גזל הגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גזל הגר הוא רכוש שנגזל מגר צדק ולאחר פטירתו אין לו יורשים להשיב להם את הגזילה. בדרך כלל רכושו של גר כזה הוא הפקר, אבל במקרה של גזלה, קובעת התורה שהגזלן לא יזכה מן ההפקר ברכושו של הגר הנמצא בידו, אלא הרכוש הגזול ימסר למשמרת הכהונה שעבודתה נקבעת שבוע שבו מת הגר. בכך שגזל הגר נחשב כאחת מהעשרים וארבע מתנות הכהונה.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה (ספר במדבר, פרק ה', פסוקים ו'ח'):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.

המילה "אֲשָׁמוֹ" ו" הָאָשָׁם" בפסוקים אלה איננה קורבן אשם (המוזכר בסיפא של הפסוק: "מלבד איל הכיפורים"), אלא תשלום דמי הגזילה, ועל כך אומרת התורה שבהיעדר "גואל" (קרוב משפחה היורש) -הכסף יועבר "לַה' לַכֹּהֵן". זאת, מלבד קורבן אשם גזלות

במדרש ההלכה 'ספרי' (במדבר פיסקא ד) מוסבר הפסוק:

רבי ישמעאל אומר: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? ("או בן, או אח, או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב". רש"י שם). ומה תלמוד לומר 'ואם אין לאיש גואל'? בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, שישלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח.

מאחר שהגר שנתגייר נחשב כמי שנותקו קשרי משפחתו הקודמת, ואינם יורשים אותו, הרי שהוא האיש ש"אין לו גואל" -אם נפטר ללא ילדים שנולדו אחרי גירותו.

במדרש ובפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדרש רבה (במדבר פרשה ח ב) למדו מכאן על חביבותם של הגרים:

הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה? למלך שהייתה לו צאן והייתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר - נכנס עמהם, יצאת לרעות - יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום, יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו: לא יכה אדם אותו, הזהרו בו! ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם: תנו לו וישתה, והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי! כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך - ואין את מזהירנו; ועל הצבי הזה - בכל יום ויום את מצוינו! אמר להם המלך: הצאן, רוצה ולא רוצה - כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישן בתוך הדיר. הצביים - במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?! כך, אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם, ובא לו אצלנו?! לכן הרבה עליו שמירה... וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו תשלום ממון וקורבן איל הכפורים - כן חייבה תורה לגוזל את הגר, לשלם לו ממונו ויביא קורבן איל הכפורים.[1]

הרמב"ן[2] מסביר את הקשר הדברים במקרא: הפרקים הקודמים בספר במדבר (א-ד) עוסקים בארגון מחנה בני ישראל היוצאים ממצרים, ובמהלכו הובדל מושבם של בני ישראל מזה של הערב רב. לפיכך באה התורה ללמד שיש להקפיד גם על גזילת רכושו של גר.

החזקוני מסביר את טעם הנתינה לכהנים: הקב"ה עצמו הוא כאביהם של הגרים, וכביכול הוא היורש את הגזלה במות הגר, ומעביר את הכסף לכהנים, משרתי בית מקדשו.

תנאי החיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החובה להביא את הכסף לכהנים היא רק במקרה בו הגזלן התחייב גם בקורבן אשם גזלות: כאשר לאחר הגזלה הנגזל תבע את הגזלן לדין, והלה כפר בפני בית הדין בגזלה ואף נשבע לשקר על כך, ולבסוף הודה שאכן גזל ושיקר. אלמלא כן, אלא גזל סתם - גם אם הגר היה בחיים היה די בכך שישיב לו את הגזלה, בלי תוספת חומש וקורבן, ולפיכך במותו יכול הוא לזכות מן ההפקר בגזלה שבידו, ואינו צריך להביאה לכהנים.[3]

אין הבדל בין הגוזל גר או גיורת.[4]

על הגזלן לוודא תחילה שאכן לגר שמת לא היו ילדים שיירשו את נכסיו. רק במקרה שהגר היה קטן מגיל שלוש עשרה - ניתן לקבוע בוודאות שאין לו ילדים, ולהביא את הגזלה לכהנים ללא בדיקה נוספת.[5]

הדמיון לקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבאת הגזל לכהנים היא חלק מכפרתו של הגזלן,[6] ושקולה במובנים מסוימים כהבאת קורבן:

  • הגזל ניתן לכהני המשמר, ואין לגזלן זכות להחליט לאיזה כהן יתן.[7] הדבר דומה לבשר הקורבנות שהכהנים אוכלים, שאין לבעלים זכות לקבוע מי יאכלנו, ובניגוד לתרומה וראשית הגז, למשל, שהבעלים הוא הקובע למי יתן.
  • האמורא רבא קבע שההשבה צריכה להעשות ביום בלבד, ולא בלילה, כשם שהבאת הקורבנות אינה אלא ביום. מטעם זה, עליה להעשות גם בבת אחת, ולא בתשלומים נפרדים.[8] רבי מנחם המאירי מנמק את ההשבה ביום באופן אחר: ההשבה צריכה להעשות בפומבי, ולא בהחבא.
  • אם מת הגזלן בטרם הביא את הגזלה לכהנים - יורשיו פטורים מלשלם את הגזלה, כשם שאין מביאים קורבן אשם על מי שנפטר (בניגוד לגזילה רגילה, שיורשי הגזלן חייבים בהשבתה לבעליה).[9]
  • גזל הגר מתחלק בין כל כהני המשמר, ואסור לכהנים לשאת ולתת זה עם זה, שהאחד יקבל מגזלת גר זה והשני מגזלת גר אחר. זאת, בדומה לחלוקת בשר הקודשים בין הכהנים.[10]
  • ויתור של הכהן על הגזלה איננו מבטל את חיובו של הגזלן, כשם שכהן אינו מוסמך לוותר על קורבן.[11]

דינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבאת הגזלה לכהנים היא תנאי להבאת הקורבן, כשם שהמביא אשם גזלות בחיי הנגזל צריך להשיב את הגזלה כתנאי להבאת קורבנו. ניתן להביא את הגזלה למשמר כהונה מסוים ולהביא את הקורבן זמן מה לאחר מכן, בשבוע שבו נמצא משמר כהונה אחר בבית המקדש, אך לא להפך.[12]
  • האמורא רבא חידש שההשבה צריכה להיות בערך של שוה פרוטה עבור כל כהן וכהן מאנשי משמר הכהונה שבאותו שבוע בו הגזלן מביא את גזלתו. אם הגזלה לא הייתה בשווי זה - עליו להשלים זאת מכיסו.[13] הוא למד זאת מלשון הכתוב: "האשם המושב לה' לכהן", שתהיה בגזלה השבה בעלת ערך מסוים לכל כהן.
  • הכהנים הזוכים בגזל הגר אינם נחשבים כיורשים שלו, אלא כמקבלי מתנה. אחת ההגדרות מהשלכה זו היא, שכהן שקיבל עשר בהמות מגזל הגר - פטור מלהפריש מהן מעשר בהמה, כדין המקבל בהמות במתנה.[14]
  • כהן שגזל בעצמו מן הגר - לא יקבל מאומה מגזל זה, אפילו אם יביא את הגזל לבית המקדש בזמן של משמרת הכהונה שלו.[15]
  • קיים דיון מסועף בתלמוד באשר למקרה שהגר בחייו הסכים להשהות את השבת הגזלה ובינתיים נפטר הגר, האם כעת הגזלה נחשבת כהלוואה, והגזלן זוכה בה מן ההפקר עם פטירת הגר, או שעדיין הדבר נחשב כגזלה, וחובתו להוציאה מידו.[16]

בזמן הזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דעת התלמוד, גזל הגר נחשב כאחת מעשר המתנות הנוהגות בגבולין[17]. וככך, יש תוקף לסוברים שחלק המתן לכהנים נוהג בזמן הזה;[18] ולדעת בעל העמק שאלה, אין לעכב את המתן מן הכהנים מפני שכהני ימינו אינם מכירים את המשמרות שלהם.[19]

אולם, דעת הטור והשולחן ערוך[20]בהיעדר אפשרות להביא את חלק הקורבן, יש לתת את הכסף לצדקה, ולא לכהנים. טעם הדבר, שזכיית הכהנים היא כעין קבלת חלק מבשר הקורבן, "משולחן גבוה", וכשאין מקדש וקורבנות - יחסר אף לכהנים את חלקם מן המקדש.[21]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגוזל מגוי, לעומת זאת, חייב להשיב את הגזלה לבעליה, אבל אינו חייב להוסיף חומש ולהביא קורבן.
  2. ^ בפירושו לתורה במדבר ה, ה
  3. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ט', משנה י"א. חידושי הראב"ד למסכת בבא קמא קט, ב. שו"ת הרשב"א חלק שני סימן שח. משנה למלך הלכות גזלה ואבדה ג, ה: "כל מקום שאין בו חיוב אשם וחומש - אין בו חיוב לתת לכהנים, ראו שם ראיותיו.
  4. ^ ספרי בבמדבר שם, למרות שבפסוקים אלו נאמר "איש".
  5. ^ ספרי בבמדבר שם, על פי דיוק המילה "איש".
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ט, עמוד ב': "כסף מכפר מחצה".
  7. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ט', משנה י"א ותלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ט, עמוד ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י, עמוד א'
  9. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ט', משנה י"א
  10. ^ דברי רבא בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י, עמוד ב'
  11. ^ תוספות בבא קמא קי, ב ד"ה כסף מכפר
  12. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ט', משנה י"ב
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י, עמוד א' ורש"י ד"ה לכל כהן וכהן.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י, עמוד ב'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ט, עמוד ב'. על פי התלמוד גם אין לכהן זכות לקבוע איזה כהן יקבל את הגזלה, ודעה מנוגדת מופיעה בתוספתא במנחות יג, יז.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ט, עמוד א'
  17. ^ תלמוד חולין ותוספתא חלה
  18. ^ דעת רב אחא משבחא צוטט בהעמק שאלה לשאילתא קיט
  19. ^ העמק שאלה שאילתא קיט אות ב
  20. ^ חושן משפט סוף סימן שסז
  21. ^ סמ"ע שם סעיף קטן יח