גדי טאוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גדי טאוב
גדי טאוב, 2009
גדי טאוב, 2009
לידה 19 באפריל 1965 (בן 58)
י"ז בניסן ה'תשכ"ה
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
עיסוק דוקטור ומרצה בכיר להיסטוריה
מעסיק ידיעות אחרונות עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג כתב פובליציסט
פרסים והוקרה פרס זאב לספרות ילדים ונוער עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
פייסבוק gadi.taub
טוויטר GadiTaub1
טלגרם shomersaf
www.gaditaub.com/hblog
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965, י"ז בניסן ה'תשכ"ה בירושלים) הוא היסטוריון, סופר, תסריטאי, עיתונאי ופובליציסט ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדי טאוב נולד בירושלים, בנו של העיתונאי והפרשן הכלכלי יצחק טאוב. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. בצעירותו, הגיש בימי שבת בבוקר ברשת א' של קול ישראל את תוכנית התסכיתים "מי ישן".

לאחר שירותו הצבאי (חיל האוויר[1]), הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים "זאפ לראשון",[2] וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל ובהן, "ציפורי לילה". ב-1990 שר בפסטיגל את השיר "הצגה" שכתב דני רובס.[3]

טאוב בעל תואר ראשון ושני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור מאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהיסטוריה של ארצות הברית ובפרגמטיזם האמריקאי.

בשנת 1992 יצא לאור ספרו הראשון למבוגרים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ערך את כתב העת לספרות ולחברה "מקרוב" יחד עם נסים קלדרון, כתב במשך השנים טורי דעה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", כמו כן טאוב כתב בעמוד הדעות של עיתון "הארץ" במשך שנים רבות עד ינואר 2023, אז החליט "הארץ" להפסיק לפרסם את מאמריו[4] עקב חילופי השלטון בישראל ותמיכתו ברפורמה המשפטית.[5]הוא היה משתתף קבוע בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10, ומשמש כחבר בוועד המנהל של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. טאוב מעיד על עצמו שהוא אתאיסט בעל זהות יהודית.[6] הוא מלמד בבית הספר למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. באוגוסט 2011 התמנה למרצה בכיר.[7]

על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001). הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של דינה צבי-ריקליס.

הרומן רב המכר מפרי עטו "אלנבי" עובד על ידו, יחד עם ארז קו-אל, לסדרת טלוויזיה בערוץ 10 הנושאת את אותו שם. בנוסף, הוא תסריטאי שותף והבמאי של הסדרה "הרמון", אשר שודרה ברשת 13, ומבוססת על סיפוריהן האמיתיים של כתות בישראל, וביניהן הכת של גואל רצון.[8]

טאוב מגיש פודקאסט בשם "גדי טאוב: שומר סף" אותו התחיל במאי 2020, בו הוא מראיין מדענים ואנשי רוח שונים. הפודקאסט זכה במקום השני בקטגורית פודקאסט האקטואליה ופוליטיקה של השנה "בתחרות פודקאסט השנה של גיקטיים" בשנת 2023.[9]

טאוב הוא עמית-אורח במכון המחקר ההונגרי MCC (אנ') המקושר לוויקטור אורבן ולמפלגת הפידס.[10]

בסוף שנת 2022 החל להגיש לצד אורי משגב, מוסי רז ופולי ברונשטיין תוכנית שבועית בערוץ כנסת בשם "מבקרי המדינה".

החל ממרץ 2023 עד ינואר 2024 הגיש טאוב תוכנית רדיו יומית בשם "שומר סף" ברדיו גלי ישראל[11][12].

מספטמבר 2023 טאוב משתתף בתוכנית אקטואליה שבועית "אולפן שישי של משמר הסף", תוכנית אותה יזם טאוב ביחד עם אתר מידה[13][14].

דעותיו וכתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורתו על הפוסט-מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר ביקורתו של טאוב על הפוסטמודרניזם הישראלי מתמקדת בממד ה"מפרק" שבו. ההגות הפוסטמודרנית טוענת, לרוב, שמסגרות לאומיות, אידאולוגיות, ערכים וכלל התפיסות התרבותיות שיש לבני-האדם הן תבניות שנוצרות באופן חברתי והיסטורי, ויש בהן ממד מדכא (הן קודמות לסובייקט ו"מבנות" אותו). עיקר ההגות הפוסט-מודרנית עוסקת בפירוק של מבני השיח ושל "הנרטיבים הגדולים", שכן לטענתה אין תרבות "גבוהה" או "נמוכה", ואין תרבות "טובה יותר" או "טובה פחות". בישראל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בביקורת של הוגים האמונים על קו מחשבה זה, כלפי כור ההיתוך הישראלי, שהדיר לטענתם את המהגרים היהודים הלא-אשכנזים, וכן את הפלסטינים ואת ערביי ישראל. לטענת חלק מהמבקרים הפוסט-מודרניים והפוסט-ציונים יש לאפשר מציאות רב-תרבותית, שכן, בין השאר, לא ייתכן מכנה משותף שאינו משקף מבנה כוח, והעדפה תרבותית של קבוצה אחת על אחרת. לטענת טאוב, מה שנתפס בטיעונים הללו כביקורת חברתית-שמאלנית אינה אלא תפיסה ימנית אינדיבידואליסטית. לטענתו, יש בביקורת על הערכים המשותפים משום קריאה לפירוק החברה, הפוגעת בחלשים יותר, שכן התוצאות הפרקטיות של מהלכים כאלו הן פירוקה של מדינת הרווחה, הפרטתה הכלכלית והחברתית של החברה, והעדר האפשרות לסולידריות וחיים משותפים. מה שנראה לטענתו כשמאל רדיקלי (פוסט-מודרניסטי) אינו בעצם אלא ימין רדיקלי.

ביקורתו על התקינות הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאוב מותח ביקורת חריפה על התקינות הפוליטית, וטוען שמדובר בתופעה הרסנית ופגיעה בחופש המחשבה והדיבור. הוא ביקר בחריפות את התקינות הפוליטית בהקשר לטרור האסלאמי וטען שהריאקציה לתקינות זו תהייה עליית הימין הקיצוני. הוא ביקר את התבטאות התקינות הפוליטית והפוסט-מודרניזם באקדמיה בארצות הברית, בייחוד בחוגים להיסטוריה ולימודי מגדר, שם הפרופסורים מצהירים שמטרתם היא לקדם נרטיבים מוטי-אג'נדה (למען המדוכאים ואוכלוסיות מוחלשות) ולא לחתור לגילוי האמת ולהציג תמונה נכונה של המציאות. הוא סיכם שהתקינות הפוליטית היא לדעתו "איסור לומר את האמת".[15]

בשנת 2009, לאחר שנחשף שמפקד חיל הים אלי מרום נוהג לבלות במועדוני חשפנות, פרסם טאוב בידיעות אחרונות מאמר דעה שבו הביע תמיכה במועדונים אלו. המאמר עורר דיון ציבורי בנושא.[16]

הסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאוב ראה עצמו בעבר חלק ממחנה השמאל הציוני. בשנת 2010 פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" בו כתב כי המתנחלים מסכנים את קיומה של ישראל ואת הציונות, וכי סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל יהפכו אותה למדינת אפרטהייד.[17]

לאחר מבצע עמוד ענן והאביב הערבי, גיבש בהדרגה עמדות ימניות. בראיון בשנת 2020 אמר כי הוא יצביע לליכוד בבחירות לכנסת העשרים ושלוש.[18] טאוב מגדיר את עצמו איש מרכז. הוא תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים, אך סבור שפתרון זה בלתי ניתן ליישום בעתיד הקרוב, עקב הכאוס ששורר במזרח התיכון וברשות הפלסטינית בפרט. לטענתו, סיום השלטון הישראלי ביהודה ושומרון באופן חד-צדדי על ידי ישראל רק ירע את מצבם של הפלסטינים, שייפלו קורבן לשלטון כנופיות אלים שיפגע בזכויות אדם.

ביקורת על האקטיביזם השיפוטי וה-"Deep State"[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאוב מותח ביקורת חריפה על האקטיביזם השיפוטי. לדבריו, הדבר מתבטא במשפטיזציה של הפוליטיקה ובפוליטיזציה של המשפט ופוגע בדמוקרטיה ובמשילות וגם באמון הציבור במערכת המשפט. בפוסט בפייסבוק הוא כתב: ”אלה שעשו פוליטיזציה של המשפט כדי לכפות את דעתם, יקבלו פוליטיזציה של המשפט בחזרה. הם רצו שהכל יהיה שפיט, ומה שיצא להם זה שהכל פוליטי”.

טאוב מקדם את גרסתו לתיאוריית הקונספירציה "Deep state", לפיה לשופטים ופקידים בישראל חסרים איזונים ובלמים חיוניים, הם לעיתים מונעים מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם, ועוד.[19]

ניידים נגד נייחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2020 פרסם גדי טאוב את סיפרו "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית". בספר זה גדי פורש את הגותו לפי שני המחנות העיקריים במדינות המערב הם מחנה הניידים ומחנה הנייחים. על פי גדי טאוב מאז נפילת חומת ברלין ועד ימינו אנו הויכוח הפוליטי החשוב ביותר הוא לא ימין מול שמאל אלה ניידים מול נייחים.

הנייחים לטענת טאוב הם אנשים שמה שמאפיין אותם הוא שהם בעלי מעמד כלכלי בינוני עד נמוך ובגלל זה הם נוטים להיות תלויים יותר במדינה ובגלל זה הם קהילתיים יותר, לאומיים יותר ומסורתיים יותר. לעומתם יש את הניידים: הם בניגוד לנייחים אינם תלויים במדינה מבחינה כלכלית ולטענת טאוב הם מסוגלים לקחת את חפציהם ואת פרנסתם ממדינה למדינה בלי שפרנסתם תיפגע. הם אינם תלויים במדינה מבחינה כלכלית ולכן לשיטת טאוב הם פוסט־לאומיים, קוסמופוליטיים וגלובליסטים, ולפי טאוב הם רוצים עולם בו יהיה שוק חופשי גלובלי ולא מדינות לאום שמגבילות את האנושות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאוב נישא לקטי קמחי בשנת 1998, ובשנת 1999 הם התגרשו.[20] לאחר מכן היה מספר פעמים בקשר זוגי, בין השאר עם סמדר קילצ'ינסקי ועם העיתונאית נטשה מוזגוביה.[21] החל מ-2017 חי בזוגיות עם ולדה טאוב, אזרחית אוקראינה. ביוני 2019 נישאו השניים בנישואים אזרחיים מחוץ לגבולות ישראל.[22] מתגורר בתל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר הנאורות בעריכת גדי טאוב

סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגיבן מנוטרדאם / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1996)
  • 101 דלמטים / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1997)

הסכתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על השפה הרזה, גדי טאוב, נדפס ברחוב, 1, 1994.
  • פוסט-ציונות: הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי, גדי טאוב, נדפס במקרוב, 8, 2002.
  • שנות השישים האמריקניות בישראל: ממרד לקונפורמיזם, גדי טאוב, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 13, תשס"ד 2004.
  • אהבה על קצות האצבעות, מאת מנחם רגב, על ספרו של גדי טאוב "המכשפה מרחוב מלצ’ט 3", נדפס ברוח אחרת, 11, תשס"א 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו:

ממאמריו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ תוכניות הילדים והנוער - 31.8.1989 (לא מלא), סרטון בערוץ "ארכיוניר", באתר יוטיוב
  3. ^ פסטיגל 1990 (1990), באתר סטריאו ומונו
  4. ^ "זהו זמן של מגננה": 'הארץ' יפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב, באתר "סרוגים", 25 בינואר 2023
  5. ^ גדי טאוב תוקף את "הארץ" לאחר הדחתו: "עוסק בהבערת האנטישמיות", באתר מעריב אונליין, 26 בינואר 2023
  6. ^ יוני קמפינסקי, כתבת וידאו, באתר ערוץ 7, 21 במאי 2010
  7. ^ העלאות ומינויים, ידיעון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוגוסט 2011
  8. ^ רן בוקר, בתפקיד גואל רצון: אלון אבוטבול או צחי גראד, באתר ynet, 30 ביוני 2016
  9. ^ עידן בן טובים, אתם בחרתם: אלו הפודקאסטים הטובים ביותר של השנה, באתר Geektime, ‏7 במרץ 2024
  10. ^ Gadi Taub, באתר המכון
  11. ^ תוכנית הרדיו "שומר סף" של גדי טאוב
  12. ^ ציוץ של גדי טאוב ברשת החברתית אקס (טוויטר)
  13. ^ אלטרנטיבה לאולפן שישי? | אתר מידה משיק לראשונה - אולפן שישי בהשתתפות: גדי טאוב, רן ברץ, אבי בראלי, ארז תדמור ולימור סמימיאן דרש, באתר רוטר
  14. ^ "אי אפשר כבר לראות את ערוצי התבהלה": היוזמה החדשה של הימין החילוני, באתר מעריב אונליין, 3 בספטמבר 2023
  15. ^ אתר למנויים בלבד גדי טאוב, אסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי?, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2015.
  16. ^ גדי טאוב « ארכיון » אז מה חושבות החשפניות על כל זה?, באתר של גדי טאוב, ‏19 במרץ 2009.
  17. ^ דוד מרחב, גדי טאוב: המתנחלים מסכנים את קיומה של המדינה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 בספטמבר 2010
  18. ^ מה גרם למהפך של גדי טאוב ולמי הוא הולך להצביע הפעם?, סרטון באתר יוטיוב, 12 בפברואר 2020
  19. ^ יאיר איזנברג, נכנסים בעובי הקורה – פרק 7 – "הדיפ סטייט", באתר הרדיו הבינתחומי, ‏17 בדצמבר 2019
  20. ^ אסף ענברי, סוף עונת החילונים, באתר המרכז הישראלי לנפגעי כתות, ‏ספטמבר 1999.
  21. ^ רונן טל, חכם על קטנים, באתר ynet, 10 באוגוסט 2005
  22. ^ פוסט של גדי טאוב ברשת החברתית פייסבוק, 13 באוקטובר 2019
  23. ^ פרטים בהודעה לעיתונות של ידיעות ספרים