בתי הספר הפולניים-העבריים

בתי הספר הפולניים-העבריים (הדו-לשוניים; בלועזית: האוּטרַאקוִויסטיים (Utraquist)) היו בתי ספר יהודיים-ציוניים שפעלו ברחבי פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. דו-לשוניותם של בתי ספר אלה התבטאה בכך ששפת הוראת המקצועות ה"כלליים" הייתה פולנית, בעוד שהוראת המקצועות ה"יהודיים" הייתה עברית.

הרקע להקמת בתי הספר

תהליכי החילון וההתערות בחיי החברה הכללית של מעמד הביניים היהודי מחד, והתחזקות הלאומנות והאנטישמיות הפולנית מאידך, עוררו צורך בחינוך יהודי חילוני אך בעל זיקה למורשת היהודית, שאינו מונע אפשרות לניעות חברתית, באמצעות קבלת תעודת בגרות מוכרת מטעם המדינה.

זרם החינוך העברי-פולני נוסד על ידי ד"ר מרדכי זאב ברוידא, שהקים את בית הספר העברי-פולני הראשון כבר בשנת 1911 בלודז'. לאחר כיבוש רוב אזורי פולין הקונגרסאית על ידי גרמניה ואוסטרו-הונגריה ב-1915, ובעיקר לאחר הקמת פולין העצמאית בשנת 1918, הוקמו מוסדות נוספים ברחבי המדינה: בעיקר בפולין הקונגרסאית, וכן בגליציה.

בשנת 1921 הוקמה "אגודת החברות" על ידי ועדי המוסדות הדו-לשוניים. האגודה פעלה בראשות ברוידא עד לשנת 1939. לפי רוזנהק, בשנת הלימודים 1933–1934 למדו בבתי הספר שבחסות האגודה 4,785 תלמידים, ב-18 בתי ספר עממיים, 21 בתי ספר תיכוניים ושני בתי ספר מקצועיים, עם 230 מורים. רוזנהק מעריך כי ערב מלחמת העולם השנייה למדו כ-7,000 תלמידים במוסדות הדו-לשוניים הציוניים.

הלימודים בבתי הספר

בתי הספר – או ה"גימנסיות", כפי שנקראו – היו בתי ספר תיכוניים שמונה-שנתיים (כיתות ה' עד י"ב), כאשר בצמוד אליהם פעלה לרוב "מכינה", כלומר בית ספר יסודי ארבע-שנתי (אף שהתחילו כשלוש-שנתיים).

כאמור, המקצועות ה"יהודיים" – בכללם לשון, ספרות, מקרא, היסטוריה יהודית, ידיעת העם היהודי בהווה, גאוגרפיה של ארץ ישראל, ולעיתים גם "דת" – נלמדו בעברית. התלמידים חויבו לחבוש כיפה בשעורי התנ"ך בלבד, ובאירועים רשמיים של בית הספר הקפידו על שמירת כשרות ושבת. הוראת המקצועות ה"כלליים" בשפה הפולנית נבעה משיקולים מעשיים, בראשם – השאיפה לניעות חברתית באמצעות קבלת תעודת בגרות ממלכתית, המאפשרת קבלה ללימודים גבוהים.

מורי בתי הספר היו בעלי השכלה אוניברסיטאית, רבים מהם יוצאי תנועות נוער ציוניות ובעלי גישות ליברליות בחינוך. מכיוון שיצאו נגד תופעת ההתבוללות, הקפידו המחנכים על הקניית ערכים יהודיים-ציוניים במוסדות החינוך. תוכניות הלימודים של המקצועות היהודיים פותחו עצמאית, ללא התערבות השלטונות, ואף פורסמו ספרי לימוד.

מרבית התלמידים בבתי הספר הדו-לשוניים היו בני המעמד הזעיר בורגני, בעלי רמה כלכלית נמוכה יחסית, על אף שהלימודים בבתי הספר הלא-ממלכתיים, בכללם הדו-לשוניים, היו כרוכים בתשלום שכר לימוד גבוה יותר.

השלטונות הפולניים לא אהדו את רעיון בית הספר היהודי, ויחסם אליו נע בין עוינות בולטת לבין נייטרליות קרירה. עם זאת, בהשוואה למוסדות החינוך היהודיים האחרים, היה יחס השלטונות אליהם עוין מעט פחות.

הביקורת מצד זרמי החינוך האחרים

דוגמה ליחסם של זרמי החינוך היהודי האחרים אל זרם החינוך הדו-לשוני ניתן לראות בדבריו של חיים שלמה קאזדאן, אחד ממנהיגי ציש"א, שראה בכך "דילול של האידאה האבסולוטית", הבאה לידי ביטוי אצל ציש"א (חינוך מלא ביידיש) או אצל תרבות (חינוך מלא בעברית).

ביקורת נוספת גרסה כי בהשפעת המודל הדו-לשוני הופעלו לחצים מצד השלטונות בערי הספר על בתי הספר של תרבות, לזנוח את החינוך העברי המלא.

ראו גם

• תרבות
• יבנה
• ציש"א
• שול קולט
• חורב ובית יעקב
• שאבאסובקי
• פוליטיקה וחינוך ביהדות פולין בין שתי מלחמות העולם

לקריאה נוספת

• חיים אורמיאן, "פרקים בתולדות בתי-הספר הפולניים-העבריים הציבוריים בפולין בשנים 1918–1939", וו' אקרמן, י' עירם, מ' רינות, ש' רשף (עורכים), קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, כרך א', תשמ"ב.
• עדינה בר-אל, "מגוון הזרמים החינוכיים בקהילה היהודית בפולין", מעוף ומעשה, 1, תשנ"ה.
• צבי שרפשטיין, תולדות החינוך בישראל, כרך ב', ירושלים, תש"ך.