בתי המחסה מגדלנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכבסת מגדלנה באירלנד, ראשית המאה ה-20

בתי המחסה מגדלנהאנגלית: Magdalene asylum; נודעים גם בשם מכבסות מגדלנה - Magdalene laundries) שימשו כבתים עבור נשים "שסטו מדרך הישר", ונוהלו ברובם על ידי מסדרים נוצריים שונים מטעם הכנסייה הקתולית. משערים כי כ-30,000 נשים שולחו אליהם במהלך 150 שנות קיומם, לעיתים תכופות כנגד רצונן. באירלנד, בית המחסה מגדלנה האחרון נסגר ב-25 בספטמבר 1996.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המחסה מגדלנה נוסדו במאה ה-19 על ידי "תנועת ההצלה" בבריטניה ובאירלנד, אשר שמה לה למטרה לשקם נשים שעסקו בזנות. באירלנד, המוסדות נקראו על-שם מרים המגדלית, דמות מרכזית בברית החדשה שלפי האמונת הקתולית הכתה על חטא והייתה לאחת ממקורביו של ישו.

הכנסייה באירלנד שמה את ידה במהרה על בתי המחסה ואט אט הפכו בתי המחסה שיועדו בתחילה לטווח קצר בלבד למוסדות ארוכי טווח. דיירות בית המחסה, אותן בנות החוסות במוסד, נדרשו לעבוד בעיקר במכבסות, ותפוקת עמלן ניתנה להן חלקית כתמריץ לעשייה וחלקית בעצם עזיבתן את בית המחסה.

עם התרחקותה של תנועת מגדלנה מרעיונותיה ההתחלתיים - "הצלת" נשים העוסקות בזנות מהרחוב ושילובן במוסד תעסוקתי הולם, לבשו בתי המחסה יותר ויותר צורה של כלא ופחות של בתי מחסה. הנזירות המשגיחות על החוסות הונחו להשתמש באמצעים קיצוניים על-מנת להרתיע נשים מלעזוב, תוך כדי עידודן להישאר במוסד זה בתור חוסות. לדוגמה, קהילת האחיות של מיזריקורדיי מתוארת על ידי האנציקלופדיה הקתולית כך:

בקבלת מטופלות, לא תתגלה כל אפליה שהיא בנוגע לדת, לצבע או ללאום. לאחר החלמתן, המבקשות להיוותר בבית מושמות תחת אחות מיוחדת וידועות כ"בנות מרגרט הקדושה". הן אמנם מאמצות השקפה נוצרית במידה מסויימת, אך אינן מקבלות על עצמן כלל מחויבויות דת הנצרות שקיימות. אם מבקשות הן להיוותר במנזר, לאחר תקופת מבחן הן מורשות להיהפך מגדלנות, ולבסוף לנדור את נדרי מסדר מגדלנה.

רישומים מראים כי בתחילתה של תנועת מגדלנה, רבות התקבלו למוסד ועזבו על דעת עצמן. לו אן דה קונזו כותבת בספרה "Reform, Respite, Ritual: An Archaeology of Institutions; The Magdalene Society of Philadelphia, 1800-1850", כי הנשים "חיפשו מקלט והקלה על מחלה, על כלא או על בית-מחסה, על משפחה אומללה, על גברים מתעללים או על נסיבות כלכליות ירודות."

עקב עברן של הנשים בזנות, הן נחשבו כמכות על חטא: "האישה אשר מעולם לא ידעה זוהמת מחשבה זדונית יחידה – האישה אשר חזה בתוליה מעולם לא נחצה על ידי צל מחשבת חטא! – האישה הנושמת טוהר, תמימות וחן, מקבלת את האישה אשר הבל פיה הוא מגפת הגיהנום!"[1]

עד שנות השבעים של המאה ה-20, נדרשו הנשים לפנות למשגיחות - ללא התחשבות בגיל – כ"אמא", ונקראו "ילדות". כפי שנכתב על ידי כומר ב-1931: "ייתכן כי תהא זו בלבד טירונית עטופה לבן, ללא כל נדרים עד כה; וייתכן כי תהא זו חוסה לבנת-שיער, זקנה, המשיבה לאל אך משקעי חיי חטא. אין זה משנה. בבית 'הרועה הטוב', לעולם תהא האחת ה'אמא', בעוד האחרת היא תמיד ה'ילדה'."[2]

על-מנת להשליט סדר ולשמור על אווירה נזירית, נדרשו הנשים לשמור על דממה מוחלטת במשך מרבית שעות היום. חוק הדממה היה חוק עיקרי בחיי הנשים עד המחצית השנייה של המאה ה-20. ענישה גופנית רווחה, ותוקפנות סבילה זכתה להתעלמות: "מזג זעפני, המובע לעיתים תכופות על ידי סירוב לאוכל, מטופל בצורה הטובה ביותר בשתיקה. כאשר נערה מתעוררת לעובדה שאף-אחד לא שם לב, ואינו מוטרד (ככל הנראה, לפחות) בגלל הרעבתה העצמית, היא מתייאשת מסבלות הקדושים שכפתה על עצמה ולומדת היגיון מהו."[3]

עם השנים, החלו להישלח לבתי המחסה אמהות לא-נשואות, נשים מאותגרות-התפתחותית ונשים אשר עברו התעללות. לעיתים נשלחו אף נערות שנחשבו לפלרטטניות יתר על המידה. התופעה בה רבים בעלי "אי-תפקוד חברתי" לכאורה שולחו לבתי-המחסה, רווחה באותה תקופה גם בבתי המחסה בבריטניה וגם בבתי המחסה באירלנד.

בדרך כלל, הובאו הנשים לבתי המחסה לבקשת קרובי משפחה או כמרים. מהרגע שבו החל התהליך, ללא קרוב משפחה בעולם החיצון שיבוא לחלצן, נותרו חלק מהנשים בבתי המחסה למשך שארית חייהן. מרביתן נאלצו לנדור שם את נדרי דתן הנוצרית.

מכבסת מגדלנה באנגליה, ראשית המאה ה-20

בהתחשב בערכים השמרניים באירלנד בכל הנוגע למין, בתי המחסה מגדלנה היו מוסד חברתי מקובל למדי עד המחצית השנייה של המאה ה-20. היעלמותם התרחשה כתוצאה משינויי ערכים ומוסכמות חברתיות או כפי שיאמרו אחרים, עם חדילת רווחיותם. פרנסס פיניגן, שחקרה את הנושא, סבורה כי ייתכן שהמצאת מכונת הכביסה היא שהובילה, למעשה, לסגירת בתי המחסה.

שילוחן של נשים "בלתי צפויות" לבתי-המחסה מגדלנה היווה דוגמה לתופעה המוגדרת על ידי חוקרים פמיניסטים, בה החשד לבדו להתנהגות מינית בלתי הולמת מצד הנשים, גורר עונש כבד מזה של התנהגות מינית בלתי הולמת וממשית מצד הגברים.

חשיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיומם של בתי המחסה לא זכה לתשומת-לב מרובה עד שנת 1993, כאשר מסדר נזירות בדבלין מכר חלק משטח המנזר לאיש נדל"ן. במנזר התגלו קבריהן הלא מסומנים של 155 של חוסות מהמוסד. הקברים אשר הוצאו מן האדמה, עברו שרפה ונקברו שנית בקבר משותף. הדבר עורר שערורייה ציבורית. ב-1998 שודר הסרט התיעודי "מין באקלים קר" בטלוויזיה הבריטית, אשר הציג ראיונות עם דיירות בתי המחסה מגדלנה לשעבר מרי נוריס, ג'וזפין מק'רתי ומרי-ג'ו מק'דונה, שהעידו על התעללות מינית, פסיכולוגית וגופנית מתמשכת, בזמן היותן בבידוד מהעולם החיצון למשך זמן בלתי מוגדר. כמו כן, תנאי המנזרים ואופן הטיפול בדיירותיהם הוצגו בסרט קולנוע עטור השבחים "האחיות מגדלנה" (2002), אשר נכתב ובוים בידי פיטר מולאן.

אחרון בתי המחסה נסגר בשנת 1996. ב-1999, נחשפו תופעות דומות בבתי הספר התעשייתיים של אירלנד, בכתבה ששודרה ברשת הטלוויזיה האירית RTE. ממשלת אירלנד הקימה ועדת חקירה לבדיקת ההתעללות בילדים, אך הקורבנות נתקלו במכשולים בירוקרטיים בניסיונם לקבל פיצויים. אף אחד מבתי המחסה מגדלנה לא הופיע ברשימת המוסדות שהשוהים בהם זכאים לפיצוי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frances Finnegan, Do Penance or Perish: A Study of Magdalene Asylums in Ireland (2001)
  • Mary Raftery and Eoin O'Sullivan, Suffer the Little Children: The Inside Story of Ireland's Industrial Schools (1999)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בתי המחסה מגדלנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frances Finnegan, Do Penance or Perish: A Study of Magdalene Asylums in Ireland (2001), p. 20.
  2. ^ שם, עמ' 42.
  3. ^ Arthur J. S. Maddison, Hints on Rescue Work, A Handbook for Missionaries and Superintendants of Homes (1898), מצוטט שם, עמ' 31.