גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן

גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן
Gordon Holmes Alexander MacMillan
	מקמילן, 1945
לידה	7 בינואר 1897; בנגלור, הודו
פטירה	21 בינואר 1986 (בגיל 89); רנפרושייר, סקוטלנד, הממלכה המאוחדת
מדינה	סקוטלנד, הממלכה המאוחדת, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
השכלה	הצבא הבריטי; המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט; St Edmund's School ;
בן או בת זוג	Marian Blakiston-Houston (10 באוגוסט 1929–?)
צאצאים	George Gordon MacMillan of MacMillan and Knap, David MacMillan, Elizabeth Judy MacMillan, John MacMillan, Andrew Allardice MacMillan
השתייכות	הצבא הבריטי
תקופת הפעילות	מ-1955
דרגה	גנרל
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה; מלחמת העולם השנייה ;
עיטורים
	הצלב הצבאי; אביר מפקד במסדר הוויקטוריאני המלכותי; מפקד במסדר האימפריה הבריטית; אביר מפקד במסדר האמבט; אות השירות המצוין ;

גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן (באנגלית: Gordon Holmes Alexander MacMillan;‏ 7 בינואר 1897 - 21 בינואר 1986) היה המפקד האחרון של כוחות הצבא הבריטי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקמילן נולד בסקוטלנד בשנת 1897 כבן למשפחת אצולה. בצעירותו, בימי מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הבריטי וקיבל מספר עיטורי גבורה. בשנות מלחמת העולם השנייה לחם כמפקד חטיבה בצפון אפריקה. בשנים 1943–1944 פיקד על חטיבה בחזית סיציליה. בשנים 1944 - 1945 פיקד על חטיבות שונות בחזית צפון מערב אירופה ובין היתר היה פרק זמן מסוים מפקד בפועל של קורפוס. בתום המלחמה שימש בשנים 1945 - 1946 כאחראי על החימוש והפיתוח במשרד המלחמה הבריטי.

ימיו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש פברואר 1947 נתמנה גנרל מקמילן למפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ ישראל ובעבר הירדן במקומו של הגנרל אוולין יו בארקר, אשר היה אויב היישוב ואנטישמי בוטה.

מקמילן החל בתפקידו כאשר המאבק של ארגוני המחתרת בשלטון הבריטי הגיע לשיאו והחל הפרק המדיני, בו הובאה שאלת ארץ ישראל למשפט האומות, פרק שנסתיים בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר עצרת האו"ם קיבלה ברוב של שני שלישים את תוכנית החלוקה, על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל.

תקופה זו של למעלה מתשעה חודשים הייתה סוערת ורבת אירועים והצבא הבריטי בפיקודו של מקמילן מילא בה תפקיד חשוב. בראשית תקופתו של מקמילן כמפקד הצבא הבריטי בארץ מיקש האצ"ל מכוניות צבא בחיפה ובירושלים, ניתק את צינור הנפט כירכוכ-חיפה, תקף את מועדון הקצינים הבריטיים בירושלים, וההגנה הצליחה להביא לחופי הארץ את אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" ולהעלות לחוף 1,350 מעפילים, שהבריטים גירשו מן הארץ בספינות גירוש. ב-2 במרץ 1947 הוכרז מצב צבאי בערים וישובים היהודיים בארץ, למצב שהוכרז קראו השלטונות בשם "מבצע היפופוטם" והוא נמשך 15 יום. הדבר היה ללא הועיל, האצ"ל המשיך בתקיפותיו על מחנות הצבא הבריטי, הלח"י ביצע פעולת חבלה בבתי הזיקוק במפרץ חיפה והפלמ"ח חיבל באוניות הגירוש הבריטיות "אושן ויגור" ו"אמפייר רייבאל". ב-16 באפריל 1947 הוצאו להורג בכלא עכו עולי הגרדום דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. וב-21 באפריל פוצצו עצמם בכלא ירושלים הנידונים למוות מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, ערב הוצאתם להורג.

ב-16 ביוני 1947 נדונו למוות אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס. בתגובה חטף האצ"ל שני סמלים בריטים. הנידונים הוצאו להורג כעבור 13 יום והאצ"ל בתגובה הוציא להורג בתליה את שני הסמלים החטופים. פעולות האצ"ל נמשכו, הותקפו כלי רכב צבאיים ובסיסי צבא וחובלו מסילות הברזל. ב-20 ביולי 1947 נתפסה על ידי הבריטים אוניית המעפילים של ההגנה "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס) ועליה 4,550 מעפילים, שגורשו על ידי הבריטים לצרפת ומשם לגרמניה. הפלמ"ח הגיב בפיצוץ תחנות המכ"ם על הכרמל וחיבל באניית הגירוש "אמפייר לייף גוארד". ב-5 באוגוסט 1947 ביצע הצבא הבריטי מבצע של חיפושים ומעצרים בכל רחבי הארץ. בין העצורים היו ראשי עיריות תל אביב, רמת גן ונתניה. גם אז לא חדלו מעשי החבלה של המחתרות ותנועת ההעפלה.

ב-29 בנובמבר תם פרק זה בתולדות היישוב עם קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם והחל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, המאבק המזוין בין היישוב היהודי לבין ערביי ארץ ישראל.

בשלבים ראשונים אלו של מלחמת העצמאות נקט הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל מקמילן עמדה של "נייטרליות" לכאורה, שהייתה למעשה סיוע עקיף לכוחות הערביים והימנעות מהגנה על אזרחים ולוחמים יהודים. כך עמד הצבא מנגד כשהתחולל ב-13 באפריל 1948 טבח שיירת הדסה בו נטבחו 79 יהודים עובדי הדסה, רופאים ואחיות שהיו בדרכם להחיש סיוע רפואי למגיני הר הצופים שהיה נתון במצור. כמו כן העבירו הבריטים לידי הערבים מחנות צבא וחלק ממצודות טגארט וחיילים בריטים רבים הצטרפו כלוחמים לצד הערבים. הבריטים הגדילו אף לעשות וב-24 בדצמבר 1947 הכניסו לארץ את כוחות הלגיון הערבי "כדי לסייע בשמירת הסדר". ב-10 בפברואר 1948 פינה הצבא הבריטי את המשולש שכם - ג'נין - טולכרם והאזור עבר לשליטת הכוחות הערביים. באותו יום עצמו פוצץ הצבא בית כנסת וישיבה בגבול תל אביב - יפו על תשמישי הקדושה שבהם.

בפברואר 1948 ביצעו אנשי צבא בריטיים שתי פעולות טרור בלב ירושלים. ב-2 בפברואר אירע פיצוץ בבניין מערכת העיתון היהודי בשפה האנגלית "פלסטיין פוסט" (כיום ה"ג'רוסלם פוסט") ברחוב הסולל, שנגרם על ידי משאית בריטית עמוסה חומרי נפץ. שלושה אנשים נהרגו ושלושים נפצעו. ב-22 בפברואר פוצצו חיילים בריטיים שלוש מכוניות תופת ברחוב בן יהודה וגרמו להרס רב, למותם של 54 אנשים ולפציעתם של 130 איש. טענת הבריטים הייתה כי היו אלה מעשי עריקים מהצבא הבריטי, אולם האירועים הללו מעידים על הלך הרוח האנטי יהודי ששרר בקרב החיילים הבריטיים. בתגובה תקפו אנשי אצ"ל כלי רכב בריטיים בירושלים והפגיזו את אזור הביטחון הבריטי המבוצר שבלב העיר (שכונה על ידי היהודים בשם "בווינגרד" על שמו של שר החוץ הבריטי העוין ארנסט בווין). ב-26 באפריל פינה הצבא הבריטי את נמל התעופה בלוד והעביר את השליטה בו לידי הלגיון הערבי.

בד בבד עם הנייטרליות המזויפת נקט הצבא הבריטי, בתקופה זו, במדיניות שכונתה בפי אנשי היישוב "תוהו ובוהו", מדינות שנועדה לשבש את החיים האזרחיים בארץ על ידי הפסקת מתן שירתים חיוניים. המטרה הסמויה של מדיניות זו הייתה לגרום לכך שהצדדים הנצים יקראו לבריטניה לחזור ולשלוט בארץ ישראל. תוחלתם זו של הבריטים נכזבה. הצבא הבריטי בארץ הלך והצטמצם בהיקפו כשכוחות רבים ממנו יצאו בשלב זה את הארץ והנותרים התרכזו באתרים מבוצרים שכונו בפיהם "אזורי ביטחון".

למעשה עיקר ענינו של הגנרל מקמילן, באותה תקופה שבין החלטת עצרת האו"ם לבין הכרזת המדינה, היה שלא לסכן את חייהם של חיילי הצבא הבריטי, אלא למען אינטרסים בריטיים בלבד. כך נמנע הגנרל מלחסום את פאוזי אל קאוקג'י, שחצה את הירדן בגשר אלנבי מערבה, ב-6 במרץ 1948 בראש כוח של 500 איש ב-25 משאיות. על-פי אותו הקו לא פעל מקמילן נגד כוחות הלח"י והאצ"ל בעת ההתקפה על דיר יאסין ב-9 באפריל 1948. המעורבות הצבאית הגדולה, היחידה שביצע, הייתה לערב את הצבא הבריטי בעת הקרב לכיבוש יפו בסוף אפריל ובתחילת מאי 1948, כשכבדה עליו הוראתו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין "להחזיר את יפו לידי הערבים". אולם עד מהרה נתברר לו כי לא נותרו ביפו ערבים להחזירה לידם וכי 65 אלף מכלל 70 אלף מערביי יפו נמלטו.

בהגיע המועד הצפוי, בערב שלפני ה' באייר תש"ח הכריז דוד בן-גוריון בעיר העברית הראשונה תל אביב על הקמת מדינת ישראל. בעקבות הכרזת העצמאות פלשו מדינות ערב למדינה שזה עתה נולדה והחל השלב העיקרי של מלחמת העצמאות, שלב המאבק המזוין בצבאות ערב.

עם הכרזת העצמאות הפך הגנרל מקמילן למפקד האחרון של הצבא הבריטי בארץ ישראל. לאחר הכרזת המדינה, אור ל-15 במאי 1948, נותרו שרידי הכוחות הבריטיים בארץ במובלעת ליד חיפה. ב-15 במאי פרסם מקמילן מנשר בדבר הוצאת כוחות הצבא הבריטי מארץ ישראל.^[1] ב-30 ביוני 1948 השלים הצבא הבריטי את הפינוי מארץ ישראל. הדגל הבריטי הורד מעל התורן בנמל חיפה והחיילים הבריטיים עלו על ספינות הפינוי. אחרון העוזבים היה הגנרל מקמילן. עם פינוי נמל חיפה נכנסו אליו אנשי חיל הים הישראלי.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1949–1952 היה מקמילן מפקד הפיקוד הסקוטי של הצבא הבריטי. בשנים 1952 - 1955 כיהן גנרל מקמילן כמושל הכללי של גיברלטר וכמפקד הצבא הבריטי בה. בשנת 1955 פרש לגמלאות.

גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן מת בשנת 1986 בהיותו בן 89 שנים.