ג'מיני 3

ג'מיני 3
Gemini 3

וירג'יל גריסום (ימין) וג'ון יאנג
נתוני משימה
מטרה מרכזית	טיסה מאוישת ראשונה של חללית מדגם חדש עם צוות אסטרונאוטים
חללית	ג'מיני
כן שיגור	LC-19, נמל החלל קייפ קנוורל
שיגור	23 במרץ 1965, 14:24 UTC
נחיתה	23 במרץ 1965, 19:16:31 UTC 22°26′N 170°51′W
משך המשימה	4 שעות, 52 דקות ו־31 שניות
אות קריאה	מולי בראון
נתוני חללית
מסת החללית	3,236.9 ק"ג
משגר	טיטן 2 #62-12558
נתוני מסלול
מספר הקפות	3
אפוגיאה	224.2 ק"מ
פריגיאה	161.2 ק"מ
אפהליון	224.2 ק"מ (כדור הארץ)
פריהליון	161.2 ק"מ (כדור הארץ)
זמן הקפה	88.3 דקות
נטיית מסלול	32.6°
אורך מסע	128,748 ק"מ
צוות
אנשי צוות	וירג'יל גריסום, ג'ון יאנג
משימות קשורות
משימה קודמת ג'מיני 2 משימה הבאה ג'מיני 4
מזהים
מספר קטלוג לוויינים	01301
מאגר המידע הלאומי	1965-024A

ג'מיני 3 (גם ג'מיני III) הייתה המשימה השלישית בתוכנית החלל ג'מיני של נאס"א, והמשימה המאוישת הראשונה במסגרת תוכנית זו. במהלך המשימה שוגרו שני אסטרונאוטים לחלל ומטרתה העיקרית הייתה לבחון את תהליכי השיגור בשיגור צוות המונה שני אנשים ולבצע הפעלות ראשונות של מערכת התמרון הממוחשבת בזמן שהייה במסלול היקפי.

צוות

• טייס: ורג'יל גריסום
• טייס משנה: ג'ון יאנג

צוות גיבוי

• טייס: וולטר שירה
• טייס משנה: תומאס סטאפורד

רקע

ב־13 באפריל 1964, הציג רוברט גילרות', ראש המרכז לטיסות חלל מאוישות בפני העיתונות את הראשונים לטוס בחללית ג'מיני: מפקד הצוות ורג'יל ("גאס") גריסום ושותפו לצוות ג'ון יאנג. צוות הגיבוי הורכב מוולטר שירה ותומאס סטאפורד. גריסום, ששהה כבר בחלל במסגרת המשימה המאוישת השנייה של תוכנית מרקורי, עמד להיות האדם הראשון שיזכה לטיסתו השנייה לחלל.

שני השלבים של רכב השיגור הועברו בחודש ינואר של 1965 למקום שיגורם במרכז החלל קנדי וב־5 בפברואר צורפה אליהם החללית.

ה"מולי בראון"

במהלך ההכנה לטיסות של תוכנית מרקורי, ניתנה לכל טייס הזכות להעניק כינוי לחללית שבה הוא יטוס, וכך גם ניתנה זכות דומה לגריסום ויאנג, הטייסים של משימה זו. גריסום, שהחללית בה הוא טס במשימתו הקודמת בתוכנית מרקורי שקעה בים לאחר שנחתה, אחרי שקצר גרם לשחרור פתח החללית לפני שזו נאספה, החליט להעניק לחללית הג'מיני 3 את הכינוי "מולי בראון", על שם גיבורת מחזה הברודוויי המוזיקלי מ־1960: "מולי בראון הבלתי ניתנת לשקיעה" (מחזה שמבוסס על חייה של מרגרט בראון, אישה ששרדה את טביעתה של הטיטניק). "טיטניק", הייתה האפשרות השנייה שגריסום חשב עליה, שזכתה לסירוב גורף מנאס"א.

ג'מיני 3 הייתה היחידה מבין חלליות ג'מיני שזכתה לכינוי. שאר החלליות קיבלו שם המסומן בספרות רומיות.

מטרות המשימה

• לבחון את יכולות השיגור המאויש של החללית לקראת משימות מאוישות נוספות בעתיד.
• לבחון את עיצוב התא של שני אנשי הצוות ואת השפעתו על ביצועיו של הצוות.
• לבדוק את ביצועי התקשורת בין צוות הקרקע לצוות החללית.
• לבדוק את יכולות התמרון בזמן שהחללית במסלול היקפי, על ידי מערכת התמרון הממוחשבת.
• לבחון את יכולת השליטה במסלול של הטיסה חזרה ובמיקום הנחיתה.
• לבחון את ביצועי המערכות של החללית.
• לבחון את תהליכי השיגור וטרום השיגור של כלי־חלל המאויש בשני אנשי־צוות.
• להשיג חזרה את החללית לאחר הנחיתה.
• לבחון את הציוד של צוות התעופה, הכלים הרפואיים ומערכת ההגיינה האישית.
• לבצע שלושה ניסויים.
• לבדוק את השפעות הנענוע הנובע ממנוע רכב השיגור על צוות החללית.
• להשיג תצלומים כלליים בזמן המסלול ההיקפי.

תוצאות המשימה

החללית שוגרה ב 9:24 בבוקר ב־23 במרץ 1965 באמצעות טיל השיגור טיטאן 2, אחרי שהשיגור עוכב בכ־24 דקות בעקבות דליפה קטנה באחד מצנורות החמצון, שתוקנה באמצעות חיזוק אחד הברגים שהיה רופף קמעה. מס' דקות אחרי־זה היא נכנסה בהצלחה למסלול היקפי סביב כדור הארץ.

כ־20 דקות אחרי תחילת ההקפה הראשונה, מדד החמצן ומדדים אחרים בחללית הצביעו על ירידה פתאומית, אבל בדיקה מהירה של הטייסים העלתה שמקור הבעיה הייתה אספקת הכוח של המדדים, והבעיה נעלמה כשיאנג עבר מהספק הראשי לספק המשני.

כשעה אחר־כך, הפעילו הטייסים לראשונה בחלל את מערכת התמרון במסלול־היקפי הממוחשבת, כשהאטו את מהירותה של החללית ב־15 מטרים לשנייה; הם השתמשו בה שוב כשעה אחרי־כן כששינו את זווית המסלול בחמישית מעלה ופעם נוספת כשגריסום שינה את הפריגיאה ל־72 קילומטרים.

הצילומים שצולמו בחלל לא היו מוצלחים עקב חוסר התאמת העדשה למצלמת ה־16 מ"מ.

לאחר שלוש הקפות ושהייה של 4 וחצי שעות בחלל, החלו הטייסים את דרכם חזרה ולבסוף נחתה החללית כ־84 קילומטרים ממקום הנחיתה המיועד. שני הטייסים המתינו כ־30 דקות עד שהגיעו לאסוף אותם וגריסום, שלא רצה שלחללית יהיה גורל דומה לגורלה של החללית הקודמת שלו, חיכה שיחברו ל"מולי בראון" את מתקני הציפה לפני שפתח את צוהר היציאה.

הניסויים המדעיים שנערכו בחלל

בינואר 1964 המשרד למדעי החלל יחד עם המרכז לטיסות חלל מאוישות, לאחר שקיבלו ודנו בהצעות שונות, החליטו על הניסויים המדעיים שיערכו בחלל במשימות של ג'מיני ואפולו. שניים מתוך שלושה מהניסויים, היו ניסויים שהוצעו לקראת המשימה העשירית בתוכנית מרקורי, משימה שלא יצאה בסוף לפועל.

הניסוי הראשון

עיקרו של הניסוי הראשון, עלה בעקבות סימנים של נזק תאי רב יותר ממה שצופה שנבע מקרינה, אחרי הטיסות הראשונות, עניין שהוחלט להקדיש לו תשומת לב רבה יותר לאור התוכניות לשהיות ממושכות בחלל. ההשערות העיקריות לגבי הגורמים לתופעה הזו היו השפעות ביולוגיות בלתי־ידועות על ידי מרכיבים של קרינה שבדרך־כלל נחסמים על ידי האטמוספירה של כדור־הארץ, או האינטראקציה של הקרינה עם היבט מסוים של טיסה בחלל, כגון חוסר משקל.

בניסוי אמורות היו דגימות דם אנושי להיחשף לכמות ורמה ידועה של קרינה (גם בחללית וגם על הקרקע) בזמן השלב במשימה שבו השפעת כח הכבידה לא תהייה נוכחת, וההבדלים בין הדגימות אמורים היו להיבדק. דגימות הדם הוגשו לטייס בקופסת אלומיניום סגורה הרמטית יחד עם מכשיר פולט קרינה. על הטייס היה למשוך את ידית ההפעלה לכיוון אחד כדי להפעיל את המכשיר ולאחר מכן למשוך אותה לכיוון השני כדי לעצור אותו.

מהלך הניסוי ותוצאותיו

יאנג הצליח לתפעל את הניסוי. בדיקות הראו שהדגימות מהטיסה ספגו נזק רב יותר מאלה שהיו על הקרקע והאפשרות שהנזק נגרם כתוצאה מהיבט כלשהו של השהייה בחלל נותרה בעינה, רק שהשאלה לגבי איזה היבט נשארה בלתי פתורה.

הניסוי השני

הניסוי השני עוצב כדי לבחון את האפשרות שתאים ואופן גדילתם עשויים להיות מושפעים ישירות מנוכחותו של כח־כבידה נמוך, השפעות שיכולות להיות להן השלכות חשובות לגבי שהייה ממושכת בחלל.

בגלל מבנה התא הפשוט יחסית שלהם, לצורך עריכת הניסוי, נבחרו ביצים של קיפוד ים. הביצים הוכנסו לתא עגול קטן עם ידית קטנה. על הטייס היה לסובב את הידית חמש פעמים. פעם אחת לפני הטיסה כדי להפרות את הביצים, ואז ארבע פעמים נוספות בזמן הטיסה.

מהלך הניסוי ותוצאותיו

במהלך הטיסה, כשניסה גריסום לסובב את הידית, הוא סובב אותה חזק מדי ("זה היה בגלל ההתרגשות והאדרנלין", הוא יטען אחר־כך) והיא נשברה, כך שהניסוי נהרס.

הניסוי השלישי

הניסוי השלישי נגע לעובדה שכלי־חלל שצונחים חזרה לתוך האטמוספירה "מתעטים" בפלזמה מיוננת שחוסמת כל תקשורת רדיו.

מחקר הראה שתוספת של נוזל לפלזמה המיוננת בזמן הכניסה המחודשת לאוויר יכולה אולי להחזיר את יכולת התקשורת על ידי הנמכת תדירות הפלזמה בצורה שתספיק לגלי UHF לחדור. מטרת הניסוי הייתה לבדוק אם טכניקה דומה יכולה לעבוד במקרה של כלי־חלל גדול כמו הג'מיני. מערכת הזרקת מים הותקנה בחללית.

כשהחללית מגיעה לגובה של כ־90,000 מטרים, שאז כבר אמורה להיות מוקפת במעטה הפלזמה חוסם התקשורת, הטייס אמור ללחוץ על כפתור ההפעלה, שיגרום להזרקה אוטומטית של מים לתוך הפלזמה בהפסקות קבועות במשך שתיים וחצי דקות בעוד תחנות הקרקע מנטרות את קבלת גלי הרדיו.

מהלך הניסוי ותוצאותיו

במהלך הכניסה מחדש של החללית לאטמוספירה, לחץ יאנג על מתג ההפעלה כדקה אחרי שהפלזמה קיבלה צורה והחלה דממת אלחוט. התוצאות היו מעודדות; בקצב הזרמת מים גבוה, הצליחו תחנות הקרקע לקבל סימני רדיו מהחללית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'מיני 3 בוויקישיתוף

• מידע באתר נאס"א
• הודעה לעיתונות
• תיאור המשימה