דברים רבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דברים רבה הוא מדרש אגדה על ספר דברים.

זמן חיבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר יום-טוב ליפמן צונץ מתארך את המדרש לסביבות שנת 900, על סמך ביטויים ייחודים לו השאובים משפות זרות, על סמך סגנונו המלקט והמעבד הדומה לסגנון התנחומא[1]. יש הקובעים את זמן חיבורו של המדרש בסוף המאה ה-6. על כך מעידים שמות החכמים המוזכרים בו. השמות המוזכרים בו הם שמות של תנאים, ואמוראים מהדורות הראשונים בארץ ישראל, לשון המדרש והמקורות שעליהם המדרש מתבסס, וכן שמות מקומות בארץ ישראל המופיעים בו מעידים על לשון העברית בעת התקופה הרומית. כמו כן, סגנונו של המדרש הבא לידי ביטוי בצמצום בכתיבה. צורת כתיבתו מעידה על קשר למדרשי האגדה הארץ ישראליים הקדומים. הארמית הארץ ישראלית המופיעה בו מצביעה על כך שהמדרש נערך בעת התקופה הביזנטית.[2]

תוכן המדרש וחלוקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו מדרש תנחומא פותחת כל פרשה בשאלה הלכתית ולאחריה בא נוסח התשובה. נוסח התשובה פותח במילים כך שנו חכמים. רובם של מדרשים אלו מסתיימים בדברי נחמה ובהבעת תקווה לגאולה.[3] נראה כי נוסחים שונים מודפסים ינקו מהתלמוד הירושלמי וממדרשי אמוראים נוספים. מדרש דברים רבה אינו מפרש את ספר דברים על פי סדרו. מספר הפסוקים אשר נכתבו בו הם שלוש עשרה בלבד, מתוך 599 הפסוקים המצויים בספר כולו. מספר הנושאים הכתובים במדרש מועט לעומת הכתיבה המורחבת בספר דברים, אך יחד עם זאת הנושאים במדרש רבים ולעיתים נדונים בהרחבה. פעמים רבות המדרש דן בנושא אחד בלבד המופיע בספר דברים.[2]

היחס לתושבי הארץ הנוכריים טרם כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, המופיע בספר דברים והצו להשמדתם של עמי כנען, כלל לא נידון במדרש.[2]

חלוקת המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש מחולק לאחת עשרה פרשות המקבילות לאחת עשרה הפרשות בספר דברים, לפי החלוקה הבבלית אותה קוראים בבית כנסת. הלכה למעשה יש במדרש זה, על פי דפוס ואשר, חלוקה לעשרים ושבע פרשות, על פי המנהג הקדום בארץ ישראל

  1. הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב (דברים).
  2. אדם מישראל שנתמנה חכם או דיין על הצבור, מהו שיהא מותר לו לדון לעצמו.
  3. אדם מישראל שהוא זהיר בכבוד אב ואם, מהו שכרו.
  4. אדם מישראל שהיה מהלך בדרך ערב שבת וחשכה לו והיו בידיו מעות או דבר אחר, האיך צריך לעשות.
  5. אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל, מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול (פרשת ואתחנן).
  6. אדם מישראל שהיה קורא את שמע, מהו שיהא לו מותר להמתין.
  7. אדם מישראל מהו שיהא מותר לו להקיף פאת ראשו.
  8. על כמה דברים נצטווה אדם הראשון.
  9. אדם מישראל שקרא קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה, מהו שיצא ידי חובתו.
  10. אדם מישראל שיש לו מנורה, שעשויה פרקים פרקים, מהו לטלטלה בשבת (פרשת עקב).
  11. אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו.
  12. אדם מישראל שקידש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קידושין.
  13. אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרוא התוכחות בקריות הרבה.
  14. אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכסות דם שחיטה.
  15. קרובו של אדם, מהו שיהא מותר לו לישב בדינו.
  16. מלך ישראל שהיה לו עסק, מהו שיהא מותר לו לדון לפני בית דין.
  17. אלו הן דברים שאסרו מפני דרכי שלום.
  18. תינוק שנולד כשהוא מהול, מהו שיהא מותר למול אותו.
  19. אדם שיש בו נגע והיה הכהן קרובו, מהו שיהא מותר לו לראותו.
  20. אדם מישראל שהיה עובר לפני התיבה, מהו שיהא מותר לו לענות אמן אחר הכוהנים.
  21. אדם מישראל שעמד לקרות בתורה, מהו שיהא מותר לו לקרות פחות משלשה פסוקים.
  22. אדם מישראל שלא התפלל תפילת שחרית או תפילת מוסף או תפילת מנחה (פרשת נצבים).
  23. אדם מישראל שעומד לקרות בתורה, כיצד מברך.
  24. אדם מישראל שמתו מוטל לפניו, מהו שיהא מותר לו להתפלל (פרשת וילך).
  25. אדם מישראל שהיה חושש באוזניו, מהו שיהא מותר לו לרפאותו בשבת (פרשת האזינו).
  26. אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה, כיצד הוא צריך לעשות.
  27. אדם מישראל שעלה לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שלא יברך.

הדרשה האחרונה היא על מיתת משה רבנו. וזהו סיום הספר. לאחר מכן יש תוספת ממדרש פטירת משה.[2]

לשון המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרש דברים רבה כתוב בלשון חכמים בעברית ובו מעט מן הארמית, יוונית עתיקה ורומית. המדרש כתוב בסגנון קצר ואין בו תיאורים רחבים על פרשות ספר דברים. שמות החכמים מופיעים ללא תארים וזאת בשונה משאר מדרשי אגדה המוסיפים תארים לאישים המופיעים במדרש.

למדרש דברים רבה לא פורסמה מהדורה מדעית מבוארת. מהדורת המדרש שפרסם שאול ליברמן מלווה במבוא ובפירוש. המדרש הודפס גם על ידי שלמה בובר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י.ל. צונץ הדרשות בישראל מוסד ביאליק 1974 עמ' 122.
  2. ^ 1 2 3 4 המידע בערך לקוח מעבודת הדוקטורט של ד"ר זהבה נויברגר-קלר. אוניברסיטה העברית
  3. ^ אנציקלופדיה ליהדות, אור יהודה, ספריית מעריב, 1994, עמ' 141.