ברונו ולטר

**ברונו ולטר**
**Bruno Walter**
	ברונו ולטר, וינה 1912
לידה	15 בספטמבר 1876; ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	17 בפברואר 1962 (בגיל 85); בוורלי הילס, ארצות הברית
שם לידה	Bruno Walter Schlesinger
מקום קבורה	Sant'Abbondio Cemetery in Gentilino
מוקד פעילות	צרפת, גרמניה
תקופת הפעילות	מ-1894
מקום לימודים	קונסרבטוריון שטרן, האוניברסיטה לאמנויות בברלין
סוגה	סימפוניה
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	דויטשה גרמופון, קולומביה רקורדס
פרסים והוקרה	העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1961); מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1957); טבעת הכבוד של העיר וינה; עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	פרופיל ב-IMDb

ברונו ולטר (בגרמנית: Bruno Walter‏; 15 בספטמבר 1876, ברלין – 17 בפברואר 1962, בוורלי הילס; שמו המקורי היה ברונו ולטר שלזינגר) היה מנצח, פסנתרן ומלחין יהודי-גרמני. אחד המנצחים החשובים ביותר של המאה ה-20. וולטר היה המנצח של המקהלה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג (1929-1933) (משרתו האחרונה בגרמניה), המנצח הראשי של הפילהרמונית של ניו יורק (1947-1949) ומנצח אורח קבוע של הפילהרמונית של וינה.^[1]

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברונו ולטר, שנולד סמוך לכיכר אלכסנדר (אלכסנדרפלאץ) החל את לימודי המוזיקה בקונסרבטוריון שטרן בגיל שמונה, והופיע לראשונה לפני קהל בנגינה בפסנתר בגיל תשע. ואולם, לאחר ששמע אחד מן הקונצרטים של הנס פון בילוב בשנת 1889 וביקר בפסטיבל ביירוית בשנת 1891, שינה את דעתו והחליט לבחור בקריירה של מנצח. את הופעת הבכורה שלו בניצוח ערך עם Waffenschmied של אלברט לורצינג בשנת 1894. בהמשך אותה שנה יצא לאופרה של המבורג לעבוד כמנצח מקהלה ושם נפגש לראשונה והחל לעבוד עם גוסטב מאהלר, שאותו העריץ בכל לבו ועם המוזיקה שלו יזוהה במידה רבה בהמשך חייו.

ברונו ולטר בחזרה עם תזמורת הקונצרטחבאו באמסטרדם

בשנת 1896 קיבל ולטר משרת ניצוח בבית האופרה בברסלאו - עבודה שמצא בשבילו מאהלר. שם השמיט את השם "שלזינגר", לבקשת מאהלר או מנהל האופרה, כדי ששמו יישמע פחות יהודי, אם כי התירוץ הרשמי היה, שהשם "שלזינגר" שכיח מדי בשלזיה. בשנת 1897 קיבל משרת מנצח-אופרה בפרסבורג, וב-1898 קיבל משרה דומה בריגה.

בשנת 1900 חזר ולטר לברלין, שם קיבל משרת מנצח של בית המלוכה הפרוסי בבית האופרה המלכותי של ברלין; עם עמיתיו שם נמנו ריכרד שטראוס וקרל מוק. בהיותו בברלין ניצח גם על הבכורה הברלינאית של היינריך העני מאת הנס פפיצנר, מלחין שיהיה לידידו הקרוב כל חייו.

בשנת 1901 נענה ולטר להזמנתו של מאהלר להיות לעוזרו באופרת החצר של וינה. בהופעת הבכורה שלו שם ניצח על אאידה של ורדי. בשנים הבאות יצא שמו של ולטר כמנצח ברחבי אירופה, שהופיע בפראג, בלונדון, (שם ניצח בשנת 1910 על טריסטן ואיזולדה של וגנר ועל המחריבים של אתל סמית בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן), וברומא. חודשים אחדים אחרי מותו של מאהלר בשנת 1911 ניצח ולטר על הביצוע הראשון של השיר על הארץ במינכן, ועל הסימפוניה התשיעית של מאהלר בווינה, בשנה שאחריה.

ולטר קיבל אמנם אזרחות אוסטרית בשנת 1911, אך עזב את וינה והיה למנהל מוזיקלי של האופרה הבווארית המלכותית במינכן בשנת 1913. בינואר של השנה הבאה ניצח ולטר על הקונצרט הראשון שלו במוסקבה. בשנות מלחמת העולם הראשונה, המשיך לעסוק באופן פעיל בניצוח.

ולטר סיים את תקופת מינויו במינכן בשנת 1922 ויצא לניו יורק בשנת 1923, שם עבד עם התזמורת הסימפונית של ניו יורק בקרנגי הול; לאחר מכן ניצח בדטרויט, מינסוטה ובוסטון.

בשובו לאירופה נענה שוב לכמה הזמנות עבודה, בהן ברלין (1925, כמנהל מוזיקלי באופרה העירונית, שרלוטנבורג) ולייפציג (1929). את הופעת הבכורה שלו בלה סקאלה ערך בשנת 1926. בלונדון היה ולטר מנצח ראשי של העונות הגרמניות בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן משנת 1924 עד 1931.

בשנת 1933, כשהמפלגה הנאצית החלה להצר את צעדיו בגרמניה, יצא ולטר לאוסטריה. אוסטריה נשארה מרכז פעילותו העיקרי למשך השנים הבאות, אם כי היה מנצח אורח תדיר בתזמורת הקונצרטחבאו באמסטרדם בין השנים 1934 עד 1939, והופיע כאורח גם בקונצרטים שנתיים עם הפילהרמונית של ניו יורק משנת 1932 עד 1936. כשהיטלר סיפח את אוסטריה ב-1938, הציעה צרפת אזרחות לוולטר, והוא נענה בחיוב; ואולם, ב-1 בנובמבר 1939 הפליג לארצות הברית, שהייתה בסופו של דבר למשכנו הקבוע. הוא התגורר בבוורלי הילס במשך שנים רבות ובין שכניו הרבים לגלות היה הסופר הגרמני תומאס מאן.

במשך שנותיו בארצות הברית עבד ולטר עם הרבה תזמורות אמריקאיות מפורסמות, בהן התזמורת הסימפונית של שיקגו, התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית, הפילהרמונית של ניו יורק (שם היה יועץ מוזיקלי מ-1947 עד 1949) ותזמורת פילדלפיה. מ-1946 חזר לעיתים קרובות לאירופה, והיה לדמות מוזיקלית חשובה בשנים הראשונות של פסטיבל אדינבורו, בזלצבורג, וינה ומינכן. שנותיו האחרונות צוינו בהקלטות סטריאו עם תזמורת קולומביה. הקונצרט החי האחרון שלו חל ב-4 בדצמבר 1960 עם התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס והפסנתרן ואן קלייברן. ההקלטה האחרונה שעשה הייתה של סדרת פתיחות מאת מוצרט עם תזמורת קולומביה בסוף מרס 1961.^[2]

ברונו ולטר מת בהתקף לב בביתו בבוורלי הילס, בשנת 1962. את מקום מנוחתו האחרון הוא מצא בבית הקברות של ג'נטילינו ליד לוגאנו בקנטון טיצ'ינו, שוויץ, באותו קבר שבו אשתו אלזה, לבית קורנק (1871–1945), שהייתה סופרן, ובתם מרגריט "גרטל" (1906–1939) כבר נקבר. גם בתם לוטה (1903–1970) נקברה שם.

הניצוח של ברונו ולטר מתייחד תכופות בחמימות ואנושיות וינאית, שידע להפיק מתזמורתו. בדומה לאוטו קלמפרר, ולטר עבד עם מאהלר וביצועיו את יצירותיו של מאהלר נחשבים משכמם ומעלה, בייחוד הקלטת הסימפוניה התשיעית שלו, שעל ביצועה הראשון הייתה לו הזכות לנצח. ההקלטה, הראשונה של סימפוניה זו, נעשתה בהופעה חיה של הפילהרמונית של וינה בינואר 1938 - בסך הכול חודשיים לפני שהאנשלוס הנאצי כפה גלות על ולטר. אחת ההקלטות היקרות ביותר ללבו של ולטר הייתה זו של השיר על הארץ של מאהלר, שנעשתה בשביל חברת 'דקה האנגלית בשנת 1951, עם קתלין פרייר, יוליוס פאצאק והפילהרמונית של וינה.^[2]

ולטר ניצח על יצירותיו של עוד מלחין וינאי, אנטון ברוקנר, והקלטת הסימפוניה התשיעית של ברוקנר גם היא ציון דרך בין הופעותיו.

ולטר היה מנצח דגול של מוזיקה מן התקופה הקלאסית וביצועיו המוקלטים ליצירות יוזף היידן, מוצרט ובטהובן אהובים על רבים וטובים. הוא ניצח גם על אופרות ואת הקלטות האופרות מאת מוצרט, שניצח עליהן במטרופוליטן אופרה אפשר להשיג כיום על גבי תקליטורים, יחד עם ביצועי פידליו של בטהובן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתן דונביץ, מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "ברונו ולטר - נציג הסגנון הווינאי הלירי, החמים", עמ' 152–166.