גיאה
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הדרום |
| מועצה אזורית | חוף אשקלון |
| גובה ממוצע[1] | 54 מטר |
| תאריך ייסוד | 1949 |
| תנועה מיישבת | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1] | |
| - אוכלוסייה | 972 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | -0.8% בשנה |
(למפת השפלה רגילה)   גיאה  | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[2] |
9 מתוך 10 |
גֵּיאָה הוא מושב השייך לתנועת המושבים, שוכן במישור החוף הדרומי, 3 ק"מ מדרום-מזרח לאשקלון ובסמוך למושבים בית שקמה ותלמי יפה.
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור השם הוא בשמו של הכפר הערבי "אל-ג'יה" שעל חורבותיו הוקם המושב. יש הסבורים שמקור השם גיאה ביישוב "גיא" הנזכר בתנ"ך בספר שמואל, כאשר לאחר ניצחון דוד את גולית רדפו בני ישראל אחר פלשתים עד המקום הנמוך ביותר לפני אשקלון, ונאמר: ”וַיִּרְדְּפוּ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּים, עַד-בּוֹאֲךָ גַיְא” (שמואל א יז נב).
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושב הוקם בשנת 1949 על ידי עולים ניצולי שואה, יוצאי צ'כוסלובקיה. במהלך השנים התווספו לו עולים יוצאי מדינות נוספות, כמו הונגריה, רומניה, פולין, מרוקו, אוסטריה, איראן ותימן. בשנים מאוחרות יותר הצטרפו למושב משפחות ילידות הארץ.
המתיישבים הראשונים התמודדו עם בעיות מגורים, פרנסה, חורפים קשים (לרבות שיטפונות והצפות מהגשמים, בין השאר מנחל גיאה), שניתקו את המושב מן החוץ למשך ימים שלמים. תושבי המושב סבלו בשנים הראשונות, כמו תושבי מושבי עולים אחרים באותן שנים, מהיעדר תשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל, גז וטלפון. שירותים היו בדרך כלל במבנה פח או עץ מחוץ למגורים, וכן ברז יחיד ששימש לכל צורכי המים לרבות רחצה ומקלחת, מחוץ למבנה. בשנות החמישים (עד מבצע סיני) סבלו התושבים, כמו תושבי יישובים אחרים בסביבה מגנבות חקלאיות (בעיקר פרות ועגלות) של מסתננים שהגיעו מרצועת עזה. כמו כן היו אירועי פח"ע לרבות מעשי רצח וחבלה במשאבות מים של ה"פדאיון" שהגיעו מהרצועה. פעילות עוינת זו הביאה להקמת משמר אזרחי, שהורכב מחברי המושב, שאומנו בנשק ויצאו כל אחד בתורו לשמירה בלילות.
בשנים 1950–1961 התקיימו בגיאה מוסדות חינוך (על אף מיעוט תושבים): גן ילדים ובית ספר ממלכתי יסודי. מייסד בית הספר היה המורה והמנהל דב אלוני, שגם לימד, חינך, פיתח את בית הספר לרבות הקמה והנחיה ישירה של חוגי מלאכה, ציור, מוזיקה, דרמה, טיולים ברחבי הארץ ועוד. כל זאת עם צוות מורים מצומצם, שהיה מבוסס בעיקר על מורות חיילות. מסיבות של ייעול וחוסר תקצוב, ובעיקר מהחלטות שלטוניות, נאלץ בית הספר הממלכתי בשנת 1961 לסגור את שעריו והתלמידים הופנו לבתי ספר אזוריים ביישובי הסביבה כמו נהורה, ניצנים וכפר סילבר.
מרבית המשפחות הראשונות התפרנסו בעיקר מרפתות לחלב (פרות) ולולי תרנגולות (ביצים ובשר), אך גם מענפי חקלאות נוספים כגון פרדסים ומטעים, גידולי שדה, ירקות ואף מחממות פרחים.
המושב בשנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות האלפיים, רוב התושבים הם בנים ונכדים ממשיכים, או תושבים חדשים שהגיעו מן העיר וממשיכים בפרנסתם המקורית. מעט משקים במושב מתפרנסים אך ורק מחקלאות.
המושב נמנה עם יישובי עוטף עזה, וסבל בשנים שלפני מבצע "צוק איתן", כמו כל היישובים בסביבה מירי פצמ"רים וטילים מתוך עזה.
בגיאה פועלים מספר מוסדות-שירות לרווחת התושבים. בהם מגרש ספורט, אולם ספורט, מועדון, מזכירות וצרכנייה. כמו כן, שופץ בית הכנסת במושב, ונבנה גן ילדים חדש. בשנות השמונים של המאה העשרים נבנתה שכונה חדשה (שכונת הבנים) המכונה "ההרחבה".
המושב מהווה חלק מהמועצה האזורית חוף אשקלון, ופועלת בו תנועת הנוער "התנועה החדשה". החל משנת 2009 מבנה המרפאה הישן הוכשר כבית מגורים ומכונה "הקומונה". בו מתגוררים השינשינים (גרעינרים) של שנת השירות במסגרת "התנועה החדשה" אשר פועלים בכל ישובי המועצה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
| ||||||||||||||
