לוט ובנותיו
מעשה לוט ובנותיו הוא סיפור מקראי המסופר בפרשת וירא שבספר בראשית, שהתרחש לאחר מהפכת סדום ועמורה שבמהלכה מילטו מלאכי האלוהים את לוט ומשפחתו לצוֹעַר, לבקשת לוט. בהמשך נמלט לוט למערה יחד עם שתי בנותיו, לאחר שאשתו הפכה לנציב מלח כאשר הפרה את הוראתו של המלאך לבל יסתכלו בהענשת סדום. בנותיו של לוט סברו שאין להן אפשרות להינשא כדרך כל הארץ, לאחר שאלוהים החריב את הארץ, ומחליטות להשקות את אביהן יין ולשכרו, ובכך לערפלו שלא יבין בנעשה עמו. בעודו בשכרותו, שכבה עמו ביתו הבכורה, והרתה. למחרת שבו והשקו אותו יין לשכרה, וביתו השנייה שכבה עמו באותו הלילה, והרתה אף היא. בנותיו ילדו שני בנים: הבכורה ילדה את מואב, שלימים היה אבי העם המואבי, והצעירה את בן עמי, שלימים היה אבי העמונים.
הרקע למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מהפכת סדום ועמורה
בעקבות ריב שהתגלע בין רועיו של לוט לרועיו של אברהם דודו, הציע אברהם ללוט שהם ייפרדו כדי למנוע חיכוכים ומריבות בין הרועים. לוט בחר לגור בסדום שבכיכר הירדן, משום שבאותה העת היה חבל ארץ זה פורה מאוד, "כגן ה'" (גן עדן).
אנשי סדום נודעו כרשעים גדולים, ולאחר שהגיעו שלושת המלאכים לאהלו של אברהם כדי לבשר לשרה על שעומדת להרות בן, ירדו שניים מהם אל סדום בשליחות ה', כדי לבחון את אנשי סדום אם יש סיכוי שיחזרו למוטב ממעשיהם הרעים, או שמא יש להשמידם על תרבות החטא הקלוקלת שבבסיס תפיסתם.
הם התחזו לעוברי אורח, וברדת החשכה, לאחר שלוט הכניסם לביתו לארחם, אנשי העיר סבבו את הבית ודרשו ממנו להסגיר אליהם את האורחים כדי שיענו אותם במשכב זכר, ובכך ידאגו שעוברי אורח נוספים לא ירצו להגיע לסדום ולא ייפלו למעמסה על אנשי העיר: ”וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם” (ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ה').
לוט סירב להסגיר את האורחים, והציע לאנשי סדום את שתי בנותיו במקומם: ”הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי” (ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ח').
אנשי העיר סירבו להצעה כיוון שרצו בהענשת האורחים, ונגשו לשבור את דלת הבית. בשלב זה חשפו האורחים עצמם כמלאכים, והכו את אנשי העיר בסנוורים כך שלא יכלו למצוא את פתח הבית. בינתיים מילטו המלאכים את לוט, אשתו ושתי בנותיו אל מחוץ לעיר וצוו עליהם לברוח אל ההרים ולא להביט לאחור בהענשת אנשי סדום על רוע מעלליהם.
לוט ביקש מאחד המלאכים שיאפשר לו לנוס אל העיר צוער[1] כי הוא חושש שאם ינוס אל ההרים, ייפגע בהפיכה. טענתו הייתה שהעיר חדשה ואנשיה מועטים יחסית, ולא הרבו לחטוא[2]. המלאך הסכים ולוט ישב בצוער זמן מה. אולם לאחר מכן חשש משהות בצוער[3], ונמלט אל מערה באחד ההרים הסמוכים.
במהלך המנוסה, אשתו של לוט הפרה את צוויו של המלאך והביטה אל הפיכת סדום, ונענשה שהפכה לנציב מלח. כך שכאשר הגיע לוט אל המערה, הוא היה שם רק עם שתי בנותיו.
תיאור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההצעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שעקר לוט מצוער אל מערה בהרים, יחד עם שתי בנותיו, סברה הבכורה שבהן שעקב חורבן הערים לא תהיה להן אפשרות להינשא ולהוליד ילדים 'כדרך כל הארץ', וטענה בפני אחותה הצעירה ממנה שאביהן זקן, ואם ישתהו, ייתכן שכבר לא יהיה פורה או ימות, וגם אין להן אדם אחר ממנו תוכלנה להרות. לפיכך, כדי להרות, אין להן ברירה אלא לשכב עם אביהן. והצעתה לאחותה הייתה שהן תשקנה את אביהן יין לשכרה, וכאשר לא יבין בנעשה עימו, הן תשכבנה עימו וכך יהיה להן סיכוי להרות:
וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע
הנחת היסוד שאיו איש בארץ לשאתן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדעת המדרשים[4] ורוב פרשני המקרא[5], בתו הבכורה של לוט סברה שה' הפך והשחית את העולם כולו במבול של אש, ומילט רק אותם, כפי שעשה לדור המבול כאשר השחית את העולם במבול של מים, ומילט רק את נח. ולכן, בעקבות מות אימן שהביטה על הפיכת סדום והפכה לנציב מלח, כדי להבטיח את קיום המין האנושי לא נותרה להן ברירה אלא לשכב עם אביהן.
אולם ישנם פרשנים[6] הסוברים שבתו של לוט הניחה ש'אִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ', משום שכולם יירתעו לשאתן לנשים הואיל והן יוצאות סדום שהאלוהים השמידה, ויחששו פן הן שנואות על ה', ומי שישא אותן ייפגע אף הוא:
רוב המפרשים פירשו, כי חשבו כי כל הארץ כסדום ועמורה שלא נשאר איש ואשה בארץ. וזהו רחוק, שהרי יצאו הם מצוער שלא נהפכה, וכן יש להם לחשוב כי שאר הארץ גם כן לא נהפכה. גם שמעו מאביהן כי סדום ועמורה מרעת יושביה נהפכה. וטוב הוא מה ששמעתי בשם יוסף קרא, כי אמרה הבכירה: לא נמצא באדם שירצה לקחת אותנו לנשים, כי יאמרו מאנשי ההפכה הן ואין ראוי להתחבר עמהן
— רד"ק על בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"א
מאידך, יש שפירשו את דבריה בצורה הפוכה, שסברה שלא נותר אדם באזור סדום שראוי לשאתן לנשים[7]: ”אין איש בזה הגליל [האזור] ראוי לבא עלינו. "כדרך כל הארץ" שהמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה” (ספורנו על בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"א).
אבינו זקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם למחלוקת הפרשנים מדוע אין איש בארץ לשאתן לנשים, נחלקו גם בשאלה האם 'אבינו זקן' הוא נימוק לצורך לעשות מעשה בהקדם פן יבולע ללוט והן תוותרנה ללא אפשרות להקים זרע, כיוון שלא נותר איש בעולם מלבדן[8]; או שזהו נימוק לכך שאין להן אפשרות לנדוד למרחקים לחפש אדם להינשא לו כיוון שהן אינן יכולות לעזוב את אביהן, והוא לא מסוגל למסע נדודים מאחר שהוא זקן[9].
הסיבה למעשה הערמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרשני המקרא מבארים שהסיבה לכך שבנות לוט נקטו בעקבה זו כדי לשכב עם אביהן, היא מחמת הצניעות[10], או שחששו שיסרב[11], כי אפילו אדם קל ושפל בעבר לא היה שוכב עם בתו:
נשקה את אבינו יין - כלומר עד שישתכר ולא ידע מה לעשות, ונשכבה עמו. כי בידיעה לא שכב עם בנותיו, חלילה לתרבות אבינו שיעשה דבר נבלה. והודיענו בספור הזה כי אפילו אותם שאינם בני תורה ירחיקו באלה התועבות, אף כי [קל וחומר] בני תורה שראוי להם שירחיקום
— רד"ק על בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"ב
הביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלילה הראשון הייתה זו הבכורה ששכבה עימו, מבלי שיכיר במעשה. למחרת אמרה הבכורה לצעירה שתחזור על מעשה הבכורה, ולאחר שתשקנה את אביהן יין גם בלילה השני, תשכב גם הצעירה עם אביה. וכך עשתה:
וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ
על פי פשט הפסוקים לא ידע לוט כלל בנעשה עמו (וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ), ולכן בלילה השני לא נשמר מלהשתכר שוב, וכך יכלה ביתו השנייה לשכב עמו.
אולם חז"ל קבלו במסורת שעל המילה 'ובקומה' יש ניקוד (אחת מהאותיות המנוקדות שבספר התורה), המורה על כך שמילה זו נדרשת שלא כפשוטה, ולאור זאת דרשו חכמים שלוט כן הרגיש במידת מה 'בקומה' של הבכורה מן המשכב עמו, ולמרות זאת לא נזהר מלשתות לשכרה ביום השני מתוך ידיעה שביתו השנייה עשויה לשכב עמו כמו הבכורה:
תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו 'ובקומה' של בכירה? לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד? מאי דהוה הוה! [מה היה לו לעשות? מה שהיה היה] נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא [היה לו להיזהר בערב שלאחר מכן מלשתות יין]
— תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כ"ג עמוד א'
ובמדרש אחר בארו חז"ל שעל אף שבנות לוט סברו שהדבר מותר היות שהניחו שלא נותר אדם בעולם מלבדם,[12]. לוט ידע שאברהם וביתו, לפחות, ניצלו, ולכן לא הייתה הצדקה מבחינתו למשכב, ואי זהירותו נבעה מתוך הימשכותו אחר תאווה זו. והדבר בא לידי ביטוי בכך שלעתיד ה' הזהיר את עם ישראל מקשרי חיתון עם זכרי מואב ועמון, שכן אביהם, לוט, לא נהג בצניעות, אך עם נקבותיהם אין איסור חיתון, כי אימותיהם של עמים אלו נהגו בצניעות:
'בלילה הוא' - לא נאמר 'ההוא'. אלא 'הוא', כלומר, כי הוא עצמו השכים להשתכר... עד שהרגיש הזרע ויצא, וידע 'בקומה' מתחתיו, לכך נקוד על 'ובקומה'. ולפי שהרגיש וידע בקומה, היה לו להזהר עוד, שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו, אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו [זימנו לו שישכב עם שאר בשרו, בנותיו], ולפיכך זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו [הותרו] לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים
— מדרש שכל טוב על בראשית פרק י"ט פסוק ל"ג
התוצאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכניתן של הבנות צלחה, ושתיהן הרו בעקבות המעשה. כאשר ילדה הבכורה את תינוקה, קראה לו 'מואב', לאמר: מן האב הריתי. ממואב יצא העם המואבי. וכאשר ילדה הצעירה את תינוקה, קראה לו 'בן עמי', לאמר: מעמי (משפחתי) נולד ילד זה. ובכך רמזה שנולד מאביה. מבן עמי יצא העם שנקרא במקרא בדרך כלל 'בני עמון', אולם נהוג לכנותו בקיצור 'עמון':
וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם
חז"ל מבארים[13] שעל אף שהיה מקובל בידם שאין אשה נקלטת בהריון מביאה ראשונה, היות שקרום הבתולים עדיין קיים, והן לא היו נשואות עד אז, מכל מקום מחמת רצונן להוליד ילדים להמשכיות המין האנושי, הן מתחו והוציאו את קרום הבתולים כלפי חוץ כדי לאפשר היקלטות בהריון.
רות המואבייה, אם סבו של דוד המלך, היא מצאצאי מואב. ונעמה העמונית, אם רחבעם בן שלמה המלך, היא מצאצאי בני עמון.
לשם מצווה נתכוונו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שחז"ל ביקרו את לוט על הלקות בטהרת כוונותיו[14], את בנות לוט הם דווקא שיבחו, וציינו את מניעיהן הטהורים:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'?... משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצווה - וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשום מצווה איכווין! [שמא הוא גם התכוון לשם מצווה] אמר רבי יוחנן, כל הפסוק הזה [המתאר את בחירתו של לוט לגור בסדום] על שם עבירה [שמניעיו לבחירת סדום היו שליליים] נאמר: 'וישא לוט', 'ותשא אשת אדוניו את עיניה'. 'את עיניו', 'כי היא ישרה בעיני','וירא', 'וירא אותה שכם בן חמור'...
— תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כ"ג עמוד א'
נוסף על כך, חז"ל אמרו במקום אחר שלוט התכוון במעשה לשם סיפוק תאוות עצמו, בעוד שבנותיו התכוונו לשם קיום המין האנושי: ”אין אנו יודעים אם לוט נתאוה לבנותיו, אם בנותיו נתאוו לו, מן מה דכתיב (משלי יח): לתאוה יבקש נפרד, הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו.” (מדרש רבא, פרשת וירא, ט'.). ולמרות שלוט היה שיכור, ולכאורה הוא היה אנוס בכל הקשור לנעשה עימו. בארו חז"ל שלוט ידע במידה זו או אחרת בנעשה עימו בלילה הראשון, והדבר רמוז בניקוד על המילה 'ובקומה' בספר התורה.
פרשנות זו של חז"ל משמשת כמקור תלמודי למונח עבירה לשמה, המתייחס למעשים שאסורים פורמלית, אך הכוונה הטובה עשויה לטהר אותם.
עם זאת, במקומות אחרים עמדו חז"ל על ההבדל בין תיאורי משכבי הבנות, ומציינים שמכמה היבטים, התנהגותה של הצעירה הייתה צנועה יותר מזו של הבכורה. וקביעה זו מתבססת על מספר יסודות:
- יוזמת הרעיון היא הבכורה, היא שהציעה ועשתה, והיא שדחפה את אחותה לעשות אף היא[15].
- ביחס למשכב הבכורה מודגש: וַתִּשְׁכַּב אֶת 'אָבִיהָ', ואילו ביחס לצעירה הביטוי יותר עדין: וַתִּשְׁכַּב 'עִמּוֹ'. והביאור שנתנו לכך חכמים הוא שיש בכך ביקורת מסוימת על הבכירה, שיזמה ודחפה למעשה זה, שעל אף שנבע מכוונות טובות, היה בו רושם של מעשה זנות[16].
- ביחס לבכורה כתוב: "וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ", שזו לשון יותר טבעית ו'זורמת', ואילו ביחס לצעירה כתוב: "וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ", שהיא לשון יותר אקטיבית ונועזת המבטאת קימה ויציאה ממקומה הטבעי, הצנוע, כדי לעשות את המעשה[17]. ויש אף מבארים, בעקבות שינוי הלשון, שהבכורה עשתה זאת מרצונה, והצעירה בעל כרחה, על פי צוויה של אחותה הגדולה[18].
- על פי דרשת חז"ל את הניקוד על המילה 'ובקומה' שבשכיבת הבכורה, שלמעשה לוט כן חש בקימתה, בשונה מהצעירה שביחס לשכיבתה אין רמז לכך שחש בקימתה, למדו כמה פרשנים שהבכורה לא התאמצה שאביה לא ירגיש בכך, ואילו הצעירה התאמצה להסתיר מאביה, ואכן הוא לא הרגיש בשכבה ובקומה[19].
- הבכורה קראה לבנה שם הרומז בצורה בולטת לכך שבנה נולד לה מאביה, 'מואב' -מן האב. ואילו הצעירה קראה לו בשם שיש בו רמז עדין לכך שבנה נולד לה מבן עמה, דהיינו מבן משפחתה הקרוב לה - 'בן עמי'. בתלמוד הבבלי מובא שבגלל שהבכורה לא הסתירה והצעירה הסתירה, זכו בני עמון שה' הזהיר את ישראל מלהתגרות בם, לעומת המואבים שה' הזהיר את ישראל רק מלהילחם בהם:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה? [הקפדה על דיבור נאה ועדין] דאילו בכירה דקריתיה מואב [שאילו הבכורה שקראה לבנה 'מואב'], אמר ליה רחמנא [אמר ה' למשה]: 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', מלחמה הוא דלא, אבל צעורי - צערינן [מלחמה אסור, אך כאשר יש בכך צורך הרתעתי וכדו', מותר לצערם בהתגרות], ואילו צעירה דקריתיה 'בן עמי' [ואילו הצעירה שקראה לבנה 'בן עמי'], אמר ליה [אמר ה' למשה]: 'אל תצורם ואל תתגר בם', אפילו צעורי לא תצערינן כלל [אין לצערם בהתגרות כלל]
— תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כ"ג, עמוד א'
מנגד, באותו המקום בתלמוד הבבלי, חז"ל שיבחו את זריזותה של הבכורה שהזדרזה ראשונה לדבר המצווה לפרות ולרבות: ”אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה - זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות [רש"י: עובד (בנה של רות המואביה), ישי, דוד, שלמה. ואילו צעירה לא אתת בישראל (לא באה בקהל ישראל) עד רחבעם, דהוה (שנולד) מנעמה העמונית (שהייתה מבני עמון)]” (תלמוד בבלי מסכת נזיר דפים כ"ג, ב' - כ"ד, א')
פרשני המקרא עמדו[20] על סתירה זו, ובארו שצורת היוזמה של הבכורה, והתנהלותה, היו אמנם שלא בדרך צניעות, ועל כך ביקרו אותה, אך עצם זריזותה למעשה ראויה לשבח: ”ואם תאמר, הא אמרינן [הרי אמרנו] בבבא קמא: לעולם יקדים אדם במצות, שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה וכו'. אלא יש לומר שעשתה יפה במה שקדמה, אבל מפתיחת בקשת הזנות ומה שלמדה את אחותה, עשתה שלא כהוגן” (חזקוני בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"ג).
קריאת שמות הילדים על שם המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף הביקורת של חז"ל כלפי הבכורה שחושפת את שורשי הריונו של בנה מואב, בקריאת שמו; בהקדמה לחלק השמיני של סדרת הספרים 'אגרות משה' הביאו נכדי מחבר הספר[21] מעשה שהרב פיינשטין נכח בו, ממנו עולה סיבת הדבר, כפי שבנות לוט עצמן בארו בחלום לאדם שדיבר בגנותן:
"בתחילת חורף תרפ"ב, חלה אחד מבעלי הבתים ונפל למשכב במין חולי מוזר ולשונו התנפחה בפיו. כאשר תקיף ליה עלמא [תקף חוליו והחמיר לכדי גסיסה] ורבנו בא לבקרו, ביקש החולה להוציא כל איש מעליו, וסיפר לרבנו את סיבת חליו. לדבריו, שבוע קודם לכן בשבת פרשת 'וירא' הקשה כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו, והודיעו שבניהן הם מאביהן, ודיבר עליהן בדרך בזיון. בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאד שראשן ופניהן מכוסים, ואמרו שהן בנות לוט. הן הוסיפו ואמרו לו ששמעו את טענתו, ובאו מעולם האמת לענות לו. הן טענו שהיו יכולות לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם וניצלו בדרך נס מסדום, לא היו תולים בהם מעשה זנות, והיו יכולות לייחס לעצמן כל מעשה נס. כך שהיו יכולות לומר שנתעברו מן השכינה כביכול, ולייסד דת חדשה כנצרות. והן קראו לבניהן 'עמון' ו'מואב' להודיע שכאשר אשה מתעברת - יש לוולד תמיד אב בשר ודם. בזכות זה זכו ויצא מהן המשיח האמיתי. עוד אמרו שהוא חטא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך בזיון. מאחר שהוא דבר עליהן בזלזול - הוא ייענש מידה כנגד מידה כמרגלים, ותשתרבב לשונו ותתנפח בחולי משונה, וכך ימות. כשסיים האיש לספר את סיפורו, היסב את פניו אל הקיר ונפטר לעולמו. רבנו ראה בכך עניין אמיתי, מאחר שההסבר נראה לו הסבר אמיתי"
"שיכור כלוט"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהלכה, שיכור כלוט הוא הגדרה למצב בו אדם איבד את הקשר עם הסובב אותו מחמת שכרותו, בדומה לשכרותו של לוט שלא הבין בנעשה עמו מחמת שכרותו, ועל כן הוא נחשב כשוטה הפטור מכל מצוות התורה, כולל הענשתו על חטאים שעשה בהיותו שיכור, עד התפכחותו משכרותו:
שיכור - מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה - ממיתין אותו, מלקות - מלקין אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה... אמר רבי חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט - פטור מכולם.
— תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ס"ה עמוד א'
בנוסף לכך, אם קיים שיכור זה מצוות או ברך ברכות בעת שכרותו, אין הדבר נחשב לו כקיום אותן מצוות וברכות, וכשיתפקח, מחויב לשוב ולקיים המצווה או לברך הברכה:
וכל זה כשלא הגיע לשכרותו של לוט, דאי לאו הכי [שאם לא כך, שהוא שיכור כלוט] - כשוטה יחשב לגמרי לכולי עלמא, ופטור אז מכל המצות, על כן, אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך - לא מיפטר [נפטר מחובת המצווה או הברכה] בכך, שהרי פטור היה באותה שעה, וחייב אח"כ לחזור ולקרות ולברך. פרי חדש ופרי מגדים
— משנה ברורה סימן צ"ט סעיף קטן י"א
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוכי ברנדס, הפרק "אמו של מואב", שבע אימהות הוצאת זמורה ביתן, 2010, עמ' 15–71
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד סבתו, הצלת לוט והולדת עמון ומואב, ישיבת ברכת משה
- הרב אליעזר מלמד, דיני שיכור בקיום מצוות, באתר פניני הלכה
- הרב מאיר נהוראי, למה לא יבואו בקהל, בית מדרש לנשים מגדל עז
- הרב יהודה זולדן, אימותיהן של עמון ומואב, ורות המואבייה (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר אוניברסיטת בר-אילן
- בנות לוט, מכללת אורות ישראל
- יעל צֹהר, לוט ובנותיו (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר של אוניברסיטת בר-אילן
- עומר פדור, איסור בני לוט לבוא בקהל, ביטאון אסיף א, שנתון איגוד ישיבות ההסדר
- מיכל וולף, 'הפוך על הפוך' – בין 'עבריינית' לקורבנה, באתר של מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות
- אברהם אהוביה, וישב [לוט] במערה הוא ושתי בנותיו
- מדרש רבה לספר בראשית - פרשה נא: עונשה של סדום, באתר "דעת"
- מיכל טיקוצ'ינסקי, פרשת סדום: האב סרסר בבנותיו - הבנות אנסו אותו, באתר ynet, 30 באוקטובר 2015
- גילי כ"ץ, כמה בנות היו ללוט, באתר שולחן ערוך לפרשה - מאמר הדן בשאלה האם בנות לוט היו רווקות או נשואות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שהיא אמנם אחת מחמש ערי כיכר הירדן שהיו צפויות לעונש, אך לוט ביקש את השארתה היות שהיא עיר צעירה בגילה, ולכן עוונותיה מועטים משאר הערים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י', עמוד ב'). א
- ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק כ', מדרש אגדה (בובר) שם, פסיקתא זוטרתא שם, רש"י, רשב"ם, רד"ק, מלבי"ם שם, ועוד.
- ^ הרשב"ם (בראשית י"ט, ל') באר שלוט חשש שהמלאך עיכב את חורבן צוער רק מפני שללוט לא היה זמן להימלט להרים עד הפיכת סדום וכעת שיש לו פנאי - עליו להימלט להרים כפי שהורה המלאך: "שלא הניחה המלאך אלא [בשביל] שלא היה לו פנאי להמלט ההרה, ועכשיו שהיה לו פנאי, קיים דברי המלאך לשבת בהר אולי יהפוך העיר". וכן באר החזקוני והספורנו שם. בדומה לזה באר הרד"ק שם: "אחר שהיה לו פנאי, וכבר נשחת מה שהיה להשחת - יצא מצוער. לפי שהיו רשעים, וירא שמא עדיין תבער בם אש ה'. ועלה משם וישב בהר, הוא ההר שאמר לו המלאך 'ההרה המלט פן תספה', וישב במערה שהייתה בהר". כך באר גם הרמב"ן שם, והוסיף שמשום כך סברה ביתו שלא נותר איש לשאת אותן לנשים, כיוון שבצאת לוט מצוער - נשחתה העיר: "מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום, חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה, ולכך אמרה בתו ואיש אין בארץ, שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער".
- ^ מדרש 'לקח טוב' ו'שכל טוב', וכן 'ילקוט שמעוני', על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"א.
- ^ רש"י, רשב"ם, ראב"ע, תולדות יצחק, רש"ר הירש, ועוד.
- ^ רד"ק בשם ר' יוסף קרא, ר' חיים פלטיאל, המגיה על פירוש 'הדר זקנים' בשם ר' שמעון בן צמח בשם אביו ר' צמח.
- ^ ספורנו, הדר זקנים, דעת זקנים בשם ראב"ע (אם כי ראב"ע המובא לפנינו כותב כדעת המדרשים).
- ^ מדרש שכל טוב, רש"י, ועוד.
- ^ ספורנו, מלבי"ם.
- ^ רמב"ן בפירושו הראשון על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ב.
- ^ רד"ק על בראשית י"ט, ל"ב, רמב"ן שם בפירושו השני, וכך הוא במדרש 'שכל טוב' שם.
- ^ דעת המדרשים ורוב פרשני המקרא.
- ^ ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פ"ו, רש"י וחזקוני על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ו, ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד א'. וכיוצ"ב במדרש בראשית רבה וירא ט'. כך מפרשים בעלי התוספות במקום: "ודלמא איהו נמי לשם שמים מכוון? (ושמא הוא עצמו, לוט, התכוון לשם שמיים בקיום היחסים? שהרי) לא מצינו בו שהיה שטוף בזימה. ומשני (ומשיבים), אדרבה, שטוף היה (בזימה) שנאמר: 'וישא לוט' וכל הפסוק - דרשינן לעבירה".
- ^ חזקוני וריב"א על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ג.
- ^ רש"י על בראשית פאר י"ט, פסוק ל"ג.
- ^ מלבי"ם על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ג.
- ^ ר' חיים פלטיאל על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ה.
- ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ג.
- ^ חזקוני וריב"א על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ג, ועוד.
- ^ שם הביאו סיפורים רבים על קורות חייו של סבם. בפתח הדברים כתבו: "הסיפורים שיובאו להלן נשמעו מפי רבנו [רבי משה פיינשטיין] בעצמו, ואנו מוסרים אותם כפי שנשמעו. הוא סיפר רק סיפורים שהיה בהם מוסר השכל של אהבת תורה ויראת שמים, שהשפיעו עליו ועיצבו את דמותו".