בנג'מין פרנץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנג'מין פרנץ
Benjamin Berell Ferencz
לידה 11 במרץ 1920
Ciolt, Szatmár County, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 באפריל 2023 (בגיל 103)
בוינטון ביץ', ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת כהונה ? – 7 באפריל 2023 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 7 באפריל 2023 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי מחקר דין, lectorship, פשע מלחמה, international criminal law עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים התובע הראשי במשפט האיינזצגרופן
מספר צאצאים 4 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2010)
  • service star
  • Pahl Peace Prize (2021)
  • פרס הספר היהודי הלאומי (1980)
  • מדליית ההוכרה ע״ש דאג המרשלד (2013)
  • פרס ארסמוס (2009)
  • מדליית הזהב של הקונגרס (דצמבר 2022) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.benferencz.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בֶּנְגָ'מִין בֶּרְל פֶרֶנְץאנגלית: Benjamin Berell Ferencz;‏ 11 במרץ 19207 באפריל 2023) היה משפטן יהודי-אמריקאי. במסגרת תפקידו בצבא ארצות הברית חקר פרנץ אחרי מלחמת העולם השנייה את פשעי המלחמה של הנאצים והיה התובע הראשי במשפט האיינזצגרופן, שהיה אחד מ-12 המשפטים הצבאיים שנערכו במסגרת משפטי נירנברג הנוספים.

מאוחר יותר הפך פרנץ לאחד מהתומכים הנלהבים והקולניים ליישום של עקרון שלטון החוק ברחבי העולם ולהקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי. בשנים 1985–1996 כיהן כפרופסור אורח למשפט בינלאומי באוניברסיטת פייס שבניו יורק.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ נולד ב-1920 בכפר Ciolt סמוך לעיירה שומקוט שבטרנסילבניה (שלאחר מלחמת העולם הראשונה נכללה בגבולות ממלכת רומניה), וכשהיה בן עשרה חודשים היגרה משפחתו לארצות הברית והתיישבה בניו יורק, בשכונת לואר איסט סייד שבמנהטן.

הוא למד "מניעת פשיעה" בסיטי קולג' של ניו יורק וקיבל מלגה לבית הספר למשפטים בהרווארד. שם למד אצל המשפטן הנודע רוסקו פאונד (Roscoe Pound) ועבד במחקר אצל הקרימינולוג שלדון גלוק (Sheldon Glueck), שכתב באותה עת ספר אודות פשעי מלחמה. ב-1943 סיים את לימודיו והתגייס לצבא ארצות הברית, בו שירת ביחידת נ"מ של תותחי 90 מ"מ מונְחי-רדאר שלחמה בבריטניה (בהגנה על לונדון), בפלישה לנורמנדי ובכיבוש צרפת וגרמניה יחד עם הארמייה השלישית בפיקוד ג'ורג' פטון. ב-1945 הועבר למפקדת הארמייה השלישית והיה חבר בצוות שמשימתו הייתה איסוף עדויות וחקירת פשעי מלחמה של הנאצים. בתוקף תפקידו זה נשלח למחנות ריכוז ששוחררו באותה עת על ידי הצבא האמריקאי. תחילה ביקר במחנה הריכוז הראשון ששוחרר על ידי האמריקאים בתחילת אפריל 1945, מחנה הריכוז אוהרדרוף, ובהמשך במחנה הריכוז בוכנוואלד הסמוך ובמחנות אחרים.

בדצמבר 1945 השתחרר פרנץ מהצבא בדרגת סמל ושב לניו יורק. לאחר מספר שבועות גויס שוב, הפעם כתובע בצוות התביעה בראשות בריגדיר גנרל טלפורד טיילור (Telford Taylor) במשפטי נירנברג הנוספים. טיילור מינה אותו כתובע הראשי במשפט האיינזצגרופן, על אף שהיה זה תיק התביעה הראשון של פרנץ. במשפט הורשעו כל 24 הנאשמים; 14 מהם קיבלו עונש מוות, מתוכם ארבעה הוצאו להורג.

לאחר משפטי נירנברג נותר פרנץ בגרמניה יחד עם אשתו גרטרוד (לה נישא בניו יורק במרץ 1946), ועסק בהכנת תוכניות לפיצויים ולשיקום נפגעי רדיפות הנאצים. כמו כן, היה מנהל המוסד לקבלת הרכוש היהודי בגרמניה שלא נותרו לו יורשים,[1][2] והשתתף במשא ומתן שהוביל להסכם השילומים שנחתם ב-1952 בין גרמניה המערבית וישראל ובחקיקת חוק ההשבה הגרמני (1953), שעסק בהשבת רכוש אבוד ובפיצויים עבורו. ב-1957 שב פרנץ עם אשתו וארבעת ילדיהם לארצות הברית, והחל לעבוד במשרד עורכי דין כשותף של טלפורד טיילור.

החוויות שחווה פרנץ בעקבות מלחמת העולם השנייה וחקירת פשעי הנאצים היו חוויה מעצבת עבורו. ב-1970, בתום 13 שנים בפרקטיקה הפרטית, ובהשפעת רשמי מלחמת וייטנאם, עזב את משרדו והקדיש את זמנו לקידום יצירת חוק בינלאומי ומנגנון להתמודדות עם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הוא גם פרסם מספר ספרים בנושא זה. כבר בספרו הראשון, שפורסם ב-1975, Defining International Aggression–The Search for World Peace ("להגדיר תוקפנות בינלאומית – החיפוש אחר שלום עולמי"), הוא הטיף להקמת בית דין בינלאומי שיעסוק בסוגיות אלו.

פרנץ במרכז במשפט האיינזצגרופן

בית דין בינלאומי שכזה אכן הוקם ב-1 ביולי 2002, כשאמנת רומא נכנסה לתוקפה. בתקופת ממשל ביל קלינטון חתמה ארצות הברית על האמנה, אך לא אִשררה את החתימה. בתקופת ממשל ג'ורג' דבליו בוש ביטלה ארצות הברית את חתימתה ואף הגיעה להסכמים דו-צדדיים עם מדינות שונות שאמורים היו למנוע הבאת אזרחים אמריקאים בפני בית הדין. בתקופת ממשלו של ברק אובמה חזרה מדיניות ארצות הברית לתמוך באמנה ובבית הדין הבינלאומי.

פרנץ חזר וטען כנגד הליכי הממשל האמריקאי והציע כי ארצות הברית תחתום על האמנה ללא כל הסתייגויות, כיוון שהעיקרון המשפטי שהתבסס זה מכבר אומר כי "החוק חייב להיות מיושם בשוויוניות כלפי כל אחד ואחד" – גם בהקשר הבינלאומי. בראיון שנערך עמו באוגוסט 2006 טען כי לא רק סאדאם חוסיין צריך לעמוד למשפט, אלא גם ג'ורג' דבליו בוש, כי ארצות הברית החלה את מלחמת עיראק ללא אישור של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות.

ב-2009 זכה פרנץ, יחד עם אנטוניו קססה, בפרס ארסמוס, המוענק על תרומה משמעותית לתרבות ולחברה האירופית.

במאי 2011, יומיים לאחר הריגתו של אוסמה בין לאדן על ידי צבא ארצות הברית, פרסם פרנץ מכתב ב"ניו יורק טיימס" ובו הזכיר לקוראי העיתון כי "הוצאה להורג בלתי חוקית – גם של מי שנחשד כרוצח המונים – חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה".

במרץ 2012 כתב פרנץ מכתב לעורך ה"ניו יורק טיימס" בו שיבח את הרשעתו של תומאס לובנגה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בבית הדין הבינלאומי וציין אותה כ"אבן דרך בהתפתחות החוק הפלילי הבינלאומי".

באפריל 2017 קראה עיריית האג שביל הליכה ליד ארמון השלום על שמו של פרנץ, כמחווה להיותו "מודל לחיקוי לאנשים בכל רחבי העולם ובמיוחד לדור הצעיר". בכירה בעירייה נסעה לארצות הברית כדי למסור לו העתק של שלט השביל.[3]

פרנץ נפטר ב-7 באפריל 2023.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנג'מין פרנץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]