גטו לובלין
 | |
| חיילים גרמנים בגטו לובלין - בצילום: 2 חיילים גרמנים שמסביבם יהודים (מאי 1941) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | גנרלגוברנמן |
| מחוז |
לובלין  |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | מרץ 1941 |
| תאריך סגירה | אפריל 1942 |
| נתונים | |
| מספר הנספים | 34,000 יהודים פולנים |
| קואורדינטות | 51°14′00″N 22°34′00″E / 51.2333333333°N 22.5666666667°E |
  | |
גטו לובלין היה גטו שהוקם בעיר לובלין שבשטח הגנרלגוברנמן הנאצי שהוקם בפולין לאחר כיבושהּ. הגטו התקיים בין מרץ 1941 ועד אפריל 1942, והיה אחד הגטאות הראשונים שחוסלו על ידי הנאצים לאחר שאסיריו היהודים נלקחו להשמדה.
יהודי לובלין תחת הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן הכיבוש הגרמני בשנת 1939, הייתה האוכלוסייה היהודית של לובלין כשליש מכלל אוכלוסיית העיר, שמנתה בסביבות 120,000 איש. ב-18 בספטמבר 1939, כבש הוורמאכט הגרמני את העיר. ב-14 באוקטובר, האוכלוסייה היהודית נתבקשה לשלם לכובשים דמי כופר של 300,000 זלוטי. חיילים גרמנים אילצו יהודים לנקות את הרחובות, ונבזזו חנויותיהם ובתיהם.
ב-25 באוקטובר נערך מפקד לאוכלוסייה היהודית, שהראה כי בלובלין חיים 37,054 יהודים. צעירים רבים כבר עזבו את העיר כשניסו להימלט דרך קו התיחום בחלק הכיבוש הסובייטי של פולין. לאחר הקמתה של הממשלה הרחבה הוקם בלובלין מינהל אזרחי. ב-9 בנובמבר התמנה אודילו גלובוצניק למפקד האס אס והמשטרה במחוז לובלין ובאותו היום, אנשי האס אס החלו לגרש יהודים מבתיהם במרכז העיר. לפי צו של המושל הכללי הנס פרנק מ-23 בנובמבר 1939, נאלצו כל היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, וכל החנויות והעסקים ששייכים להם היו צרכים להזדהות. לקראת סוף השנה, נקראו היהודים לבחור ביודנראט בלובלין שיהיה אחראי על ייצוג האינטרסים של הקהילה מול כוח הכיבוש. היודנראט, בראשותו של הנריק בקר, בנה רשת מוסדות סעד, מטבחי ציבור ואף בית חולים ומרפאות.
הנהגת האס אס החליט להקים בסביבת הכפר ניסקו במחוז לובלין "שמורה יהודית" עבור יהודי הרייך. מדצמבר 1939 ועד פברואר 1940 גורשו כ-20,000 יהודים מן הרייך ומהשטחים המערביים של פולין לאזור לובלין, כחלק מתוכנית גדולה יותר שהופסקה באפריל 1940. לאחר הפסקת הגירושים הועברו המגורשים ללובלין, ואחרים לגטאות הקטנים בעיירות גלוסק, פיאסקי ובלז'ץ. במהלך 1940 התקיימו בלובלין והסביבה פשיטות רבות של יחידות האס אס והמשטרה, שלקחו יהודים לעבודות כפייה במחנות עבודה באזור בלז'ץ, לצורכי בניית גבולות מבוצרים. רבים מהם מתו בשל התנאים ששררו שם. עוד לפני היווצרות הגטו, כ-10,000 יהודים גורשו מלובלין בתחילת מרץ לסביבה הכפרית של העיר.
גטו לובלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1940 מפקד האס אס גלובוצניק הכריח את היהודים להתרכז ברובע היהודי של העיר. צו של מושל המחוז, ארנסט צורנר מ-24 במרץ 1941, הסביר את אזור המגורים בגטו בתירוץ של סיפוק לינה עבור הצבא הגרמני, שנפרס בשלב זה על הגבול עם ברית המועצות. הגטו הכיל כ-34,000 איש מיהודי העיר שנותרו בה, וכן פליטים ממקומות שונים בפולין. הבעיה הקשה ביותר הייתה תנאי החיים הלא היגייניים. בקיץ 1941 פרצה בו מגפת טיפוס שלמרות שצומצמה על ידי צוותי רפואה, קשה היה להשתלט עליה עקב הצפיפות, הרעב והמחסור בציוד רפואי. עד למרץ 1942 לא היה בגטו סגר קפדני. אנשי מקצוע יהודיים רבים ובני משפחותיהם המשיכו להתגורר מחוץ לגטו ועבדו עבור הכוחות הכובשים. לאחר מכן נאסרה היציאה ממנו, מלבד קבוצות העבודה שעבדו מחוצה לו. יהודים רבים מגטו ורשה ברחו ללובלין, בתקווה לתנאי חיים טובים יותר.
באוקטובר 1941, החלו ההכנות לחיסול המתוכנן של הגטו. בחודש דצמבר, נשלחו עובדים לבניית מחנה מיידנק. בתחילת 1942 הגטו היה מחולק לשני חלקים, גטו A שבו חיו יהודים מובטלים, בעוד אלה המתגוררים בגטו B, עבדו בצורה כלשהי עבור הגרמנים. ימים ספורים לפני פירוקו של הגטו, היהודים העובדים נרשמו על ידי האס אס בתעודת הזהות שלהם, דבר שהציל אותם מגירוש מיידי להשמדה.
ב-16 במרץ 1942 הודיע גלובוצניק על חיסולו המתוכנן של הגטו וגירוש היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. כך החל מבצע ריינהרד, רצח של יהודים המתגוררים בשטחי הממשל הכבוש (הגנרלגוברנמן). הגירושים לבלז'ץ החלו בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 במרץ 1942. השומרים הגרמנים והאוקראינים סגרו את הגטו וערכו חיפושים בבתים. הם תפסו את מרבית המסתתרים שנרצחו במקום. עד 14 באפריל גורשו כ-30,000 מתושבי הגטו ברכבת המזרחית אל בלז'ץ, שם הומתו לאחר הגעתם בתאי הגזים.
לאחר חיסול הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כ-4,000 היהודים שנותרו מגטו לובלין, נלקחו לגטו קטן יותר בשם מידן טטרסקי בפרברי העיר, אשר גודר בתיל דוקרני. התנאים בו היו קשים ורבים היו זרוקים ברחובות. בחודשים ספטמבר עד אוקטובר 1942, מרבית יושביו נשלחו אל מחנה מיידנק, ונרצחו שם במהלך מבצע חג הקציר באוקטובר 1943. מתוך 42,000 יהודים שחיו בלובלין, רק 200–300 שרדו את השואה.
לאחר חיסול הגטו, השלטונות הגרמניים העסיקו בעבודה כפייה אסירים ממיידנק על מנת להרוס ולפרק את האזור, ובין היתר פוצצו את בית הכנסת מהר"ם (שנבנה במאה ה-17 לכבוד רבי מאיר מלובלין).
מספר אנשים שהצליחו להימלט בעת חיסול גטו לובלין עשו את דרכם אל גטו ורשה, על מנת להזהיר את מנהיגיו שהגרמנים נחושים בדעתם להשמיד כל האוכלוסייה היהודית בפולין. למרות שהצליחו לשכנע אחדים, אחרים, כולל ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, דחו את הדו"חות שדיברו על רציחות המוניות כבתור הגזמות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נחמן בלומנטל, תעודות מגטו לובלין - יודנראט ללא דרך, הוצאת יד ושם, 1967
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לובלין (Lublin), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- מרטין דין, לובלין, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 675–678), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- לובלין באתר יד ושם
- תמונות מחיי הגטו, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- גורשו במשאיות בקר. תמונות נדירות מגטו לובלין, באתר ynet, 14 בנובמבר 2012