דב יודקובסקי

דב יודקובסקי

לידה	24 במרץ 1923 וורשה, פולין
פטירה	28 בדצמבר 2010 (בגיל 87) רמת גן, ישראל
מדינה
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	1945–2010 (כ־65 שנים)
עיסוק	עורך, עיתונאי
מעסיק	ידיעות אחרונות, מעריב
פרסים והוקרה	פרס ישראל לתקשורת (2002) פרס סוקולוב (2000)

יודקובסקי, 2007

דב יוּדקוֹבסקי (24 במרץ 1923 – 28 בדצמבר 2010) היה עיתונאי ועורך ישראלי, שערך את "ידיעות אחרונות" במשך שנים רבות ונחשב למי שהביא את העיתון לתפוצה רחבה ביותר. לאחר מכן ערך גם את "מעריב". חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2002.

ביוגרפיה

דב יודקובסקי נולד בוורשה, בירת פולין, ושנה לאחר מכן עבר עם משפחתו לאנטוורפן שבבלגיה. במלחמת העולם השנייה נמלטה המשפחה לצרפת. המשטרה הצרפתית עצרה אותו והעבירה אותו למחנה דראנסי, ומשם עבר ברכבת סוסים דחוסה לאושוויץ. עבד במחנות כפייה באזור אושוויץ ותקופה קצרה היה במחנה אושוויץ עצמו. לקראת סוף המלחמה צעד בצעדת המוות.

בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. למד פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה עת החל לעבוד בסניף הירושלמי של "ידיעות אחרונות" כשהתקבל לעבודה על ידי בן דודו, יהודה מוזס. בשנת 1948, עקב ה"פוטש" בו פרשו מרבית העיתונאים מידיעות והקימו את מעריב, נחלץ לעזרת העיתון וייסד מהדורה מיוחדת בירושלים הנצורה.

משנת 1953 היה מרכז המערכת ועורך בפועל של "ידיעות אחרונות" ובשנים 1986–1989 היה העורך הראשי של העיתון. בתפקידיו אלה הוביל יודקובסקי את "ידיעות אחרונות" לקהל קוראים רחב ומגוון והגדיל בהדרגה את תפוצת העיתון, עד שמסוף שנות השבעים הפך להיות העיתון הנקרא ביותר בישראל. הוא הצליח בכך בעיקר עקב הנוסחה שפיתח, שתמציתה: נגישות לכל קורא באמצעות עריכה מוקפדת ותמציתית וכתיבה במשפטים קצרים וקולחים (ראו להלן).

בשנת 1986 יודקובסקי הורשע בבית משפט השלום על עבירת סוב יודיצה שעבר בזמן משפט דמיאניוק.

בספטמבר 1989 הודח יודקובסקי מדירקטוריון "ידיעות אחרונות", עקב מאבק כוחות עם הבעלים ארנון מוזס והחליט לפרוש.

באותם ימים רכש רוברט מקסוול את העיתון "מעריב" וביקש להצעיד אותו לדרך חדשה, על ידי הזרמת כספים רבים והחלפת אנשי מינהלה ועיתונאים. יודקובסקי התמנה באפריל 1990 למנהל עסקי של מקסוול בישראל, ליו"ר מעריב. ביולי 1991 מונה לעורך הראשי של העיתון. המעבר, שהיה חציית הקווים לעיתון המתחרה, עורר תדהמה בעולם התקשורת, על רקע הזהות המוחלטת בינו ובין "ידיעות אחרונות" בו עבד רוב שנות חייו. לאחר מותו של מקסוול, ורכישת "מעריב" על ידי משפחת נמרודי, במרץ 1992, פרש יודקובסקי מהעיתון. מאז ועד פטירתו היה יו"ר ההנהלה של בית הספר לעיתונאות "כותרת", שאותו ייסד. כמו כן, כיהן כחבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1992 יזם משה ורדי, בהיותו עורך "ידיעות אחרונות", האזנות סתר ליודקובסקי. ורדי ביקש לאתר מקור הדלפות של מידע מהעיתון. ב-1998 הורשע ורדי בשימוש בהאזנות סתר, אך זוכה מהזמנתן, והוא נידון לחודשיים מאסר על תנאי וקנס בסך 4,000 ש"ח. בנוסף נדרש לשלם ליודקובסקי פיצוי של 50 אלף שקל בתביעה אזרחית נגדו.

יודקובסקי ומשפחתו המשיכו להחזיק בכ-13% ממניות קבוצת "ידיעות אחרונות". מניות אלו נמכרו בינואר 2021, במסגרת מהלך בו רכש ארנון מוזס את כל שאר בעלי המניות.

בשנת 2000 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות, וב-2002 הוענק לו פרס ישראל בתקשורת.

נפטר ב-28 בדצמבר 2010, נטמן בבית העלמין קריית שאול. בהלווייתו ספד לו נשיא המדינה שמעון פרס. זמן קצר לפני מותו, תרם כ-1.5 מיליון שקל להקמת מרכז תקשורת בבית סוקולוב. לאור התרומה, הוחלט כי המרכז יישא את שמו.

היה נשוי ללאה (בת יעקב מוגרבי). לזוג בת אחת ונכדים.

יודקובסקי והמאבק בין מעריב לידיעות

עיתון "מעריב" הוקם, ב-15 בפברואר 1948, על ידי מי שהיה עד אז עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך. במהלך, שכונה לימים "הפוטש", העביר בלילה אחד לעיתון החדש את כל עובדי המערכת, המנהלה והדפוס והותיר את יהודה מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", ללא עובדים. מוזס לא נכנע והמשיך להוציא לאור את העיתון. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. כמה מבני משפחת מוזס נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

על מצב "ידיעות אחרונות" אז ניתן ללמוד מן הדו"ח הפנימי שכתב עזריאל קרליבך, בתום השנה הראשונה להקמת "מעריב":

ידיעות אחרונות לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948... מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד ותפוצתו ירדה עד אפס... כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי... אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי "מעריב"... וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים...

ההתאוששות הראשונית הזו הושגה הודות לשני אנשים שיהודה מוזס הזעיק לעזרתו. בנו, נח, ודב יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו.

בעת ה"פוטש" נמצא יודקובסקי בירושלים הנצורה, למד באוניברסיטה ועבד ב"ידיעות אחרונות" כטלפן המעביר ידיעות בטלפון למערכת בתל אביב. בגלל המצור נבצר מיודקובסקי להגיע לתל אביב והוא נחלץ לעזרת העיתון בכך שהקים מהדורה ירושלמית של "ידיעות אחרונות". הוא אילתר הדפסה בדפוס הפועל ללא חשמל והגיע לתפוצה של 6,000 עד 10,000 עותקים ביום. השתתפו עמו בהוצאת העיתון הכתב הירושלמי מנחם ברש והעיתונאי הבכיר אביעזר גולן, שהתכוון אף הוא לפרוש ל"מעריב", אך הדבר נבצר ממנו כי נתקע בירושלים בעת המצור.

כשהוסר המצור ירד יודקובסקי לתל אביב ומצא עיתון מובס. תפוצת "מעריב" המתחרה הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" הייתה כאמור אפס וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו.

חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש ממש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי חלוקה חינם של העיתון בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע, ו"מעריב" נקלע להפסדים כבדים. כאשר רכש אותו המיליארדר היהודי-בריטי רוברט מקסוול בראשית שנות ה-90 היה העיתון על סף סגירה.

נוסחת יודקובסקי

בנימוקי השופטים לפרס ישראל לתקשורת נאמר כי יודקובסקי הגדיר כך את הנוסחה שהביאה להצלחת "ידיעות אחרונות":

האיש שהשפיע עלי יותר מכל בתפיסת העיתון שלי היה מורי לפילוסופיה, פרופסור ליאון רות, שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים: מה שקאנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה עניינית ומושכת לקריאה. הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על ידי כך עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו איננו מפחד מקריאתו.

מאחורי אמירה זו עומדת אסטרטגיה ארוכת טווח שלאורה הוביל יודקובסקי את העיתון והביא להצלחתו, ויותר מזה: ליצירת שפה תקשורתית חדשה שהפכה להיות נחלת התקשורת הישראלית כולה.

עיתון של משכתבים

כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום "ידיעות אחרונות" נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".

האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כישרוניים נוסח "מעריב".

על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות":

פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.

— צהוב זה טוב, "העין השביעית", נובמבר 2006

יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן, שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. השבועון שוכתב כולו, ושמות הכתבים הופיעו בו לעיתים נדירות ביותר.

הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; יורם וידן, ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי, שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); רם אורן, שהחל דרכו ב"ידיעות אחרונות" כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי "24 שעות".

ה"דסק" כספינת דגל

ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה - מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989.

המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסירוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים. כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה. תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו.

רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד. טורים אלה היקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.

במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים רבים: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, משה רונן, דבורה נמיר, ישעיהו בן-פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.

יודקובסקי שמר בהקפדה על קווים אדומים. לא התיר פרסום החורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר, או פרסום הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות הקפיד שלא תהיה סטייה מהאמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון זולה וריקה מתוכן. הוא לימד שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

ב-8 ביוני 2016, שודר בערוץ "יס דוקו" סרט דוקומנטרי בשם "העורך" אותו ביים גלעד טוקטלי העוסק ביודקובסקי ובקורות חייו.

לקריאה נוספת

• יונתן שם אור, 'יודקובסקי מדבר' (ראיון), התקשורת (מגזין עצמאי לעיתונות, פרסום ומדיה) 11 (1993), 28–36.
• עדי מרקוזה-הס, העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו, ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג 2013.

קישורים חיצוניים

• דב יודקובסקי, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• דב יודקובסקי, באתר פרס ישראל

ראיונות

• רן אדליסט, המדינה זה אני, באתר העין השביעית - ריאיון עם יודקובסקי; פורסם לראשונה ב-1983
• ארי שביט, דב יודקובסקי: עולם בלי עיתונים הוא עולם עני, באתר הארץ, 18 ביוני 2008

לאחר מותו

• מתן שירם, ‏דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של "ידיעות", נפטר ממחלה קשה, באתר גלובס, 28 בדצמבר 2010
• העיתונאי דב יודקובסקי נפטר בגיל 87, באתר ynet, 28 בדצמבר 2010
• גילי איזיקוביץ, דב יודקובסקי, חתן פרס ישראל, נפטר בגיל 87, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2010
• עופר וולפסון, העיתונאי הוותיק דב יודקובסקי נפטר בגיל 87, חדשות מחלקה ראשונה, 28 בדצמבר 2010
• רפי מן, בראש המחנה, באתר nrg‏, 29 בדצמבר 2010
• רם אורן, דב יודקובסקי, העורך שהוביל אותי במשעולי העיתונות, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2010
• שלמה נקדימון, בחושו הנפלא, באתר העין השביעית, 28 בדצמבר 2010
• שלמה נקדימון, ‏דב יודקובסקי: עדות אישית, קשר 41, חורף 2011, 129–131
• זאב גלילי, העורך האלמוני של "העיתון של המדינה", באתר "היגיון בשיגעון"
• אורן פרסיקו, זכרונות מהמשפחה, באתר העין השביעית, 5 במאי 2014