ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר
 | |||||||
| לידה |
24 ביוני 1340 גנט, נפת פלנדריה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
3 בפברואר 1399 (בגיל 58) Leicester Castle, הממלכה המאוחדת | ||||||
| מקום קבורה |
קתדרלת סנט פול בלונדון | ||||||
| בן או בת זוג |
בלאנש, דוכסית לנקסטר (13 במאי 1359–?) קונסטנס מקסטיליה, דוכסית לנקסטר (21 בספטמבר 1371–?) קתרין סויינפורד (13 בינואר 1396–?) | ||||||
| שושלת בית לנקסטר | |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
מסדר הבירית | |||||||
  | |||||||
ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר הראשון (באנגלית: John of Gaunt, 1st Duke of Lancaster; 6 במרץ 1340 – 3 בפברואר 1399), היה חבר בית המלוכה האנגלי מבית פלנטג'נט, בנם השלישי שהגיע לגיל בגרות של אדוארד השלישי, מלך אנגליה ושל פיליפה מאנו. הוא כונה "ג'ון מגונט" בשל היוולדו בעיר גנט שהשם גונט הוא ההגייה באנגלית לשם העיר שהיה נהוג אז. בתקופה מאוחרת יותר בחייו, כאשר זכה לחוסר אהדה ציבורית, נפוצו שמועות שהוא היה בנו של קצב מהעיר גנט, בשל כך שאביו לא נכח בלידתו. סיפור זה עורר תמיד את חמת זעמו.
כאחיו הצעיר של הנסיך מוויילס, אדוארד, הנסיך השחור, הייתה לג'ון השפעה רחבה על הכתר האנגלי במהלך התקופה שבה אחיינו, ריצ'רד השני מלך כמלך קטין, ובמהלך תקופת הסכסוכים הפוליטיים שבאו לאחר מכן, אך הוא לא נחשב לחלק מחוג מתנגדי המלך.
צאצאיו הזכרים החוקיים של ג'ון מגונט היו מלכי בית לנקסטר, כולל הנרי הרביעי, הנרי החמישי והנרי השישי. צאצאיו החוקיים האחרים, מאשתו הראשונה, בלאנש, היו פיליפה מלנקסטר, שנישאה לז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל, אליזבט מלנקסטר, דוכסית אקסטר ומאשתו השנייה, קונסטנס, בתו קתרין, מלכת קסטיליה. לג'ון נולדו גם חמישה ילדים מחוץ לנישואין, אחד נולד בשלב מוקדם של חייו לבת הלוויה של אמו, והארבעה הנוספים, שזכו לשם המשפחה בופורט (Beaufort, על שם אחת מנחלותיו של אביהם), שנולדו לקתרין סוינפורד (Katherine Swynford), פילגשו לאורך שנים של ג'ון ולאחר מכן אשתו השלישית. ילדי בופורט, שלושה בנים ובת אחת, הוכרו כצאצאים חוקיים על ידי המלך והאפיפיור לאחר שהוריהם באו בברית הנישואין ב-1396. מאוחר יותר הכריז אחיהם למחצה, הנרי הרביעי, בצעד שהיה שנוי במחלוקת, שהם זכאים לכל הזכויות מלבד הזכות למלוך. הצאצאים שנולדו מנישואין אלה כללו את הנרי בופורט, בישוף וינצ'סטר ובהמשך קרדינל, ג'ואן בופורט, רוזנת וסטמורלנד, שהייתה סבתם של המלכים אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי, ג'ון בופורט רוזן סומרסט, סבה של מרגרט בופורט, אמו של הנרי השביעי וג'ואן בופורט שצאצאיה החל משנת 1437 והלאה היו מלכי סקוטלנד ובהמשך, החל משנת 1603 מלכי אנגליה, אירלנד ומלכי בריטניה עד עצם היום הזה. שלושת בתי המלוכה של אנגליה החל משנת 1399: בית לנקסטר, בית יורק ובית טיודור, היו צאצאיו של ג'ון מגונט דרך ילדיו, הנרי הרביעי, ג'ואן בופורט וג'ון בופורט, בהתאמה.
הבן הבכור לבית לנקסטר והיורש, הנרי בולינגברוק, הוגלה לעשר שנים על ידי המלך ריצ'רד השני ב-1398 כתגובה לריב בינו לבין תומאס מווברי (Mowbray), דוכס נורפוק. עם מותו של ג'ון מגונט ב-1399 הוכרזו רכושו ותאריו רכוש הכתר, כאשר ריצ'רד השני הוקיע את הנרי בולינגברוק כבוגד והחמיר את עונשו מגלות לעשר שנים לגלות עד סוף ימיו. בוליגברוק שב מהגלות כדי לתבוע את ירושתו, הדיח את ריצ'רד ומלך כהנרי הרביעי, הראשון מבין צאצאיו של גונט שישב על כס המלוכה האנגלי. הודות לנחלות גדולות שהוענקו לג'ון מגונט, הוא היה לא רק האיש העשיר ביותר בתקופתו, אלא אחד מהעשירים ביותר מבין אלה שחיו מאז. במונחים של היום, נאמד עושרו בשווי של 110 מיליארד דולר, ובכך הוא נכלל ברשימת העשירים בכל ההיסטוריה האנושית.
דוכס לנקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון היה בנו הרביעי (והשלישי שהגיע לגיל בגרות) של אדוארד השלישי, מלך אנגליה. אשתו הראשונה של ג'ון, בלאנש, הייתה בת דודתו מדרגה שלישית ושניהם היו בני-נינים של הנרי השלישי. חתונתם התקיימה ב-1359 במנזר רדינג (Reading Abbey), כאשר אדוארד השלישי הסדיר את נישואי בניו עם יורשות עשירות. עם מותו של חמיו ב-1361, ירש ג'ון את מחצית אדמותיו, את התואר רוזן לנקסטר, ואת ההכרה כבעל הקרקעות הגדול ביותר בצפון אנגליה, כולל דוכסות לנקסטר. כמו כן הוא קיבל את התארים של הברון ה-14 של האלטון והברון ה-11 של באולנד. ג'ון ירש את המחצית השנייה של נחלותיו של חמיו כאשר גיסתו מתה ב-1362 מבלי להותיר אחריה צאצאים.
ב-13 בנובמבר 1362 העניק אדוארד השלישי לג'ון את התואר דוכס לנקסטר. הוא היה אז אדם מבוסס מאוד ובבעלותו היו לפחות 30 טירות ואחוזות ברחבי אנגליה וצרפת. את החצר שלו ניתן היה להשוות מבחינת הממדים והמבנה הארגוני לחצר מלכות. בבעלותו היו אדמות בכמעט כל המחוזות של אנגליה, שהניבו לו הכנסה שנתית של 8,000 - 10,000 ליש"ט (כמה מיליונים במונחים מודרניים).
לאחר מותו של אחיו הבכור, אדוארד, הנסיך השחור, נאלץ גונט להגן על הרפורמטור הדתי ג'ון ויקליף, ככל הנראה כדי לפעול כנגד כוחה החילוני ההולך וגדל של הכנסייה. יחד עם זאת, עליית כוחו הפוליטי התרחשה במקביל לתחושות טינה שחשו האנשים סביבו. בתקופה שבה נאלצו כוחות הצבא של אנגליה לבצע נסיגות במסגרת מלחמת מאה השנים נגד צרפת, וכששלטונו של אדוארד השלישי זכה לאהדה פחותה עקב מיסוי גבוה ועקב הרומן שניהל עם אליס פררס (Alice Perrers), קישרה דעת הקהל את הדוכס מלנקסטר עם כישלונותיה של הממשלה במהלך שנות השבעים של המאה ה-14. יותר מכך, בעוד המלך אדוארד והנסיך מוויילס זכו לשם של גיבורים הודות להצלחותיהם בשדה הקרב, ג'ון מגונט לא רכש מוניטין צבאי שווה ערך שיכול היה לחזק את שמו הטוב. למרות שנלחם בקרב נאחרה, למשל, ניסיונו הצבאי המאוחר יותר לא היה מוצלח.
עם מותו של אדוארד השלישי ב-1377, ירש את כסאו אחיינו בן העשר של ג'ון כריצ'רד השני והשפעתו של גונט התחזקה עוד יותר. יחד עם זאת, חוסר האמון נותר, והיו כאלה שחשדו כי הוא שואף לקבל את הכתר לעצמו. ג'ון טרח להוכיח שהוא מעולם לא היה מקושר לאופוזיציה למלכותו של ריצ'רד. כשליט בפועל של אנגליה במהלך התקופה שבה מלך ריצ'רד כמלך קטין, הוא קיבל החלטות לא נבונות בנוגע למיסוי וגרם לפרוץ מרד האיכרים האנגלי ב-1382, שבמהלכו החריבו המורדים את מעונו בלונדון, ארמון סבוי. שלא כמו כמה מהיועצים הלא אהודים של ריצ'רד, ג'ון שהה הרחק מלונדון בעת שפרץ המרד ובכך נמנע ממנו זעמם של המורדים.
ב-1386 עזב ג'ון את אנגליה כדי לתבוע לעצמו את כתר קסטיליה בזכות נישואיו לאשתו השנייה, קונסטנס. מיד לאחר מכן פרץ באנגליה משבר, ממשלו הרע של ריצ'רד הביא את הממלכה לסף מלחמת אזרחים. רק ג'ון מגונט, בשובו לאנגליה ב-1389, היה מסוגל לשכנע את המלך ואת מתנגדיו להתפשר ולפתוח בכך תקופה של יציבות יחסית. במהלך שנות התשעים של המאה ה-14 הושב המוניטין של ג'ון עקב מסירותו לרווחת הממלכה.
מפקד צבאי בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל תוארו הרם היה ג'ון מגונט אחד המפקדים העיקריים של צבא אנגליה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-14, למרות שיוזמותיו הצבאיות לא זכו ליוקרה מהסוג שזכה אחיו הבכור, הנסיך השחור, שהוכר כמנהיג צבאי כריזמטי.
עם חידוש המלחמה כנגד צרפת ב-1369, נשלח ג'ון לקאלה יחד עם הרוזן מהרפורד בראש כוח צבאי קטן שאיתו הוא פלש לתוך צפון צרפת. ב-23 באוגוסט הוא התעמת מול כוח צרפתי גדול יותר בפיקודו של פיליפ השני, דוכס בורגונדיה. כשהוא משמש לראשונה כמפקד צבאי, לא העז ג'ון לתקוף כוח עדיף אשר עליו בגודלו, ושני הצבאות ניצבו זה מול זה במשך כמה שבועות עד אשר תוגבר הכוח האנגלי על ידי הרוזן מווריק, אך בשלב זה נסוגו הצרפתים והקרב לא התנהל כלל. גונט וווריק החליטו אז להכות את ארפלור, בסיס הצי הצרפתי על נהר הסן. כשהם מתוגברים על ידי שכירי חרב גרמנים, הם צעדו לארפלור, אך עוכבו על ידי מבצעי גרילה של הצרפתים, בעוד שהעיר נערכה ללחימה. ג'ון צר על העיר במשך ארבעה ימים בחודש אוקטובר, אך איבד רבים מאנשיו למחלות הדיזנטריה והדבר והחליט להפסיק את המצור ולשוב לקאלה. במהלך נסיגתו נאלץ הצבא שלו לפלס את דרכו בלחימה לאורך מחוז סום והלוחמים ששרדו מהכוח הגיעו לקאלה, שם מת הרוזן מווריק מדבר באמצע נובמבר. אף על פי שסיום מסע המלחמה הצטייר ככישלון, אילץ גונט את שארל החמישי, מלך צרפת לנטוש את תוכניותיו לפלוש לאנגליה בסתיו.
בקיץ 1370 נשלח ג'ון עם צבא קטן לאקיטן לתגבר את אחיו הבכור החולה, ואת אחיו הצעיר אדמונד מלאנגלי. יחד איתם הוא לקח חלק במצור על לימוז' בספטמבר, כשהוא נוטל על עצמו את האחריות על פעולות המצור ובנקודת זמן מסוימת נלחם בקרב פנים אל פנים בתעלות הלחימה. לאחר אירוע זה הפקיד הנסיך השחור את הפיקוד על אקיטן בידי ג'ון והפליג לאנגליה. למרות שהוא ניסה להגן על הדוכסות כנגד הפלישות הצרפתיות במשך כמעט שנה, חוסר המשאבים והכספים גרמו לו לשלוט באופן רופף על הטריטוריה והוא התפטר מתפקידו הצבאי ושב לאנגליה בספטמבר 1371. זמן קצר לפני שעזב את אקיטן, ב-21 בספטמבר 1371, הוא נישא לקונסטנס מקסטיליה בת ה-17, בתו הספק-חוקית של פדרו, מלך קסטיליה. בשנה שלאחר מכן הוא לקח חלק בניסיונו הכושל של אביו לפלוש לצרפת בראש צבא גדול יותר.
הישגו הצבאי הראוי לציון ביותר של ג'ון אירע בחודשים אוגוסט-דצמבר 1373, אז ניסה לפלוש לאקיטן דרך היבשה, כשהוא מוביל צבא של כ-9,000 פרשים מקאלה במתקפה חזקה מצפון-מזרח לדרום-מערב צרפת לאורך 900 ק"מ. רכיבה זו שארכה ארבעה חודשים בתוככי שטח האויב, כשהם עוקפים את הצבאות הצרפתים, הייתה מהלומה נועזת שהרשימה את בני הזמן ההוא אך לא השיגה דבר. כשהוא מוקף מכל עבר במארבים של הצרפתים וכשחייליו סובלים ממחלות ומרעב, הם פילסו את דרכם בכוח דרך שמפאן, ממזרח לפריז, לתוך בורגונדיה, מעבר למסיף סנטרל ולבסוף למחוז דורדון. עקב חוסר יכולתם לתקוף מבצרים או ערים כלשהם, שדד כוח הפלישה את אזורי הכפר, פשט על עיירות וכפרים והחליש את התשתיות, אך הערך המוסף הצבאי של נזק זה היה זמני בלבד. הצעידה בחורף לאורך מישור לימוזן, כשהנחשלים נלכדים בידי הצרפתים, מספר גדול מקרב החיילים, ומספר גדול עוד יותר מקרב הסוסים, מתו מקור, ממחלות ומרעב. הכוח הגיע לבורדו הכבושה בידי האנגלים ב-24 בדצמבר 1373, כשהאבדות שהוא ספג בקרבות הגיעו לשיעור של לפחות שליש מגודלו המקורי, שליש נוסף מת ממחלות, ורבים נוספים נכנעו בהמשך למחלת הדבר שפשתה בעיר. כשהם סובלים ממחלות, כשהמוראל שלהם בשפל, וכשהם על סף מרד, לא הייתה לאנשיו של גונט יכולת להגן על אקיטן והחיילים החלו לערוק. לג'ון מגונט לא היו משאבים כספיים לשלם להם ולמרות הפצרותיו, לא נשלח דבר מאנגליה. כך, באפריל 1374 הוא נטש את המערכה והפליג הביתה.
מסע המלחמה האחרון של ג'ון לצרפת היה ב-1378. הוא תכנן מסע גדול של פרשים שיונחת על ידי צי גדול בברסט וישתלט על ברטאן. מספר הספינות שגויסו כדי להוביל את הכוח לא הספיק, וחיל המשלוח הסתפק במטרה המוגבלת יותר של כיבוש סן-מלו. האנגלים השמידו את הספינות שעגנו בנמל והחלו לתקוף את העיר מהיבשה ב-14 באוגוסט, אך עד מהרה נכשל ג'ון עקב גודל הצבא שלו, שלא היה מסוגל לכלכל את עצמו מאחר שהצבא הצרפתי השתלט על אזור הכפר הסובב את העיר והציק לשולי הכוח האנגלי. בספטמבר הופסק המצור והצבא שב לאנגליה מבלי שזכה לתהילה כלשהי. ג'ון מגונט זכה במרבית הביקורת שהוטחה על הכישלון.
עקב הכישלונות הללו ועקב כישלונות נוספים של מפקדים אנגלים באותה תקופה, היה ג'ון אחת הדמויות החשובות הראשונות באנגליה שהבינו שהמלחמה נגד צרפת היא חסרת תוחלת, הואיל ולצרפת היו משאבים גדולים יותר בכסף ובכוח אדם. הוא החל לדחוף לכיוון משא ומתן לשלום. כבר ב-1373, במהלך המסע הגדול שלו בצרפת, הוא נפגש עם אחיו ויועצו הפוליטי של האפיפיור גרגוריוס האחד עשר ודאג שדרכו ידע האפיפיור שהוא מעוניין בקיום ועידה דיפלומטית תחת חסות אפיפיורית. גישה זו הובילה בעקיפין לקונגרס אנגלו-צרפתי שהתקיים בברוז' ב-1374–1377 וכתוצאה ממנו החלה שביתת נשק קצרת ימים בין שני הצדדים. ג'ון עצמו נשלח כנציג לכמה התוועדויות שבסופו של דבר הובילו לחתימת הסכם ב-1389. העובדה שהוא נעשה מזוהה עם הניסיונות לחתור לשלום הוסיפה לחוסר הפופולריות שלו באותה תקופה כאשר רוב הציבור האנגלי האמין שניצחון במלחמה יהיה בידיהם אם הצרפתים יובסו באותו אופן כמו בשנות החמישים של המאה ה-14. מניע נוסף של ג'ון לחתור לשלום בצרפת היה הידיעה שכך יתאפשר לו לשחרר כוח צבאי מספיק כדי שיוכל לכפות את תביעתו על כתר קסטיליה.
בראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שובו מצרפת ב-1374, החל ג'ון לקחת חלק החלטי ועיקש יותר בניהול מדינות החוץ של אנגליה ובמשך שלוש השנים הבאות, עקב מחלתם של אביו ואחיו, עמד הלכה למעשה בראש הממשלה. כשבבעלותו אחוזותיו הרבות, היה ג'ון האיש העשיר ביותר באנגליה באותה תקופה ועושרו, ראוותנותו, גישתו האוטוקרטית, מעונו המפואר בלונדון ומעורבותו בשלום הכושל שנחתם בברוז', הפכו אותו למטרה המרכזית לחיצי הביקורת החברתית. התקופה שבה ניהל את ענייני המדינה עמדה בסימן "הפרלמנט הטוב" של 1376 ו"הפרלמנט הרע" של 1377. הראשון מבין השניים התבקש להטיל מיסוי כבד כדי לכסות את הוצאות המלחמה, ותחת זאת החל בסוג של מהפכה פרלמנטרית, כאשר חברי בית הנבחרים ובתמיכה מסוימת מחלק מחברי בית הלורדים, חזרו להביע את מחאותיהם משכבר הימים על עשורים של מיסוי משתק, על ממשל גרוע ועל חשדות כבדים לשחיתות בקרב המעמד השולט. ג'ון נותר מבודד (אפילו הנסיך השחור תמך בקיום רפורמה) ובית הנבחרים סירב להקציב כספים נוספים למלחמה אלא אם כן יודחו רוב פקידי הממשלה הבכירים מתפקידם ופילגשו של אדוארד השלישי, אליס פררס, שהייתה מטרה נוספת לחיצי הביקורת הציבורית באותה תקופה, תנתק את קשריה עם המלך. גם כאשר נטתה הממשלה להסכים לדרישות, סירבו חברי בית הנבחרים לאפשר מימון נוסף של המלחמה.
מותו של הנסיך השחור ב-8 ביוני 1376 ותחילתה של מחלתו של המלך בעת נעילת מושב הפרלמנט ב-10 ביולי, הותירו את ג'ון מגונט כשכל מושכות השלטון בידיו. עד מהרה שכנע את המלך החולה להעניק חנינה לכל הפקידים שהודחו על ידי הפרלמנט ואליס פררס חזרה להיות רצויה בחצר המלכות. ג'ון העמיד לדין כמה ממנהיגי תנועת הרפורמה ודאג שיורשעו בהאשמות שונות. הפרלמנט של 1377 היה מבחינת ג'ון שונה באופן מהותי מקודמו. באופן מכריע, לא זכה בית הנבחרים שוב בתמיכתם של הלורדים וג'ון היה יכול כעת לבטל את ההחלטות שהועברו בשנה הקודמת. הוא גם הצליח לכפות על בית הנבחרים להסכים להטלת מס הגולגולת הראשון בהיסטוריה של אנגליה, מס שהקשה עד מאוד על השכבות העניות של החברה. התארגנה התנגדות לצעדים של ג'ון ובלונדון פרצו מהומות. כוחות הצבא של גונט נכשלו בכל מקום שבו פעלו והמפגינים הטיחו בג'ון חיצי לעג בנוגע ללידתו הבלתי-חוקית כביכול. בזמן מסוים הוא נאלץ להימלט אל מעבר לנהר התמזה, בעוד ארמון סבוי שבבעלותו ניצל מביזה. ברחבי אנגליה וצרפת נפוצה שמועה שרבים נטו להאמין לה, שגונט זומם לתפוס בעצמו את הכתר ולעקוף את זכותו של יורש העצר, אחיינו ריצ'רד, בנו של הנסיך השחור, אך ככל הנראה שמועות אלה היו חסרות כל בסיס ועם מותו של אדוארד השלישי ועלייתו למלוכה של המלך הקטין ריצ'רד השני, לא שאף ג'ון לקבל כל תפקיד בממשלת העוצרות ופרש לאחוזותיו.
חוסר האהדה הציבורית כלפיו נמשך ועם זאת, כישלון חיל המשלוח לסן-מלו ב-1378 לא פגע במוניטין שלו. באותו זמן, נלקח ממנו חלק מרכושו על ידי הכתר. למשל, ספינתו הפרטית הוחרמה, ונמכרה יחד עם ספינות מלכותיות נוספות כדי לכסות את חובות המלך. במהלך מרד האיכרים של 1381 היה ג'ון רחוק ממרכז העניינים, בעיצומו של מסע המלחמה לסקוטלנד, אך הוא היה בין אלה שהמורדים נקבו בשמם ושאפו להוציאו להורג ברגע שיתאפשר להם. ארמון סבוי נשרף ונהרס עד היסוד על ידי ההמון. אצילים שכביכול היו ידידותיים כלפיו הפנו כלפיו עורף ואפילו שערי המצודות שבבעלותו היו סגורים בפניו. ג'ון נאלץ להימלט אל סקוטלנד עם קומץ משרתים ולהפקיר את עצמו לחסדיו של רוברט השני, מלך סקוטלנד עד עבור זעם.
"מלך קסטיליה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב נישואיו לקונסטנס, נסיכת קסטיליה, ב-1371, קיבל ג'ון את התואר מלך קסטיליה ולאון, בזכות ירושתה של אשתו. הוא עמד על כך שחברי האצולה באנגליה יפנו אליו בתואר "אדון ספרד" (my lord of Spain) ושילב בשלט האצולה שלו את סמל מלכות ספרד. החל מ-1372 קיבץ ג'ון סביבו חצר מלכות קטנה של אבירים שגלו מקסטיליה והקים משרד שהכין מסמכים שנחתמו על ידו כמלך קסטיליה ופתחו במילים Yo El Rey (בספרדית: אני, המלך). הוא הכין כמה תוכניות לממש את תביעתו בכוח צבאי, אך במשך שנים רבות נותרו תוכניות אלו על הנייר עקב חוסר מימון ועקב המלחמות בצרפת ובסקוטלנד. רק לאחר 1386, כאשר פורטוגל, תחת מלכה החדש, ז'ואאו הראשון, כרתה ברית עם אנגליה, היה ג'ון מסוגל לנחות בראש צבא על אדמת ספרד ולהוביל כוח פרשים למערכה כושלת לתפיסת כתר קסטיליה. ג'ון הפליג מאנגליה ב-9 ביולי 1386 בראש צי אנגלו-פורטוגזי גדול, שנשא צבא של כ-5,000 איש יחד עם פמליה "מלכותית" מורחבת ועם אשתו ובנותיו. בדרכו עצר בברסט כדי לגרש את הכוחות הצרפתיים שצרו על העיר וב-29 ביולי הוא נחת בא קורוניה שבצפון ספרד.
חואן הראשון, מלך קסטיליה ציפה שגונט ינחת בפורטוגל ולפיכך ריכז את כוחותיו על הגבול הפורטוגזי. הוא הוטעה על ידי החלטתו של גונט לפלוש לגליסיה, המרוחקת והעוינת ביותר מבין מחוזותיה של ממלכת קסטיליה. מאוגוסט ועד אוקטובר החזיק גונט חצר מלכות ראשונית באורנסה (Ourense) וקיבל את הצהרות האמונים של רוב העיירות בגליסיה, למרות שהם נשבעו לו אמונים בתנאי שהוא יוכר כמלך של כל קסטיליה. בעוד ג'ון מהמר על קיום קרב החלטי כבר בתחילת המערכה, לא מיהרו הקסטיליאנים להיכנס איתו לקרב והוא החל להיתקל בקשיים לשמור את צבאו אחיד ולשלם לחייליו את שכרם. בנובמבר הוא נפגש עם ז'ואאו הראשון וסיכם איתו על פלישה משותפת למרכז קסטיליה באמצע שנת 1387. כדי לחזק את החתימה על ההסכם, סוכם על נישואיה של פיליפה, בתו הבכורה של גונט, למלך הפורטוגזי. חלק ניכר מחייליו של ג'ון נכנעו למחלות וכאשר החלה הפלישה היו בנחיתות מספרית בהשוואה לבעלי בריתם הפורטוגזים. המערכה, שהתנהלה בחודשים אפריל-יוני, הוגדרה ככישלון מחפיר. הקסטיליאנים סירבו להיכנס לקרב והכוחות האנגלו-פורטוגזים, להוציא כמה מקרים של מצור על ערים מבוצרות שהיו בזבוז של זמן, עסקו בחיפוש אחר מזון בנוף הספרדי הצחיח. הם הוטרדו בעיקר על ידי שכירי החרב הצרפתים של מלך קסטיליה. מאות אנגלים, כולל ידידים קרובים ומשרתים של גונט, מתו ממחלה או מתשישות. רבים ערקו מהצבא כדי לרכוב צפונה. זמן קצר לאחר שהצבא שב לפורטוגל, כרת גונט ברית סודית עם חואן, שלפיה הוא ואשתו יוותרו על תביעותיהם על כתר קסטיליה בתמורה לתשלום שנתי גבוה ולנישואיה של בתם קתרין עם בנו של חואן.
דוכס אקיטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון עזב את פורטוגל, שם פעמיו לאקיטן ונשאר בה עד שובו לאנגליה בנובמבר 1389. בזמן זה הוא היה לחלוטין מחוץ לתמונה כאשר התמודדה אנגליה עם משבר פוליטי רציני שבו נאבק ריצ'רד השני עם מתנגדיו שבראשם עמד אחיו הצעיר של גונט, תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר. רק במרץ 1390, בחלוף ארבעה חודשים מאז שובו של ג'ון לאנגליה, מינה ריצ'רד את ג'ון כדוכס אקיטן באופן רשמי, ובכך העניק לו את הטריטוריה שמעבר לים שאליה הוא השתוקק זמן כה רב. יחד עם זאת הוא לא שב מיד לפרובינציה, אלא נשאר באנגליה ובעיקר משל באקיטן באמצעות מיופי כוח. הממשל שלו בדוכסות היה סיפור אכזבה ומינויו כדוכס זכה לתרעומת מצד אצילי גסקוניה, מאחר שאקיטן הייתה תמיד בעבר נחלתו האישית של מלך אנגליה או של יורשו. גונט היה אחד מראשי משלחת המשא ומתן של אנגליה במגעים הדיפלומטיים עם צרפת שהובילו להסכם השלום שנחתם ב-1396, ובתחילה הסכים להצטרף למסע הצלב בהנהגת צרפת שהסתיים בקרב ניקופוליס הרה האסון, אך הוא נסוג עקב מחלה ועקב אי-שקט פוליטי באנגליה ובגסקוניה.
עד יומו האחרון היה ג'ון מגונט יועץ חשוב ונאמן למלך. הוא אפילו לא מחה, כאשר אחיו הצעיר תומאס נרצח בפקודתו של ריצ'רד. ככל הנראה חש שעליו לשמור על נאמנותו כדי להגן על בנו, הנרי בולינגברוק, שהיה בין הלורדים שהתנגדו לריצ'רד, אך ב-1398 דן המלך את הנרי לגלות ולאחר מותו של גונט בשנה שלאחר מכן, החמיר את עונשו לגלות לכל החיים, החרים את רכושו של גונט והפך אותו לרכוש הכתר.
יחסיו עם צ'וסר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון מגונט היה פטרון וחבר קרוב של המשורר ג'פרי צ'וסר, הידוע בעיקר בשל יצירתו סיפורי קנטרברי. לקראת סוף חייהם נעשו גונט וצ'וסר גיסים. צ'וסר נשא ב-1366 לאישה את פיליפה, אחותה של קתרין סווינפורד, שהייתה פילגשו של גונט במשך כמעט 30 שנה וב-1396 נישאה לו כאשתו השלישית. למרות שפיליפה מתה בשנת 1387, השניים היו קשורים כאחים וילדיו של גונט מקתרין היו למעשה אחייניו של צ'וסר.
ספרו של צ'וסר, "ספר הדוכסית" (The Book of the Duchess), נכתב לזכרה של בלאנש, אשתו הראשונה של גונט.
משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשותיו וילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ילדיו מבלאנש, דוכסית לנקסטר:
- פיליפה (1360–1415): נישאה לז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל
- ג'ון (1362–1365)
- אליזבת' (1364–1426): נישאה לג'ון היסטנגס, רוזן פמברוק (1380), לג'ון הולנד, דוכס אקסטר (1386), לג'ון קרומוול, ברון פנהופ ומילברוק (לאחר 1400).
- אדוארד (נולד ומת ב-1365)
- ג'ון (1366–1367)
- הנרי הרביעי, מלך אנגליה: נישא למרי דה בוהאן (1380) ולג'ואן מנווארה (1403)
- איזבל (נולדה ומתה ב-1368)
- ילדיו מקונסטנס מקסטיליה:
- קתרין (1372–1418): נישאה לאנריקה השלישי, מלך קסטיליה
- ג'ון (1374 - 1375)
- ילדיו מקתרין סווינפורד (פילגשו ולאחר מכן אשתו, ילדיהם הוכרו כחוקיים ב-1397):
- ג'ון בופורט, רוזן סומרסט (1373–1410): נישא למרגרט הולנד
- הנרי בופורט, בישוף וינצ'סטר (1375–1447)
- תומאס בופורט, דוכס אקסטר (1377–1427): נישא למרגרט נוויל
- ג'ואן בופורט (1379–1440): נישאה לרוברט פררס ולאחר מכן לרלף נוויל.
- ילדתו ממארי סט הילרי מאיינו (פילגש):
- בלאנש (1359–1389): נישאה לסיר תומאס מוריו.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון מגונט מת מוות טבעי ב-3 בפברואר 1399 בטירת לסטר, כשקתרין, אשתו השלישית לצידו. הוא נקבר לצד אשתו הראשונה, בלאנש, בבית המקהלה של קתדרלת סנט פול הישנה. קברם המפואר עוצב ונבנה בין השנים 1374–1380.
