיך בלחימה.
בריטניה התלבטה בין תמיכה בשלטון מונרכי ובין הרצון בשווקים חדשים. מדינות דרום אמריקה היו שוק גדול יותר מארצות הברית עבור סחורות בריטיות. כאשר הציעו צרפת ורוסיה שבריטניה תסייע לספרד בהשבת מושבותיה, שללה האחרונה את הרעיון.
בנוסף, ניהלה ארצות הברית משא ומתן עם ספרד על רכישתה של פלורידה. לאחר שהחוזה אושר, החלה ארצות הברית להכיר במדינות אמריקה הלטינית. במהלך 1822 זכו ארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה ומקסיקו להכרה.
ב־1823 הזמינה צרפת את ספרד להחזיר את בית בורבון וכן דנו בכך שספרד תתקיף את מושבותיה לשעבר בתמיכה הברית הקדושה (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה). תוכניות אלו היו עלולות לפגוע במאמצי בריטניה לאורך המאה השמונה עשרה לדחוק את צרפת מאמריקה.
ג'ורג' קנינג, שר החוץ הבריטי, הציע כי בריטניה וארצות הברית יזהירו במשותף את צרפת וספרד מהמשך תוכניות אלו. תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון עודדו את מונרו לקבל את ההצעה אך ג'ון קווינסי אדמס היה חשדן יותר. אדמס גם היה מודאג ממאמציה של רוסיה להרחיב את השפעתה דרומה מאלסקה לקליפורניה, שהייתה בשליטה מקסיקנית בשעתו.
בישיבת קבינט ב־7 בנובמבר 1823 התנגד אדמס להצעת קנינג וטען "יהיה זה יותר גלוי לב, שלא לומר מכובד, להציג בעצמנו את עקרונותינו לרוסיה וצרפת ולא להשתרך כסירה בנתיבה של אוניית המלחמה הבריטית". הקבינט הסכים למדיניות עצמאית.
בנאומו על מצב האומה ב־2 בדצמבר הכריז מונרו על מה שתיקרא דוקטרינת מונרו, אף שהיה שנכון יותר לכנותה "דוקטרינת אדמס". ארצות הברית הודיעה למדינות העולם הישן כי יבשת אמריקה אינה פתוחה יותר לקולוניאליזם אירופאי וכי כל מאמץ אירופאי להרחבת ההשפעה בעולם החדש ייחשב "למסוכן לשלומנו ולביטחוננו". ארצות הברית לא תתערב בעניינים הפנימיים באירופה ותצפה ממדינות אירופה לא להתערב בענייני מדינות אמריקה.
הצהרה זו עמדה בסתירה לרצונן של מדינות אירופה להשיב לעצמן טריטוריות שונות באזור האיטי וסנטו דומינגו. צרפת וספרד רצו להשיב את הטריטוריות בהיספניולה ולהרחיב את השפעתן. הדוקטרינה לא הייתה מוחלטת ואינטרסים לטווח קצר של ארצות הברית בקריביים השפיעו על מדיניותה.
אף על פי שהדוקטרינה תתגבש במשך שנים, תמך אדמס באופן כה נחרץ ביישום דוקטרינת מונרו עד כי נשיאים שבאו אחריו לא יכלו להתעלם מכך. יצוין כי ארצות הברית הצליחה לעמוד מאחורי דוקטרינת מונרו בשל התאמתה לבריטניה, שהחזיקה צי חזק (לארצות הברית לא היה כוח צבאי משמעותי באותן שנים). האוקיינוס האטלנטי היווה מחסום נוסף, ובעימות אפשרי הוא היה מהווה יתרון חשוב לארצות הברית, שלא הייתה נאלצת לחצותו כדי להגן על אמריקה.
ב־2 בדצמבר 1845 הכריז הנשיא ג'יימס נוקס פולק בנאום לקונגרס כי דוקטרינת מונרו תיאכף בנחישות וכי על ארצות הברית להתפשט מערבה.
תגובה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכיוון שארצות הברית חסרה באותה תקופה גם צי וצבא מהימנים, התעלמו במידה רבה מהדוקטרינה מבחינה בינלאומית. הנסיך מטרניך מאוסטריה כעס על ההצהרה וכתב באופן פרטי כי הדוקטרינה היא "מעשה מרד חדש" של ארצות הברית שיעניק "כוח חדש לשליחי המרדה וישיג את אומץ ליבו של כל קושר".[2]
לעומת זאת, הדוקטרינה נתקבלה באישור בריטי בשתיקה. הם אכפו זאת טקטית כחלק מהשלום הבריטי הרחב יותר, שכלל אכיפה של נייטרליות הימים. זה תאם את המדיניות הבריטית המתפתחת של סחר חופשי לסה פר נגד מרקנטיליזם. התעשייה הבריטית הצומחת במהירות חיפשה שווקים למוצריה המיוצרים, ואם מדינות אמריקה הלטינית העצמאית החדשות היו הופכות שוב למושבות ספרדיות, הגישה של בריטים לשווקים אלה הייתה מנותקת על ידי מדיניות מרקנטיליסטית ספרדית.[3]
דוקטרינת מונרו בתחילת המאה העשרים – תיקון רוזוולט והצהרת קלארק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1904 הכריז תאודור רוזוולט על תיקון (Roosevelt Corollary) משמעותי לדוקטרינה לפיו לארצות הברית יש זכות להתערב במדינות אמריקה הלטינית במקרה של התנהגות פסולה ברורה וחוזרת על עצמה מצידן ובפרט במקרים של שמיטת חובות על ידיהן. מטרת התיקון הייתה למנוע התערבות צבאית מצד המעצמות האירופאיות במקרים כאלה.
מנסחי אמנת היסוד של חבר הלאומים, שאומצה ב-28 באפריל 1919, ושעל פיה הוקם הארגון, ראו צורך לציין בסעיף 21 של האמנה כי "האמנה לא תשפיע על תחולתם של הסכמים בינלאומיים או הבנות קיימות, כגון דוקטרינת מונרו, כדי לשמור על שלום העולם". זהו סעיף "אמריקאי", שעצם הדרישה להכללתו הובנה כבר כרמז לכך שאין בכוונת ארצות הברית, שהקימה את חבר הלאומים, להיות חברה בו. הסעיף זרע את זרעי כישלונו של חבר הלאומים למנוע מלחמה עולמית שנייה.
ב־1930, בהצהרת קלארק, נאמר כי דוקטרינת מונרו אינה היתר לארצות הברית להתערב בענייני אמריקה הלטינית כל עוד מדינות אירופאיות אינן מעורבות בהן.
לאחר כיבוש דנמרק בידי גרמניה הנאצית נטען על ידי נשיא ארצות הברית שגרינלנד נמצאת בחצי הכדור המערבי, ומכאן הוסק שדוקטרינת מונרו חלה עליה, מבחינת מניעת כניסת גרמניה הנאצית אליה.[4]
דוקטרינת מונרו במהלך המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המלחמה הקרה שימשה דוקטרינת מונרו שוב את מקבלי ההחלטות האמריקאים. לאחר הקמת השלטון הקומוניסטי בקובה וקשריה של זו עם ברית המועצות, נטען כי יש לאכוף את דוקטרינת מונרו כדי לעצור את ברית המועצות מהתפשטות באמריקה הלטינית. ארצות הברית קיימה אמברגו כנגד קובה מ-1960 ועד 2016.
במהלך שנות המלחמה הקרה סיפקה ארצות הברית סיוע מודיעיני וצבאי לממשלות שאוימו על ידי הקומוניזם. הדבר עורר ויכוח בארצות הברית, בו פעילי שמאל טענו כי האיום הקומוניסטי הוצג באופן מוגזם.
יישום הדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת האחרונה נקטה ארצות הברית מספר צעדים הנגזרים מדוקטרינת מונרו:
- ראש ה-CIA רוברט גייטס, הגן על הפעילות בפרשת קונטראס בטענה כי הימנעות מהתערבות בניקרגואה הייתה נטישה של דוקטרינת מונרו.
- ארצות הברית פעלה נגד הוגו צ'אווס, אז הנשיא הנבחר בוונצואלה, שהואשם בתמיכה בהפלת נשיא האיטי ז'אן-ברטראן אריסטיד. נטען כי[דרוש מקור] ארצות הברית עמדה מאחורי ניסיון ההפיכה בוונצואלה כנגדו.
- לארצות הברית תפקיד נכבד בענייני אמריקה הלטינית בעזרת לחץ פוליטי וכלכלי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- U.S. State מחלקת המדינה האמריקאית על דוקטרינת מונרו
- חלקים נבחרים מנאומו של מונרו בפני הקונגרס
- דוקטרינת מונרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דוקטרינת מונרו, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Monroe Doctrine". Oxford English Dictionary (3 ed.). 2002.
- ^ Herring, George C. (2008). From Colony to Superpower: U.S. Foreign Relations Since 1776. New York: Oxford University Press. ISBN 9780195078220.
- ^ Hobson, Rolf (2002). Imperialism at Sea. Vol. 163. Brill Academic Publishers. p. 63. ISBN 978-0-391-04105-9. נבדק ב-12 באוקטובר 2009.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ אמריקה תטיל חסותה על גרנלאנד, דבר, 17 באפריל 1940
