ג'אקומו מאיירבר

**ג'אקומו מאיירבר**
**Giacomo Meyerbeer**
לידה	5 בספטמבר 1791; Tasdorf, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	2 במאי 1864 (בגיל 72); פריז, צרפת
שם לידה	Jakob Liebmann Meyer Beer
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בשדרות שנהאוזר
מוקד פעילות	ממלכת פרוסיה
סוגה	אופרה
שפה מועדפת	גרמנית
בן או בת זוג	Minna Meyerbeer
צאצאים	Cornelie Richter, Blanca von Korff, Cäcilie von Andrian-Werburg
פרסים והוקרה	אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1853); מפקד בלגיון הכבוד; אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה; פור לה מריט ;
	פרופיל ב-IMDb

ג'אקומו מאיירבר (בגרמנית: Giacomo Meyerbeer, במקור יעקב בֶּר;‏ 5 בספטמבר 1791, ברלין – 2 במאי 1864, פריז) היה מלחין יהודי-גרמני.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיירבר נולד בשם יעקב ליבמן בר (בכתיב מסורתי: בעער) נולד בכרכרה בדרך מברלין לפרנקפורט על האודר ליעקב ולאמליה בר, במשפחה בת ארבעה בנים. אביו, יעקב הרץ בר (1769–1825), היה יצרן סוכר ובנקאי, ממנהיגי הקהילה בברלין. אמו, אסתר יהודה (אמליה) לבית וולף, אביה נמנה על יהודי החצר בפרוסיה. משפחתה מקורה בעיר וינה. אחיו, וילהלם, היה אסטרונום חובב. אחיו, מיכאל, היה סופר. האח היינריך לא רכש מקצוע מעולם. השם "מאיירבר" נוצר לאחר שמשפחתו קיבלה ירושה גדולה מסבו מצד אמו, מאייר וולף. את השם ג'אקומו (הגרסה האיטלקית לשם יעקב) הוסיף לעצמו מאיירבר לאחר שהחל לכתוב אופרות איטלקיות.

מאיירבר זכה לחינוך מוזיקלי מעולה ממיטב המורים בזמנו וכישרונו המוזיקלי בלט כבר בהיותו ילד. מוריו החשובים היו מוציו קלמנטי לפסנתר והכומר פוגלר לתאוריה, לנגינה בעוגב ולאופרה. אצל פוגלר פגש את המלחין הצעיר קרל מאריה פון ובר שהיה ידידו הטוב וחברו ללימודים. כמו כן שימש אהרן האלה-וולפסון, מחשובי משכילי ברלין, כמורו הפרטי.

ב-1812 סיים את לימודיו אצל פוגלר וכתב קנטטה בשם "אלוהים וטבע" ואופרה בשם "נדר יפתח". בעוד הקנטטה זכתה להצלחה מסוימת, האופרה נכשלה לחלוטין, ולאחר מספר ניסיונות כושלים לכתוב אופרות עבר ב-1815 לגור באיטליה כדי ללמוד את האופרה מהמקורות. מאיירבר התאקלם במהירות באיטליה וכתב אופרה בסגנון איטלקי "רומילדה וקוסטנצאה" שזכתה להצלחה גדולה באיטליה. אך חברו קרל מאריה פון ובר שכנע אותו לנטוש את הסגנון האיטלקי ולעבור לפריז.

בפריז פגש מאיירבר את המלחינים לואיג'י כרוביני וז'אק הלוי והושפע מהם. לאחר תקופה של לימוד הסגנון הדרמטי של האופרה הצרפתית, כתב ב-1831 את האופרה "רוברט השד" ולאחר מכאן כתב עוד שתי אופרות מוצלחות: "ההוגנוטים" ו"הנביא". אופרות אלו שזכו להצלחה מסחרית הפכו את מאיירבר לעשיר ומפורסם. הוא זכה לאותות כבוד בצרפת, גרמניה, אנגליה והולנד ואף נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית.

מאיירבר התמנה למנצח מלכותי בברלין, כתב יצירות לכנסייה הגרמנית ולחצר המלך ואת האופרה "מחנה בשלזיה". מאיירבר עזר לחברו ובר ולידידו ריכרד וגנר להעלות אופרות בברלין והמשיך להגיע לפריז לנצח על יצירותיו ההיתוליות "כוכב הצפון" ו"סליחתו של פלוארמל" שזכו להצלחה כלכלית רבה.

את שנות חייו האחרונות הקדיש לכתיבת האופרה החשובה שלו "האפריקנית" שאת כתיבתה סיים ב-1864 סמוך למותו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישא במאי 1826 לבת דודתו, מינה מוסון (1804–1886). לשניים נולדו חמישה ילדים (בן ובת נפטרו בינקותם). בת הזקונים קורנלי (1842-1922) התנצרה בגיל 16 ונישאה לצייר גוסטב ריכטר. משנת 1890 ניהלה בברלין סלון ספרותי.

ג'אקומו מאיירבר נפטר ב-2 במאי 1864 בפריז צרפת, אך נקבר לבקשתו בבית העלמין היהודי בשדרות שנהאוזר בברלין.

ניתוח יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיירבר המשיך את מסורת האופרה הצרפתית שהתווה ז'אן-בטיסט לולי והדגיש את העלילה האופראית והאפקט הדרמטי. בכל אופרה כזו עוסק מאיירבר באדם החריג בחברה, בהתמודדותו עם מעגלים של עוינות, ובמלחמתו אחר הטוב והצודק, ובכמיהתו לשלום. כל אחת מהאופרות מתעדת אירוע היסטורי שאותו למד מאיירבר לעומק מתוך כוונה להרחיק עדות ולספר בעצם את סיפורו שלו כאזרח אירופה הגדולה והמתפתחת, שהוא בעל זהות יהודית ברורה, ובעל השקפה נאורה הומניסטית, המתפלל לימים של קבלת האדם באשר הוא אדם. האופרות שלו מיזגו את התיאטרון והמוזיקה ונטו לטעם הקהל בדורו. בשנת 1900 היו אופרות אלה המבוצעות ביותר בכל בתי האופרה החשובים בעולם, ותפסו להם מקום של כבוד בביצועים חוזרים ונשנים לצידם של וגנר ושל ורדי.^[1]

האופרה "האפריקנית" היא סיפור דמיוני על מגלה הארצות המפורסם וסקו דה גמה וסיפור אהבתו. ביצירה זאת חזר מאיירבר לסגנון האופרה האיטלקית והדגיש את הדרמטיות והרגש באופרה על הרקע האקזוטי של אפריקה.

מאיירבר וריכרד וגנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמאיירבר עזר לוגנר בתחילת דרכו, גם מבחינה כספית, נתקנא וגנר בהצלחתו של מאיירבר ופרסם ב-1850 בעילום שם את המאמר "היהדות במוזיקה", שקבע כי השפעת היהודים ובעיקר מאיירבר (מבלי להזכיר את שמו במפורש) ומנדלסון קלקלה את הטעם המוזיקלי וגרמה לדלדולה ולרפיונה של המוזיקה הגרמנית בתקופה שלאחר בטהובן. הגזע היהודי הוא לדעתו חסר אונים בתחום היצירה המוזיקלית ויהודי אינו יכול להיות אמן יוצר. ב-1869, לאחר מות מאיירבר, פרסם וגנר שוב את המאמר הזה, והפעם בשמו.