גלוסקמה

גלוסקמה בעלת מכסה גמלוני מהר הצופים בירושלים מתוארכת למאה הראשונה - שנייה לספירה מאבן גיר קשה. על הגלוסקמה נמצאת הכתובת: יהוסף בן חנניה הסופר אוסף החוג לארכאולוגיה אוניברסיטת חיפה

גלוסקמאות כלקוליתיות מוצגות במוזיאון ארץ ישראל

אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה

גלוסקמה (ביוונית: γλωσσόκομος - גְּלוֹסּוֹקוֹמוֹס - קופסה או תיק) היא תיבה קטנה שמשמשת לקבורה משנית, ומטרתה לשמש כמקום מנוחתם האחרונה של שיירי שלד האדם לאחר שהבשר כלה.

הגלוסקמאות הראשונות

השימוש בגלוסקמאות החל בתקופת הנחושת, גלוסקמאות מתקופה זו מאופיינים בכך שהם בצורת בית, או יצור מיתולוגי, ועשויים חרס או אבן. בפרס, הזרתוסטראים השתמשו בבאר עמוקה למטרה זו עוד מלפני כ־3,000 שנה וקראו לה "אסטודאן" (תרגום מילולי - "המקום לעצמות"). ישנם טקסים ותקנות רבות באשר ל"אסטודאן" בכת הזרטוסטראים. האיראנים באזור מרכז אסיה קראו לגלוסקמה "טאנבאר" והשתמשו בה כבר בזמנים עתיקים.

הגלוסקמה ביהדות בית שני

במאה הראשונה לספירה התפשט מאוד השימוש בגלוסקמאות בעולם היהודי בארץ ישראל, כאמצעי לקבורה משנית: המת היה נקבר באופן "רגיל" באדמה או בתוך גומחה חצובה במערת קבורה, ולאחר כשנה, כאשר הגופה הפכה לשלד, נאספו עצמותיו והוכנסו לגלוסקמה. גודלה המינימלי של הגלוסקמה חייב היה, אפוא להיות, באורך העצם הארוכה ביותר, שהיא עצם הירך, ברוחב העצם הרחבה ביותר, שהיא האגן, ובגובה הגולגולת. לרוב נשמרו גלוסקמותיהם של בני משפחה אחת במערת קבורה אחת, זה בצד זה. דוגמה יפה לכך ניתן למצוא במערת הקבורה מימי הבית השני בחצר כנסיית דומינוס פלוויט שעל הר הזיתים, שם נתגלו כ-60 גלוסקמאות.

מקורות

מקורות יהודיים רבים מלמדים כי הקבורה המשנית הייתה פופולרית מאוד בשלהי ימי הבית השני, ונקראה בשם "ליקוט עצמות". המשנה, למשל מתארת את התהליך הטבעי לקבורת אדם: ”נתעכל הבשר - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן” (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ו'), וכך גם במסכתות הקטנות, מסכת שמחות, פרק יב הלכה ט: ”אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו.” מסכת זו אף מפרטת כמה עניינים והלכות הנוגעים לליקוט עצמות: ”כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו, דברי רבי יוחנן בן נורי, ורבי עקיבא אומר: אחד אלו ואחד אלו אדם מלקט. ליקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר; כלה הבשר, אין הצורה ניכרת בעצמות.”. התוספתא מתארת את השימוש בגלוסקמאות כחלק שגרתי בחיי האדם: ”כך היו חבורות שבירושלם נוהגין - אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל, אילו לסעודת אירוסין ואילו לסעודת נשואין, אילו לשבוע הבן ואילו לליקוט עצמות.” (תוספתא מסכת מגילה, פרק ג הלכה טו).

חז"ל אף נדרשו לשאלה - האם הקבורה המשנית היא מעשה של שמחה לקוברים מחדש, או שמא של אבל: ”"אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו. רבי יוסי אומר: אֶבל הוא לו"” (משנה, מסכת מועד קטן, פרק א', משנה ה').

ראו גם

• קבורה משנית
• ליקוט עצמות
• יום ליקוט עצמות
• כתובות על גלוסקמאות
• סרקופג

לקריאה נוספת

• זהר עמר ובועז זיסו, למשמעות הנקבים בארונות קבורה בירושלים ובסביבותיה, ארץ-ישראל (ספר טדי קולק), כח, (תשס"ח), עמ' 163-159.

קישורים חיצוניים

• עפרה גורי-רימון (2011). גלוסקמות אבן באוסף מוזיאון הכט וסוגיית מנהג הקבורה בגלוסקמות, מכמנים 23: 35-23

• אמיר בן-דוד, משבר הנדל"ן של המתים, באתר זמן ישראל, 23 בפברואר 2022