ג'אמבטיסטה ויקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'אמבטיסטה ויקו
Giambattista Vico
לידה 23 ביוני 1668
נאפולי, ממלכת נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בינואר 1744 (בגיל 75)
נאפולי, ממלכת נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Giovan Battista Vico עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת נאפולי פדריקו השני עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת נאפולי פדריקו השני עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם הומניזם, הנאורות שכנגד
תחומי עניין אפיסטמולוגיה, אסתטיקה, היסטוריה
עיסוק פילוסוף, אספן אגדות, היסטוריון, סוציולוג, משפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אפלטון, פרנסיס בייקון, מקיאבלי המהר"ל מפרג
השפיע על הגל, מרקס, ג'ויס, קרוצ'ה, ראסל, ברלין, פאור, בקט, סעיד
מדינה ממלכת נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות The New Science, De antiquissima Italorum sapientia, De nostri temporis studiorum ratione, De rebus gestis Antonii Caraphaei עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Teresa Caterina Destito עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'אמבטיסטה ויקו (איטלקית: Giambattista Vico)‏ (23 ביוני 1668 - 23 בינואר 1744) היה פילוסוף, היסטוריון ומשפטן תושב נאפולי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקו היה בנו של מוכר ספרים ושל בתו של יצרן עגלות, הוא למד בעיקר בבית בשל מחלות וחוסר שביעות רצון עם הסכולסטיקה הישועית. ב-1686 קיבל משרת הוראה בוואטולה, דרומית לסלרנו, בה התמיד תשע שנים. ב-1699 נישא לחברת ילדות, טרסה דסטיטו, וקיבל את הקתדרה לרטוריקה באוניברסיטת נאפולי. במשך כל הקריירה שלו ניסה ויקו להשיג את הקתדרה היוקרתית יותר למשפטים ללא הצלחה. עם זאת, ב-1734 מונה להיסטוריוגרף המלכותי של קרלו השביעי, מלך נאפולי, וניתנה לו משכורת גדולה בהרבה מאשר כשהיה פרופסור. ויקו נותר בקתדרה לרטוריקה עד לפרישתו ב-1741 מסיבות בריאותיות.

יצירותיו ורעיונותיו העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונו המפורסם ביותר של ויקו הוא עיקרון ה-verum factum שלו, שנוסח לראשונה ב-1710. העיקרון קובע כי ניתן להגיע לאמת רק דרך יצירה או המצאה, ולא, כפי שדקארט טען, על ידי הסתכלות וצפייה: "הקריטריון והחוק של האמת הוא יצירתה. לפיכך, התפיסה הברורה שלנו של השכל אינה יכולה להיות של השכל עצמו, ובוודאי לא התפיסה של אמיתות אחרות. כי למרות שהשכל תופס את עצמו, הוא אינו יוצר את עצמו". קריטריון זה ישפיע רבות על ההיסטוריה של התרבות ביצירתו הגדולה של ויקו, "המדע החדש" (Scienza Nuova), ‏1725, מכיוון שחיי התרבות - כמו המתמטיקה - נוצרו בידי אדם.

כשהוא מסתמך על אטימולוגיה מורכבת, ויקו טוען ב"מדע החדש" שהתרבות מתפתחת במעגל חוזר של שלוש תקופות: האלים, הגיבורים, והאנשים. לכל תקופה יש מאפיינים פוליטיים וחברתיים הייחודיים לה, שניתן לאפיין אותם על פי פיגורות לשוניות שונות. התקופה האלהית מסתמכת על המטפורה כדי להשוות, וכך להבין, תופעות אנושיות וטבעיות. בתקופה ההרואית, מטונימיה וסינקדוכה תומכים בהתפתחות של מוסדות פיאודלים או מונרכיים. התקופה הסופית מאופיינת בדמוקרטיה פופולרית והתבוננות על העולם בעזרת האירוניה; בתקופה זו, עליית הרציונליות מובילה ל"ברבריזם של התבוננות", והתרבות שוקעת שוב לתקופה הפואטית. מעגל זה של שלוש תקופות, האופייני לכל לאום, מהווה עבור ויקו היסטוריה אידיאלית נצחית (storia ideale eterna). בתחום אחר, קבע ויקו, בניגוד לדעותיהם של רבים וטובים, בהם דקארט ובנת'ם, שאין להשליך מהעולם הפיזיקלי לחיי החברה, וכי החוקים הפיזיקליים אינם תקפים בהכרח לכל תחום, כלומר חוק פיזיקלי אינו יכול להיות מיושם אחד לאחד לתחומים כגון מדעי הרוח, כלכלה ומדעי החברה האחרים.

בזמנו, יצירתו המרכזית של ויקו לא התפרסמה רבות, אך מאז היא היוותה השראה להוגים ואמנים חשובים רבים, ביניהם בנדטו קרוצ'ה, ג'יימס ג'ויס, ברטרנד ראסל, ישעיה ברלין, יוסף פאור, סמואל בקט, נורת'רופ פריי, הרולד בלום, אדוארד סעיד, תומאס ברי ורוברט אנטון וילסון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]