דוד ארליך

דוד ארליך
	תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	7 באפריל 1959; רמת גן, ישראל
פטירה	22 במרץ 2020 (בגיל 60); ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל

ערך זה עוסק בסופר. אם התכוונתם לכנר, ראו דוד ארליך (כנר).

דוד ארליך (7 באפריל 1959 – 22 במרץ 2020) היה סופר ומסעדן ישראלי, מייסד ובעלי בית הקפה הספרותי "תמול שלשום".

קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ברמת גן. בתום שירותו בצה"ל, החל ארליך בקריירה עיתונאית. הוא עבד בעיתון "דבר" בירושלים ככתב במשך שנה. לאחר מכן שימש כחבר מערכת השבועון לנוער "חמצן", למשך שנה נוספת. לאחר מכן עבר לרדיו והיה כתב ומפיק בקול ישראל במשך שנה. לאחר מכן היה כתב מוסף "הארץ" כשלוש שנים. בתום עבודתו בעיתון הארץ עבר לארצות הברית, ושימש כמרצה באוניברסיטאות ובבתי ספר.

תמול שלשום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993, כארבע שנים לאחר שעבר לארצות הברית, חזר ארליך לישראל. בתקופתו בארצות הברית התוודע ל"טרנד" בארצות הברית – בתי קפה שהם גם חנויות ספרים. בשובו לישראל, החליט להקים בית קפה במתכונת דומה, אף על פי שלא היה לו ידע בעסקים.

בית הקפה "תמול שלשום" בשכונת נחלת שבעה בירושלים, הפך למזוהה עם הקהילה הגאה, אך שירת ציבור מגוון. ארליך אמר בריאיון: ”מבחינתי 'תמול-שלשום' משקף את מה שאני חושב על החיים. צריכים להיות פתוחים זה לזה בין אם אנחנו ערבים, יהודים, שחורים, לבנים, צהובים או משובצים.”^[1]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארליך הוציא לאור שני קובצי סיפורים קצרים – "הבקרים של שני וחמישי" ו"כחול 18". בנוסף כתב רומן בשם "קפה שירה".

הבקרים של שני וחמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקרים של שלישי וחמישי, יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, בשנת 1999. הסיפורים עוסקים בין השאר בחיים של זוג הומוסקסואלים בירושלים, בסוגיות של זהות ושל הסתרה, ובאופייה המיוחד של החברה הישראלית, דרך דמויות מעולמות שונים, הנפגשות במקומות היומיומיים ביותר – בתור לרופא, בכניסה לבניין, ליד דוכן הגבינות במכולת. סיפורים רבים בספר כוללים מוטיבים משותפים עם סיפורים אחרים, אחד או יותר – דמויות, אירועים מכוננים, ובעיקר מקומות, עם דגש על ירושלים. הספר זכה בעיקר לביקורות חיוביות.^[^{דרוש מקור]}

כחול 18[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחול 18, יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד בשנת 2003. בניגוד לקודמו, המוטיב הירושלמי פחות בולט, ובמקומו ישנו מוטיב ישראלי חזק. עיסוקו של ארליך בפערים ובשונות בחברה הישראלית, אשר בלט בספרו הראשון, הוא חלק חשוב גם בספרו השני. חלק מן הסיפורים עוסקים באירועים מכוננים. למשל, בחור שאיבד את אהובו במצעד הגאווה בתל אביב וחיפושיו הנואשים אחריו, בים הצועדים. סיפורים רבים כוללים מוטיב להט"בי, אך פחות מבספרו הקודם. לאור זאת, עלו קולות תוהים ואף כועסים בקהילה, לפיהם ארליך ממעיט ממוטיב הלהט"ב בכוונה, כדי לפנות לקהל רחב יותר ולהיות פחות משויך לקהילה. ארליך הסביר את ההבדל בכך שרבים מן הסיפורים בקובץ הראשון נכתבו במקור עבור המגזין מגעים, שעסק בענייני הקהילה.

קפה שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפה שירה, יצא לאור בהוצאת תמול שלשום, בשנת 2018. הספר מבוסס על אנקדוטות מחיי היומיום של "תמול שלשום". רומן ההולך ונרקם בין מלצרית ירושלמית לסטודנט צרפתי הוא רק ציר אחד בעלילת הספר קפה שירה, שבין דפיו משוטטות שלל דמויות שיש להן מכנה משותף: החיפוש אחר מקום ומשמעות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיונות סיפר ארליך שאת נטייתו המינית גילה רק כשהיה בן 22. הוא שירת אז כקצין צה"ל, וחשש לספר להוריו השמרנים לגבי נטייתו. עם זאת, לאחר מספר חודשים סיפר להם. יציאתו מהארון לא התקבלה בקלות. ארליך הביע את תסכולו מכך ואמר שיחסם לנטייתו נשאר כך גם לאחר שנים רבות^[1].

ארליך חי באופן גלוי עם בן זוגו.

הוא היה אב לתאומים - בן ובת - בהורות משותפת עם אימם.

היה חבר הוועד המנהל של הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות.

נפטר ב-22 במרץ 2020^[2], כשבועיים לפני יום הולדתו ה-61.