דון יוסף נשיא

דון יוסף נשיא

לידה	1524 ליסבון, פורטוגל
פטירה	1579 (בגיל 55 בערך) איסטנבול, האימפריה העות'מאנית
מדינה	האימפריה העות'מאנית, ממלכת פורטוגל
השכלה	האוניברסיטה הישנה של לוון
תפקיד	Category:Dukes of the Archipelago Duke of Naxos

דון יוסף נשיא (ידוע אף בשם ז'ואאו מיגז מנדס, בפורטוגזית: Dom João Migas Mendes; נולד בפורטוגל ב-1524 (תאריך משוער) ונפטר ב-1579 באיסטנבול) היה סוחר ומדינאי יהודי לבית משפחת האנוסים בנבנשתי/מנדס. לימים נהיה דמות בעלת השפעה בחצר האימפריה העות'מאנית בזמנם של הסולטאן סולימאן הראשון ובנו סלים השני, ולקח חלק מרכזי בניסיון שיקומה של טבריה.

ראשית חייו

נולד למשפחת יהודים אנוסים בליסבון שבפורטוגל וגדל כנוצרי קתולי, בשם ז'ואאו מיגז. שנת לידתו אינה ידועה, למעט עובדת היותו ילד קטן בשנת 1525, עת פטירת אביו אגוסטינו מיגז, אשר היה מדען בשירות בית המלוכה הפורטוגזי. אף על פרטי ילדותו המוקדמת לא ידוע הרבה, למעט זאת שגדל אצל קרוביו פרנציסקו וגרציה בנבנשתי/מנדס. פרנציסקו ואחיו דייגו בנבנשתי/מנדס היו בעליהם של עסקי מסחר ובנקאות גדולים בליסבון והיו בבעלותם סניפים בצרפת ובהולנד. בעקבות ייסוד האינקוויזיציה הפורטוגלית ב-1536 ולאחר מות פרנציסקו באותה השנה, עקרה המשפחה לאנטוורפן, שם דייגו ניהל את אחד מסניפי הבנק.

גרציה, אשר ירשה את בעלה, ניהלה את העסקים יחד עם אחיו דייגו, שנישא לאחותה, בריאנדה. בשנת 1543 נפטר דייגו וציווה למנות את שותפתו גרציה לאפוטרופוסית על כל רכושו. בזמן זה, ביקש קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהיה בעל חוב גדול לבנק המשפחתי, להשתמט מתשלום החוב על ידי האשמת דייגו המנוח ומשפחתו בהיותם יהודים בסתר, ואז לעקל את רכושם ולבטל את חובותיו על פי חוק. צו זה נדחה לשנתיים לפחות על ידי הלוואת כספים נוספים. במקביל, התבקש קרל החמישי על ידי אציל בשם פרנציסקו דה ארגון ללחוץ על דונה גרציה שתיתן לו לאישה את בתה ריינה. התמריץ של קרל למעשה זה נבע מהבטחתו של פרנסיסקו להעניק למלך הלוואה גדולה ללא ריבית.

ז'ואאו מיגז, אשר השלים בינתיים את לימודיו באוניברסיטת לויבן השכנה ב-1542, ברח יחד עם ריינה לוונציה לאחר יולי 1546, על מנת לחלץ את הבת מהנישואים. לשלטונות נמסר כי ריינה "נחטפה" על ידי מיגז, טענה שאף סייעה לאמה בניסיון צאתה מאוחר יותר לוונציה. בזמן הימצאותם בוונציה, החלה בריאנדה, אלמנתו של דייגו ואחותה של גרציה, לתבוע את חלקה בירושת בעלה. כשלא נענתה, הלשינה לסנאט של וונציה כי אחותה מעוניינת לעקור לטורקיה על-מנת לממש שם את יהדותה. רכושה של גרציה בוונציה עוקל והיא עצמה הוכנסה לכלא. בריאנדה אף שלחה שליח לאנרי השני, מלך צרפת, במטרה שיעקל את נכסי בנק מנדס (נשיא) אשר בתחום שליטתו, והוא אכן נמנע מלשלם את חובותיו למשפחה היהודית.

על מנת לחלץ את רכוש משפחתו, פנה ז'ואאו מיגז אל הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון וסיפר כי ברצונו להגר עם רכושו האדיר לטורקיה, אלא שממשלת וונציה מעכבת את הדבר. הסולטאן, שהיה מעוניין בביסוס בית המסחר העשיר בשטחו, לחץ על ממשלת וונציה שתשחרר את גרציה ורכושה. במקביל, נסע מיגז לצרפת, היכן שהיו לו יחסים טובים עם בית המלוכה בזכות תמיכתו הרחבה בכלכלתה ודרש את תמיכתה. מאמציו צלחו, גרציה שוחררה מן הכלא בשנת 1549, הרכוש הוחזר והמשפחה עברה להתגורר בפרארה, כיום באיטליה. ז'ואאו מיגז נישא לריינה, בתה של גרציה, ותוך המשך ניהול עסקיו בצרפת השיג כתבי המלצה מהשגריר הצרפתי די לאנסאק שבאיסטנבול אל הסולטאן העות'מאני.

חייו בחצר העות'מאנית

בשנת 1553 הגיעה המשפחה לאיסטנבול בליווי של כ-500 אנוסים מספרד, פורטוגל ואיטליה, ששימשו את המשרתים, הסוכנים והמנהלים של בית המסחר שלה. עושרו של ז'ואאו מיגז, כתבי ההמלצה שלו והיכרותו עם הפוליטיקה האירופאית, קירבו אותו לסולטאן אשר כינה אותו בתואר "אל פראנגי-בי" (הנשיא הפרנקי). כעת שינה ז'ואאו מיגז את שמו לדון יוסף נשיא, ערך ברית מילה ואף עשה טקס נישואים נוסף עם זוגתו על פי הדת היהודית. דון יוסף נשיא ודונה גרציה ביססו בקונסטנטינופול בית בנקאות ומסחר בינלאומי שמילא תפקיד חשוב בעסקי הסולטנות,  וניהל עסקים נרחבים בלבנט, בבלקן ובאירופה. לאחר מות הסולטאן סולימאן הראשון ב-1566 ועלייתו של סלים השני לסולטנות, התקרב דון יוסף נשיא לשלטון אף יותר. הסולטאן העניק לנשיא מונופול על ייבוא וייצוא, ודאג לכך שהמלך הפולני זיגמונט אוגוסט יעניק לו זכות בלעדית ואף פטור ממכס לייבוא יין ומוצרים נוספים מדרום אירופה, וכן לייצוא דונג דבורים מפולין.

בתקופת שלטונו של סלים השני, היה דון יוסף נשיא מעורב ביחסים הבינלאומיים של הסולטנות עם מדינות אירופה והשפיע על מהלכה בנושאים שונים. כך מנע נשיא מהסולטאן להלוות כסף למלך צרפת אנרי השני, ביודעו כי הלה אינו מסוגל להחזיר את החוב. נשיא ארגן את כיבוש קפריסין בידי העות'מאנים וקיבל את תואר דוכס האי נקסוס ב-1566. כמו כן, נשיא ניהל מגעים עם האצילים ההולנדים בתחילת ההתמרדות ההולנדית נגד הספרדים ב-1566, שביקשו את תמיכת העות'מאנים. מגעים אלו הם שגרמו לתמיכתה של האימפריה העות'מאנית ב-1569 במלחמת האצילים מול המלך הספרדי-הבסבורגי, פיליפ השני. בנוסף לאי נקסוס, אף האי קפריסין הובטח לו, דבר שנמנע עם הפסדם המוחץ של העות'מאנים לספרדים ולוונציאנים בקרב לפנטו ב-1571. ייתכן שבהשפעת הפסד זה ירדה קרנו של נשיא, ובזמנו של הסולטאן הבא, מוראד השלישי, הוא הודח מתפקידו (על אף שהותר לו לשמור על תארו) ולאחר מותו ב-1579 אף הוחרם רכושו.

השפעתו של נשיא בארמון הסולטאן גרמה לסולטנות להעניק את חסותה ליהודי ממלכתה, ואף לבני חסותה היהודיים מחוצה לה. דוגמה בולטת להשפעתו של נשיא היא תקרית אנקונה ב-1556, הנוגעת לנמל ימי שהשתייך למדינות הכנסייה והיה מרכז חשוב למסחר עם המזרח. בעקבות התקבצות בנמל של יהודים אנוסים רבים שחזרו ליהדותם, כינס האפיפיור פאולוס הרביעי את האינקוויזיציה המקומית לשם החזרתם לנצרות. היהודים נעצרו, רכושם הוחרם, והם היו מועמדים להוצאה להורג, אלא אם כן יחזרו לנצרות. בהשפעתו של נשיא, הצליחה התערבותו הישירה של הסולטאן סולימאן להשיג חנינה ליהודים שהגיעו מן הסולטנות. עשרים וארבעה יהודים שסירבו 'להביע חרטה' על כך שנותרו יהודים בסתר, הועלו על המוקד. בעקבות המעשה, הכריז נשיא חרם על נמל אנקונה ובכך פתח במלחמה כלכלית מול האפיפיור. החרם קיבל את הסכמתם של ר' יוסף קארו ואחרים.  לאחר פגיעה כלכלית חמורה בעיר הנמל וחששם של יהודי אנקונה לנקמת האפיפיור בהם, בוטל החרם על העיר.

שיקום היישוב היהודי בטבריה

משפחת נשיא פעלה רבות לחידוש ושיקום היישוב היהודי בטבריה. בתחילת המאה השש עשרה התקיים בטבריה יישוב זעיר של דייגים ובו מספר מועט של יהודים. על פי בקשת החכירה שנמצאה בפנקסי האוצר העות'מאני, כוונתם של משפחת נשיא הייתה לפתח את הפוטנציאל החקלאי שבו תוך גידול דקלים, קני סוכר ועצי תות לייצור משי. טבריה שהייתה רשומה עד כה כתימאר, הפכה ב-1563 להיות הקדש שהכנסותיו מיועדות לבית תמחוי שהקים הסולטאן סולימאן הראשון במערב דמשק.

בתעודות עות'מאניות אלה מתברר כי בשונה מדעתם של רוב ההיסטוריונים, העיר שניתנה בחכירה בסכום של אלף זהובים לשנה, ניתנה בפועל לשותפתו דונה גרציה ולא לדון יוסף נשיא עצמו. בתור חוכרת המיסים לשטח הקדש היא אף קיבלה אוטונומיה משפטית, בה לא היה ניתן להעמיד אדם לדין אלא בהסכמתה או בהסכמת באי כוחה. ברשותה היה לתפוס כל שטח פנוי בטבריה, בין לחקלאות ובין לבניין, למעט שטחם של המסגד ובית הקברות המוסלמי.

יוסף נשיא שלח בא כוח מטעמו שיפקח על בניית העיר ופיתוח החקלאות. הוואלים (ניצבים מטעם הסולטאן) בדמשק ובצפת חויבו לסייע לו והוא הופקד אף על בניית חומה, אשר עבורה הקציב הסולטאן סלים השני 5,000 פרנק ושמונה יניצ'רים מחיל המצב בדמשק, שישמשו כשומרים. בניית החומה, שהייתה 1,200 מטר לערך, הושלמה ב-1565 ואף החלה אז נטיעת עצי התות. בהוראת הסולטאן, נקבעו ימי שוק קבועים והעברת מי המעיינות אל תוך העיר נעשתה על חשבונה של דונה גרציה.

ניתן לראות כי לפחות אצל הקהילות היהודיות באיטליה, פירשו בני הדור את הקמתה של טבריה מחדש כפעמי גאולה, ודון יוסף נשיא, בעל ההשפעה באיסטנבול, הצטייר כמבשרה. הוא אף הוציא "קול מבשר" בו הוא קורא ליהודים ובעיקר לבעלי מלאכה לבוא ליישב את טבריה והעמיד ספינות לשם הבאתם בוונציה ואנקונה. במכתביה של קהילת קורי מאיטליה בין השנים 8–1557, נכתב: "...וקבלה היא שבטבריא עתידים לחזור תחילה ומשם נעתקים למקדש". עדות לתחושת היהודים לגבי חידוש ההתיישבות בטבריה, מובאת מידי הנוסע הפורטוגזי פנטלאו דה אביירו (פור'), שביקר בארץ ישראל סמוך לשנת 1565: "חדשות אלו הביאו שמחה גדולה לכל היהודים היושבים בארץ ישראל, מכיוון שאלה האמינו, שעם התיישבותם שם, חייב גם המשיח לבוא. בזמן שהותי בוונציה ביקרתי, מתוך סקרנות, כמעט מדי שבת בשבתו, את בית הכנסת שלהם...הבינותי מהם, שהיו בטוחים ביותר בעצמם, כי תוך שבע או שמונה שנים יבוא המשיח... ובדרך כזו הלכו שולל כל האנשים הנקלים האלה, אחרי רעיון ודמיון זה, בכל הארץ הקדושה כולה".

אלא שעם תום כהונתו של הסולטאן סלים השני ב-1574 ואיבוד כוחו של יוסף נשיא, הקיץ הקץ על היישוב בטבריה. אף לא עזרה התערבותו של יהודי נוסף בעל השפעה בחצר הסולטאן, דון שלמה אבן יעיש, שניסה לקחת את טבריה תחת חסותו. היהודים שבו לצפת ולישוביהם הקודמים ונוסעים שונים מתארים כי טבריה חזרה להיות שוממה. כך מתארים דבריו של הנוסע הגרמני סלומון שווייגר ב-1587: "טבריה המפורסמת בלתי מאוכלסת כולה, מחמת הריבוי הגדול של נחשים ארסיים השולטים כאן". לאחר מכן ב-1599, מתאר אקווילנטה רוקטה, כי "הלאה, במרחק ארבעה מילים בערך, לצד שמאל, בכיוון דרום, מצוי המקום שם עמדה העיר טבריה שממנה לא נותר שריד, מאחר שהיא קבורה בתוך המים ובתוך החול של אגם זה".

ביבליוגרפיה

• בטו, יום טוב, דון יוסף נשיא – פרשת חיים, מסדה, ת"א: 1942.
• גוטרמן, אלכסנדר, יהודים ספרדיים על אדמת פולין, פעמים, גיליון מס' 18, יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 53–79.
• הד, אוריאל, תעודות טורקיות על בניינה של טבריה במאה הט"ז, ספונות, יד בן צבי: 1966 (תשכ"ו), עמ' 193- 210.
• הרוזן, יעקב, דון יוסף נשיא, מסדה, רמת גן: 1960.
• לואיס, ברנרד, היהודים בעולם האסלאם, זלמן שזר, ירושלים: 1996.
• קלוזנר, יוסף, דון יוסף נשיא – הדוכס של נקסוס, לעם, יפו: 1913.
• שור, נתן, הניסיון להקים מדינה יהודית בטבריה על ידי דונה גרציה מנדס ודון יוסף נשיא והכשלתו בידי הפרנציסקנים, אריאל, ירושלים: 1987. עמ' 44–49.
• תמר, דוד, הציפייה באיטליה לשנת הגאולה של"ה, ספונות, כרך ב, 1957, עמ' 61–88.
• Bulut, Mehmet, Ottoman-Dutch economic relations, Hilversum, Verloren: 2001.
• Roth, Cecil, Joseph Nasi Duke of Naxos and the Counts of Savoy, The Jewish Quarterly Review, Vol. 57, The Seventy-Fifth Anniversary Volume of the Jewish Quarterly Review, University of Pennsylvania Press: 1967, pp. 460-472.

ראו גם

• עליות מגורשי ספרד ופורטוגל

לקריאה נוספת

• שמואל אבישי שטוקהמר, בן פורת יוסף, סיפור חייו של דון יוסף נשיא, ירושלים, תשמ"ב, באתר אוצר החכמה.
• יוסף ברסלבי, למפעלו של דון יוסף הנשיא בארץ-ישראל, ירושלים, תרפ"ח.
• יוסף ברסלבי, לפרשת טבריה: מימי דון יוסף הנשיא ועד אבן יעיש, ירושלים, ת"ש.

קישורים חיצוניים

• "נשיא, דון יוסף", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 115–117, באתר היברובוקס
• יעקב הרוזן, ‏דון יוסף נשיא – בונה העיר טבריה, באתר "דעת"
• דוד הלחמי, דון יוסף מנקסוס (דון יוסף נשיא), חכמי ישראל, תל אביב תשי"ח, חלק א', עמ' מ', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• 400 שנה לחידוש היישוב היהודי בטבריה, בתוך: בית יעקב 92, טבת תשכ"ז, באתר היברובוקס
• דון יוסף נשיא, במיזם "אישי רחוב"
• דון יוסף נשיא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוסף נשיא דוכס של נכסוס, דף שער בספרייה הלאומית