גד פרומקין
 | |
| גד פרומקין | |
| לידה |
2 באוגוסט 1887 ירושלים, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה | 10 במרץ 1960 (בגיל 72) |
| מדינה |
ישראל  |
| תקופת כהונה |
? – 10 במרץ 1960 |
| תקופת הפעילות |
? – 10 במרץ 1960 |
| תפקידים בולטים | שופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי |
  | |
גד פְרוּמְקִין (2 באוגוסט 1887 – 10 במרץ 1960) היה משפטן יהודי ישראלי ושופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גד פרומקין גדל בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותו לא למד בבית ספר, אלא התחנך על ידי מורים פרטיים. ערך וכתב בעיתון "החבצלת" שניהל אביו, ישראל דב פרומקין. משפחתו הייתה מוכרת ביישוב העברי. סבו ניהל בית דפוס בירושלים.
כעורך דין[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרומקין נשא לאישה את חנה אייזנברג, בתו של סוחר הקרקעות אהרן אייזנברג. בעידודו של אייזנברג, ולמורת רוחו של אביו, נסע ב-1908 לקושטא על מנת ללמוד משפטים. הוא תלה תקוות במהפכת הטורקים הצעירים, ושאף להיבחר לפרלמנט הטורקי כנציג ארץ ישראל לאחר סיום לימודיו. במהלך שהייתו בעיר ייצג את חברת "נטעים" שהקים חותנו. ב-1910 הצליח לרשום אותה כאגודה עות'מאנית, והיא הייתה לחברת ההתיישבות היהודית הראשונה שזכתה למעמד זה. הקים יחד עם דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, משה שרת, דוד רמז, ישראל שוחט ומניה שוחט, שאף הם שהו בעיר, ארגון סטודנטים יהודיים בשם אגודת המתלמדים העברים העות'מאנים בקושטא. פרומקין כיהן כיו"ר הארגון, ובן-גוריון שימש כמזכיר. בשנת 1913 הוסמך לעורך דין.[דרוש מקור] ב-1914 החל פרומקין לעבוד כיועץ באדמיניסטריון הימי של האימפריה העות'מאנית, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל.
בעת שחזר לארץ ישראל, היו בה רק שני עורכי דין יהודיים, אליהו פרג'י ויום טוב המון. בניגוד לשניים אלה, שעסקו בעיקר בשדלנות ובסחר בקרקעות, עסק פרומקין בתחומי משפט מגוונים. במהרה צבר מוניטין רב, והוא החל לייצג גופים כוועד נציגי המושבות היהודיות בארץ ישראל, דויטשה פלשתינה בנק ובנק אפ"ק. כן ייצג נאשמים שהואשמו בציונות ובבגידה, בהם ארתור רופין. גם השלטון העות'מאני הסתייע בשירותיו כעורך דין, ומינה אותו כ"עורך דין האוצר בממשלת מחוז ירושלים", לשם ייצוג השלטונות בבתי המשפט. על מעמדו של פרומקין מעידים דבריו של נורמן בנטוויץ', היועץ המשפטי של המנדט הבריטי, עם הגיעו לארץ ישראל: "The only qualified Jewish advocate in the city"[1].
כשופט[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הגעת הבריטים לארץ ישראל ב-1918, דרש ועד הצירים לשלב יהודים במערכת המשפט, והשלטונות נענו לדרישה זו. אהרן אייזנברג הציע לידידו, חיים ויצמן, שעמד בראש ועד הצירים, למנות את פרומקין. פרומקין עצמו סירב בתחילה להצעה, בשל הירידה הצפויה בשכרו, אך התרצה לאחר שוויצמן הבטיח כי התנועה הציונית תממן את הפרשי השכר. הסדר מעין זה היה מקובל גם עבור שוטרים ופקידי ממשל אחרים. ב-24 ביוני אותה שנה מונה לשופט בבית משפט השלום בירושלים, ובספטמבר 1920 הצטרף למלכיאל מני כשופט היהודי השני בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי.[2] תחילה בדרגה ב' וב-1927 הועלה לדרגה א'.[3] כחלק מהתמורה למימון הפרשי השכר, המשיך פרומקין לייעץ לוועד הצירים בעניינים שונים גם כשהיה שופט, אך לאחר מינויו לשופט בבית המשפט העליון הופסק גם הסדר השכר המיוחד, לפי דרישתו של הרברט סמואל.
כשופט דן פרומקין בערעורים בפרשות שונות של ימי המנדט הבריטי, ובין השאר היה בהרכב שאישר את הרשעתו של ראובן שיינצויט בפרשת הרצח בחולות תל נוף[4] ואת גזר דינם של אנשי הלח"י שבצעו את השוד ברחוב הרצל[5].
פרומקין המשיך בפעילות ציבורית גם בעת שכיהן כשופט. הוא תרגם לעברית את המג'לה ב-1928 (מהדורות נוספות יצאו גם ב-1942 וב-1952) ולימד משפט אזרחי בבית הספר המנדטורי למשפטים שארגנה ממשלת המנדט[6]. הוא החזיק במשרות ציבוריות שונות ובהן הנשיא הגדול של בני ברית, יו"ר החברה קדישא "קהילת ירושלים" (חלק מהוועד הלאומי) ויו"ר הוועד האולימפי הארץ ישראלי.
לאחר הקמת האוניברסיטה העברית, כיהן פרומקין כיו"ר אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית וכחבר בחבר הנאמנים ובוועד הפועל שלה. ב-1935 התמנה שלמה זלמן שוקן לראש הוועד הפועל. שוקן התנגד להצעתו של פרומקין להקים פקולטה למשפטים, ובין השניים נוצרה יריבות על רקע זה. היריבות התחדדה עוד יותר ב-1939, כאשר פרומקין מתח ביקורת פומבית על כך ששוקן נסע לארצות הברית, וניהל את ענייני האוניברסיטה באמצעות עורכי דינו, שלום הורביץ ומשה זמורה, שאותם מינה לוועד הפועל.
גם הבריטים הכירו כבוד לפרומקין, וב-1941 העניק לו המלך ג'ורג' השישי תואר מפקד כבוד (Honorary Commander) במסדר האימפריה הבריטית (OBE)[7]. ב-1946 אישר שר המושבות הבריטי את המלצתו של הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם למנות את פרומקין לשופט בבית המשפט העליון, Puisne Judge.
דמותו שימשה כבסיס לבניית דמותו הספרותית של השופט דן גוטקין בסדרת ספרי ה"לוריאן" ("היכל הכלים השבורים") של הסופר דוד שחר.
פרשת אי מינויו לשופט לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
גד פרומקין בדרכו לחגיגת יובל העשור לאוניברסיטה העברית, בחברת אוסישקין (מזוקן), חיים ויצמן ומאחור הנציב העליון ארתור ווקופ, ורה ויצמן וד"ר יהודה מגנס
עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, היה פרומקין ותיק השופטים בארץ ישראל והיחיד שכיהן בבית המשפט העליון, ונראה מועמד טבעי להמשיך לכהן בבית משפט זה. עם זאת, באופן מפתיע, לא מונה לתפקיד.
לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ב-29 בנובמבר 1947, הקימו מוסדות היישוב את ועדת המצב, שתפקידה היה לארגן את מוסדותיה של המדינה החדשה. במסגרת הוועדה פעלה המועצה המשפטית בראשותם של מרדכי עליאש וברנרד ג'וזף, שתפקידה היה להכין את מערכת המשפט. ב-16 במרץ 1948 נמסר למועצה מסמך סודי שבו נכתבו חוות דעת על השופטים היהודיים שכיהנו בבתי המשפט המנדטוריים. על פרומקין נכתב במסמך זה "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו לשירות המדינה היהודית". למסמך לא צורפו עדויות או ראיות להאשמות אלה, אך די היה בהן כדי לחרוץ את גורלו.
בסופו של דבר, הטילה מועצת המדינה הזמנית על שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, להמליץ בפניה על מועמדים לכהונה בבית המשפט העליון, וזה החליט כי מועמדו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון הוא שותפו, משה זמורה. זמורה, שהיה עדיין מסוכסך עם פרומקין, הודיע לרוזן כי לא יסכים לכך שגם פרומקין יכהן כשופט בבית המשפט העליון. רוזן טען בפני הממשלה כי החליט שלא למנות את פרומקין בשל האמור באותו מסמך סודי. לפי מקורות שונים, רוזן אף טען כי הוא עצמו ייצג לקוח שניסה לשחד את פרומקין, ושפרומקין החזיר לו את הכסף לאחר שלא הצליח להטות את המשפט לטובתו, ואולם יש מחלוקת בין היסטוריונים באשר לאמיתותם של דברים אלה.
פרומקין עצמו סבר מלכתחילה כי לא ימונה לשופט במדינה החדשה, אך מטעמים שונים בתכלית. בתקופת המנדט עמד גיל הפרישה לשופטים על 62, ופרומקין, שהיה כבר כבן 61, הניח כי לא ימונה לשנה בודדת. רק לאחר הקמת המדינה נודע לו על הכוונה להעלות את גיל הפרישה ל-70 (למעשה, שלושה מהשופטים שעתידים היו להתמנות, משה זמורה, שמחה אסף ומנחם דונקלבלום היו כבני גילו). לאחר שנוכח בכך, ולאחר שהתברר לו מה העילה הרשמית לאי מינויו, החל לפעול אצל בן-גוריון בניסיון לשנות את ההחלטה ולהביא לטיהור שמו. גם אישים מכובדים כבן-צבי, שרת ודוד רמז ניסו לערב את בן-גוריון, אך לא הצליחו להביא לשינוי בהחלטה, ופרומקין נותר מחוץ להרכב בית המשפט.
בינואר 1949 החליט בן-גוריון למנות "ועדת בירור של כבוד", בה היו חברים הרב מאיר בר-אילן, יצחק בן-צבי ופרופ' בן-ציון דינבורג, שתפקידה לדון "בטענות שבין שר המשפטים פנחס רוזנבליט לבין מר גד פרומקין". בן-גוריון ציין בכתב המינוי כי בידי הוועדה הרשות להזמין כל איש שתראה צורך בכך לשם בירור העניין, ונראה שראה בה מעין מוסד בוררות בעל מאפיינים שיפוטיים, אף שאיש מחבריה לא היה משפטן. ועדת הבירור התכנסה בביתו של בר-אילן, וזימנה את פרומקין כדי לשמוע את טיעוניו. ימים ספורים אחר כך זימנה את רוזן, כדי לשמוע את תגובתו לטענות שהעלה פרומקין. בסיכום פגישתם עם רוזן, ביקשו ממנו חברי הוועדה למנות את פרומקין "למשרה ממשלתית מתאימה, שיהיה בה משום הסרת כתם ומשום רישוי ציבורי", אך זה סירב גם לכך. זמן קצר לאחר שהחלה הוועדה לדון הלך הרב בר-אילן לעולמו, ובן-צבי ודינבורג קיבלו את ההחלטה לבדם. מסקנתם של השניים הייתה כי רוזן האמין באמת ובתמים כי קיימים "רינונים" אודות פרומקין, ולכן אין פגם בהחלטתו שלא להמליץ לממשלה על מינויו לבית המשפט העליון. עם זאת, קבעה הוועדה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק. מאחר שהנזק נגרם על ידי שר המשפטים, מתוקף תפקידו כחבר הממשלה, על הממשלה מוטל לתקן את הנזק. הוועדה המליצה כי פיצוי זה יהיה בדרך של מינוי ל"משרת כבוד מתאימה". באוגוסט 1949 הביא בן-גוריון לממשלה הצעת החלטה המאמצת את מסקנות הוועדה, חרף התנגדותו של רוזן, שדרש למנות ועדה חדשה.
בשנת 2013 פורסם כי ה"רינונים" עליהם דיבר רוזן היו טענות בדבר הלוואה שפרומקין נטל לעצמו שלא כדין מתוך עיזבון, בלי לדווח על כך למנהל העיזבון[8].
בשנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחצי שנה לאחר שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת הבירור של כבוד, מונה פרומקין בינואר 1950 לעמוד בראש ועדת חקירה בענייני החינוך במחנות העולים (ועדת פרומקין). הוועדה הוקמה נוכח טענות על העברה על דת וכפייה אנטי-דתית במחנות העולים, והיו חברים בה גם חברי הכנסת אברהם אלמליח, יצחק בן-צבי, קלמן כהנא ואברהם-חיים שאג. הוועדה מצאה כי יש ממש בטענות שנשמעו, ולאחר שמסרה את מסקנותיה, במאי 1950, התעוררה סערה, שהובילה להתפטרותו של שר החינוך זלמן שזר, ולהקדמת הבחירות לכנסת השנייה.
לאחר הגשת מסקנותיה של הוועדה לא עסק עוד פרומקין בפעילות ציבורית. ב-1955 הוציא לאור את הספר האוטוביוגרפי "דרך שופט בירושלים". ב-10 במרץ 1960 נפטר ונקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים[9].
משפחתו וביתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתו סעדה הייתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ונישאה לקולין גילון, לימים פרקליט המדינה. בנו ידין שימש כמפקד מחנה הקריה (מחנה יהושע) הראשון. נכדיו הם אלון גילון, לימים רשם בית המשפט העליון וסגן מנהל מערכת בתי המשפט, וכרמי גילון, לימים ראש השב"כ. ביתו של פרומקין בפינת הרחובות אבן עזרא ורמב"ן בשכונת רחביה בירושלים, המכונה "בית חבצלת", נחשב לפאר האדריכלות הארצישראלית ולאחד מבתיה היפים של ירושלים.
פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דרך שופט בירושלים, תל אביב: הוצאת דביר, 1956 - ספר אוטוביוגרפי.
- תרגום המג'לה.
- דיני חברות בארץ-ישראל להלכה ולמעשה - ספר שימושי ביסוד חברות מניות, הנהלתן ופירוקן, יחד עם אברהם פלמן, תל אביב: הוצאת המחבר (אברהם פלמן), שנת תרצ"ז-1937.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גד פרומקין באתר אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית
- גד פרומקין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- נתן ברון, הכבוד האבוד של השופט העליון: פרשת אי-מינויו של השופט גד פרומקין לבית המשפט העליון בישראל (חלק א׳), קתדרה 101, 190-151, חשוון תשס"ב
- נתן ברון, הכבוד האבוד של השופט העליון: פרשת אי-מינויו של השופט גד פרומקין לבית המשפט העליון בישראל (חלק שני), קתדרה 102, 186-159, תשס"ב
- נתן ברון, פרשת 'מסמך השופטים החסוי': מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת תש"ח (1948), קתדרה 115, אפריל 2005, עמ' 216-195
- אבירם שחל, בין הארזים לאזובי הקיר: גילויים חדשים בפרשת אי מינויו של השופט גד פרומקין, קתדרה
ניר חסון, הון ושלטון גרסת 48': נחשף המניע לסיכול המינוי הראשון לעליון, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2013- יחיעם ויץ, תככים בבית המשפט: הכבוד האבוד של השופט פרומקין, באתר הארץ, 26 באפריל 2015
גד בן ישראל דב פרומקין (1887-1960), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Norman Bentwich, My Seventy Seven Years, London 1962, p. 50.
- ^ ירושלם יום יום; בבתי המשפט, דואר היום, 21 בספטמבר 1920
- ^ עד היכן שנאת היהודים מגיעה, דואר היום, 12 באוגוסט 1927
- ^ Reuben Sheinzwit v. Attorney General, פלסטיין פוסט, 12 באוקטובר 1937
- ^ אושר פסק דינם של בקר וראובן, דבר, 24 במרץ 1942
- ^ קשה עתה לעמוד במחיצתם, דבר, 22 ביולי 1942
- ^ אותות הצטיינות לשנה החדשה, דבר, 1 בינואר 1941; ההודעה הרשמית על האות.
- ^ ניר חסון, הון ושלטון גרסת 48': נחשף המניע לסיכול המינוי הראשון לעליון, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2013.
- ^ גד פרומקין באתר GRAVEZ