בלק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בָּלָק בֶּן צִפּוֹר הוא דמות מקראית, מלך מואב בשנה הארבעים ליציאת מצרים. סיפורו מסופר כחלק מפרשת בלק בספר במדבר, פרק כ"ב-פרק כ"ד.

הזמנת בלעם לקלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלק פחד מהתקרבותו של עם ישראל, "העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ",לגבולו, וביקש מבלעם בן בעור, נביא אומות העולם, שיקלל את עם ישראל. הלה סירב בתחילה לבוא אליו, בעקבות התנגדותו של ה', אך לאחר משלוח שרים נכבדים יותר הצליח לקבל "אישור" לבוא אל בלק, אך בהבהרה שידבר רק מה שיציב ה' בפיו.

הניסיונות לקלל את ישראל לא צלחו אף לאחר תצפיות על עם ישראל מצדדים שונים, וגם לאחר בניית מזבחות והקרבת פרים ואילים. בלעם בא לקלל ונמצא מברך. בלק כעס על בלעם, והלה השיב לו כי אינו חופשי לדבר כרצונו אלא רק ידבר את אשר יצֻוה על ידי הקב"ה.

העצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלעם סיים את תפקידו וחזר למקומו, לא לפני שנתן עצה לבלק כיצד לפגוע בעם ישראל - להחטיא אותם עם בנות מואב ומדין (במדבר, ל"א, ט"ז; כ"ד, י"ד).

בלק יישם את עצתו של בלעם, ובמגפה שפרצה בעקבות עבודת הפעור, שבו הצליחו נשות מואב ומדין לגרור אנשים מעם ישראל לזונות ואף לעבודה זרה, מתו 24 אלף איש.

אזכורים נוספים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת בלעם מתוארת בקיצור בספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים ד'ו'), אולם שמו של בלק אינו מופיע שם. הוא מופיע בדבריו של יהושע בן נון, שגם הוא תיאר את הפרשה באוזני עם ישראל ” וַיָּקָם בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח, וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן-בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם” (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק ט').

בלק מוזכר במקומות נוספים במקרא. בספר שופטים, בסיפור יפתח, בדברי יפתח המנסה לשכנע את מלך עמון שלא לצאת למלחמה וכי בני ישראל לא גזלו את ארצו: ”וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה, מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב?” (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ה). בספר מיכה, במסגרת תיאור מעשי ה' למען עמו, אומר הנביא: ” עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר” (ספר מיכה, פרק ו', פסוק ה').

לפי המדרש, בלק הוא צור, אחד מחמשת מלכי מדין.

אזכורים בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלק מוזכר בחזון יוחנן המזכיר את העצה שנתן בלעם לבלק לאחר כישלון הקללה: ”אַךְ־מְעַט יֶשׁ־לִי עָלֶיךָ כִּי־שָׁם עִמְּךָ אֲנָשִׁים דְּבֵקִים בְּלֶקַח בִּלְעָם אֲשֶׁר הוֹרָה אֶת־בָּלָק לָתֵת מִכְשׁוֹל לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכֹל מִזִּבְחֵי אֱלִילִים וְלִזְנוֹת”.

בלק בראי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלק הקריב, במצוות בלעם, ארבעים ושניים קרבנות: הוא ערך והכין שבעה מזבחות, בשלושה מקומות, שהם בסך-הכול 21 מזבחות. על כל מזבח הקריב שתי בהמות - פר ואיל - וסכום קרבנותיו היה 42. בתלמוד אנו מוצאים שני מאמרים על כך. האחד מתמקד בשכר שזכה בו בלק בעקבות הקרבנות הללו, ולומד מכאן את שכרה של מצווה - אפילו נעשתה שלא לשמה:

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק הרשע - זכה ויצתה ממנו רות, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות - בת בנו של עגלון מלך מואב בן בנו של בלק מלך מואב.

הוריות י, ב; ועוד.

המאמר השני מתייחס לכוונתו הרעה של בלק, ומבאר שאף היא התקיימה - אבל באופן ממוזער. הכוונה היא למעשה אלישע והדובים, שמסופר בספר מלכים-ב, פרק ב.

אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב - הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.

סוטה מז, א.

בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתיבתו של ש"י עגנון, בלק הוא השם שניתן לכלב ירושלמי, גיבור עלילות הסיפור "כלב חוצות". מקור שמו של בלק בספר "תמול שלשום", בשגיאת קריא של מנהל בית הספר אליאנס בירושלים. המנהל, אלברט אנטבי, קורא את המילה "כלב" במהופך. עגנון מבהיר את הקישור לבלק המקראי: "חייך ואמר, אנשי ירושלים בקיאים בחומש, יודעים שהיה רשע אחד בלק וקוראים לכלב על שמו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ישראל דנדרוביץ, שליחות לדבר עבירה אצל בלק ובלעם, בתוך: קובץ קול התורה, גיליון פ, ניסן תשע"ה, עמודים: תלב-תלז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]