דוד רזניק

דוד רזניק
David Resnick
לידה	5 באוגוסט 1924; ריו דה ז'ניירו, ברזיל
פטירה	4 בנובמבר 2012 (בגיל 88); ירושלים, ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
תקופת הפעילות	1945–2006 (כ־61 שנים)
תחום יצירה	אדריכלות
יצירות ידועות	בית הכנסת גבעת רם
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1995); פרס רכטר
	www.reznik-architects.com

דוד רֶזנִיק (בפורטוגזית: David Resnick;‏ 5 באוגוסט 1924 – 4 בנובמבר 2012) היה אדריכל ומתכנן ערים ישראלי, חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1995.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רזניק נולד בריו דה ז'ניירו שבברזיל בשנת 1924, בן לברוך ורחל (מלמד). שם למד אדריכלות ובמקביל עבד במשרדו של האדריכל הנודע אוסקר נימאייר.

בשנת 1949 עלה לישראל והצטרף לקיבוץ עין השופט. לאחר שנתיים, שבהן עבד במשתלת הקיבוץ, עבר רזניק לתל אביב-יפו וחזר לעבוד כאדריכל, במסגרת משרדו של האדריכל זאב רכטר. לאחר שקיבל הצעת שותפות מהאדריכל היינץ ראו, קיבל בתמיכתו של רכטר את ההחלטה לעבור להשתקע בירושלים. במשך שלוש שנים היה שותפו של ראו. ב-1958 פתח משרד עצמאי בירושלים, כשאחת העבודות הראשונות שביצע הייתה ביתן העולה החדש בתערוכת העשור. ב-1985 הצטרף למשרד בנו, האדריכל ברוך רזניק. מאוחר יותר, לימד רזניק גם בטכניון ובבצלאל.

רזניק התגורר בירושלים, במתחם מגורים "לב רחביה" שנבנה על פי תכנונו ב-1995.

נטמן בחלקת יקירי העיר ירושלים שבהר המנוחות. זכרו מונצח בסמטת "מבוא דוד רזניק" המוליכה אל מתחם "לב רחביה".

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם (1956–1957, דוד רזניק בשיתוף היינץ ראו) נעשה שימוש בחומרים כדוגמת בטון וזכוכית, בתיאום עם תצורות המתאפיינות בקווים מעוגלים ונקיים היוצרים אשליה בפנים המבנה של חלל אין-סופי. על המבנה הם קיבלו את פרס רכטר לשנת 1964.^[1]

מול כיכר פריז תכנן רזניק את מרכז אמיר. הבניין הביא לרזניק פרסום, והיו בו חידושים טכנולוגים לאותה התקופה.

במוזיאון לעתיקות חצור, בכניסה לקיבוץ איילת השחר (1962–1964), נעשה שימוש בבטון חשוף, בלבני סיליקט ובזכוכית. תוך שימוש בקווים ישרים ואופקיים הבאים בצורת שלוש תיבות מהחומרים השונים, יצר רזניק אולם תצוגה המדמה חלל בבטן האדמה.

בקיבוץ קריית ענבים תכנן רזניק מבנה זיכרון ובו יצר, בחדר שגודלו אינו עולה על 18 מ"ר, בעזרתם של חומרים פשוטים כדוגמת גרנוליט, רשת ברזל וטיח גס.

יד קנדי, אתר ההנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי, המצוי ממערב למושב אורה ולמושב עמינדב בהרי ירושלים, נבנה בשנת 1966 והוא בנוי כגזע עץ כרות, הבא לסמל את הרצחו של הנשיא בדמי ימיו. המבנה בנוי מ-50 עמודי בטון, שגובה כל אחד מהם 7.2 מטרים. כל עמוד מייצג אחת ממדינות ארצות הברית, על ידי סמל המדינה המוטבע עליו. רזניק השתמש בקו ארכיטקטוני של האדריכל אוסקר נימאייר וכתוצאה מכך, המבנה מזכיר בצורתו את הקתדרלת ברזיליה, הקתדרלה המרכזית של העיר ברזיליה, בירת ברזיל.

בסוף שנות השישים השתנה סגנונו של רזניק. מבקרת האדריכלות אסתר זנדברג מתארת שינוי זה:
”כמו אדריכלים רבים בירושלים, חל בעבודתו של רזניק שינוי דרמטי אחרי מלחמת ששת הימים, כיבוש שטחי ירושלים המזרחית והאופוריה הלאומית בעקבותיו”.^[2]

קו התפר ביצירתו של רזניק מתקיים במתחם בית החייל בירושלים, שאותו החל לתכנן בשנת 1966 וסיים עם תכנון יד-לבנים בשנת 1978. אל מול בניין בית החייל הקובייתי והמבוצר, המשדר איפוק, ניצב מבנה יד-לבנים שהוא אוסף של פירמידות, מצופות אבן ירושלמית כשבמרכזן נטוע עץ זית בודד. מבנה זה נראה מנוגד למבנה בעל המטרה הזהה, שאותו תכנן עשור וחצי קודם לכן בקריית ענבים.

פרויקט נוסף בו השתתף רזניק, הישראלי-ברזילאי, היה תכנון בניין שגרירות ישראל בברזיליה (1973-1977).

מבנים מאוחרים יותר שתכנן רזניק הם מלון הייאט (1978–1987), בית הספר לחינוך בקמפוס הר הצופים (1971–1973). בשנות ה-90 תכנן את הפרויקטים בשיתוף בנו, האדריכל ברוך רזניק. בין הפרויקטים שתכננו יחד ניתן למנות את בניין "שערי העיר" בכניסה לירושלים ומוזיאון משה קסטל במעלה אדומים.

בבואו לסכם את מפעל הבנייה שבו נטל חלק, אמר רזניק: "מאז שעליתי לארץ הייתה לי מטרה אחת: להיות בורג במכונה הנפלאה הזאת שנקראת מדינת ישראל. להיות בורג קטן במכונה, אבל כזה שבלעדיו המכונה לא הייתה עובדת כפי שהיא עובדת עכשיו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צופיה דקל-כספי (עורכת), דוד רזניק: רטרוספקטיבה, הוצאת הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא דוד רזניק בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של דוד רזניק
אסתר זנדברג, האיש שכבש את ההר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2005
צופיה דקל-כספי, [chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/http://files7.design-editor.com/91/9103191/UploadedFiles/24FFE1F3-16D0-7FA9-3E3E-DBC158B4B74F.pdf דוד רזניק - בורג אנושי במכונה]
דוד רזניק לביאנלה לאדריכלות בברזיל, באתר וואלה
דף המציג את תערוכתו הרטרוספקטיבית של רזניק משנת 2005, באתר הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב
קשת רוזנבלום, האדריכל דוד רזניק מת בגיל 88, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2012
מיכאל יעקובסון: מת דוד רזניק, מחשובי האדריכלים בישראל מאז הקמת המדינה, Xnet
בת-אל אביר, פרידה מדוד רזניק, מחשובי האדריכלים בישראל, באתר nrg‏, 12 בנובמבר 2012
מיכאל יעקובסון: הראיון העיתונאי האחרון שהעניק דוד רזניק ובו דיבר על אוסקר נימאייר, 6.12.12, Xnet
מיכאל יעקובסון: סיבוב במתחם מגורים בשכונת גילה עם פרט שכדאי ללמוד ממנו בתכנון דוד רזניק, באתר 'חלון אחורי', 5.12.15
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם, באתר 'חלון אחורי', 28 בספטמבר 2016
מיכאל יעקובסון, סיפורו של אייקון אדריכלי: "יד קנדי" בהרי ירושלים לא דומה לאף אנדרטה, באתר Xnet‏, 2 במאי 2017
מיכאל יעקובסון: סיבוב ביד קנדי, באתר 'חלון אחורי', 10 בינואר 2017
מיכאל יעקובסון, ממבצר הר הצופים להזיה של רמות פולין: האדריכלות הישראלית במזרח ירושלים, באתר Xnet‏, 5 ביוני 2017

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ הוענק פרס רכטר לארכיטקטורה, דבר, 1 בפברואר 1965; נילי פרידלנדר, "בית צריך לחבוק את יושבו", מעריב, 4 בפברואר 1965.
^ אסתר זנדברג, האיש שכבש את ההר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2005.

[1] הוענק פרס רכטר לארכיטקטורה, דבר, 1 בפברואר 1965; נילי פרידלנדר, "בית צריך לחבוק את יושבו", מעריב, 4 בפברואר 1965.

[2] אסתר זנדברג, האיש שכבש את ההר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2005.

[1]

[2]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)