בלוקצ'יין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצירת בלוקצ'יין. השרשרת הראשית (שחור) מורכבת מהסדרה הארוכה ביותר של בלוקים מהבלוק היוצר (ירוק) ועד לבלוק הנוכחי. בלוקים יתומים (סגול) קיימים מחוץ לשרשרת הראשית.

בלוקצ'ייןאנגלית: Blockchain; בתרגום חופשי: "שרשרת בלוקים") היא תפיסה טכנולוגית במחשוב המאפשרת פעילות עסקית מאובטחת באינטרנט ואימות של טרנזקציות עסקיות בין צדדים שונים ללא צורך בישות ניהול מרכזית.[1] את הגורם המנהל מחליפים "בלוקים" משורשרים של מידע הנוצרים באמצעות שיתוף מבוסס רשת תקשורת מסוג עמית לעמית (P2P).

בלוקצ'יין מיועד להגיע להסכמה בין גורמים שונים ובלתי תלויים על בלוקים של מידע שמחוברים בשרשרת. כל בלוק כולל מזהה וגיבוב של תוכן הבלוק הקודם וכן מתחבר אליו. כך נוצר מבנה נתונים מבוזר שעל תוכנו (תוכן השרשרת הראשית) יכולים להסכים כל הגורמים המעורבים. אין אפשרות לשנות את תוכן הבלוקים מרגע שהם נקבעו.

היישום הראשון והמוכר ביותר בבלוקצ'יין הוא ביטקוין, שבו נעשה שימוש לראשונה בינואר 2009. תפיסת הבלוקצ'יין נהגתה ביחד עם המצאת מטבע זה. רוב המטבעות המבוזרים מבוססים על טכנולוגיה דומה. שרשרת הבלוקים משמשת לרישום כל ההעברות במטבע ובכך מתפקדת כספר חשבונות כללי. אולם שרשרת הבלוקים יכולה להכיל גם סוגי מידע אחרים. מומחים צופים שימושים משמעותיים נוספים בבלוקצ'יין בשנים הקרובות בתחום הפיננסי ובתחומים אחרים, כגון יצירת חוזים, שמירה על זכויות יוצרים, העברת רשומות רפואיות ועוד.[2]

תפיסה וטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון המרכזי מאחורי בלוקצ'יין הוא יצירת מערכת לניהול עסקאות כספיות ללא גורם מרכזי מנהל. באופן מסורתי, בסיס הנתונים המרכזי של גורם מנהל מהווה את החוליה החלשה הן בהיבטי אבטחת מידע (חדירה, שינוי, השחתה וכו׳), והן מכיוון שעצם קיומו מחייב מתן אמון באדם או בקבוצת אנשים המנהלים את רשומותיו. הבלוקצ'יין, לעומת זאת, מנוהל באופן מבוזר, בתפיסת קוד פתוח. כל אדם יכול לקרוא ממנו, לכתוב עליו, להשתתף בניהולו, או לשנות את קוד התוכנה שמפעילה אותו, ואין גורם מרכזי אשר המידע שייך לו או שביכולתו לנהל אותו כרצונו.

כל הצמתים ברשת, שהם מחשבים שונים ברחבי העולם, בונים מעין סולם דיגיטלי הכולל את כל נתוני הטרנזאקציות. הנתונים נכתבים לבלוק אשר מידי כעשר דקות ננעל ומצטרף כחוליה חדשה בשרשרת (Chain) לבלוקים הקודמים.

הבלוקים משורשרים כך שכל בלוק חדש מכיל ערך גיבוב (SHA-256) של נתוני הבלוק הקודם ובנוסף אליהם גם מספר אקראי נוסף (nonce), כזה אשר בזכותו תוצאת הגיבוב תהיה מספר נמוך מערך מטרה מוגדר כלשהו. מנגנון כזה של הוכחת עבודה מבטיח שני עקרונות: הראשון, שפעולת יצירת הבלוק תהיה ״קשה״, כלומר ידרשו בממוצע ניסיונות רבים למציאת מספר אקראי כזה אשר יוביל לתוצאת גיבוב נמוכה מערך המטרה; והשני ששינוי בדיעבד של היסטוריית הבלוקים יחייב את הגורם המבקש לשנותה לבצע עבודה אשר באופן מעשי איננה אפשרית.

כל צומת מחזיק עותק של הבלוקצ׳יין, ובכל פעם שצומת כלשהו מפרסם ברשת אודות מציאת בלוק חדש, עליו לספק את הבלוק החדש יחד עם המספר האקראי שנמצא. כל הצמתים האחרים מוודאים שתוצאת הגיבוב של הבלוק החדש בצירוף המספר האקראי היא גם תוצאת גיבוב תקינה עבור ערך הבלוק הקודם, וגם אכן קטנה מערך המטרה שנקבע.

באופן זה מצטרף הבלוק החדש כחוליה נוספת בשרשרת הבלוקים ומתחיל מאמץ חדש ליצירת בלוק חדש נוסף מעליו.

מימושים שונים של בלוקצ'יין נבדלים זה מזה בכמות המשתמשים ובסוגם, במבנה הנתונים ובאלגוריתמים.

בסיס הנתונים של בלוקצ'יין מורכב מבלוקים המחזיקים אוסף טרנזקציות ואלה מאורגנות בתצורת עץ מרקל.

היסטוריה ושימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקת בלוקצ'יין מוזכרת לראשונה בשנת 1991 בספרות האקדמית.[3] כפי הנראה הניסיון הראשון ליישמה היה בשנת 2009 כחלק מתשתית התוכנה של הביטקוין: ניסיון זה מיוחס לאדם או קבוצה שכינה את עצמו בשם סאטושי נאקאמוטו בקבוצת דיון אינטרנטית שעסקה בקריפטוגרפיה. נאקאמוטו הציג בפניה את המערכת שלו של כסף אלקטרוני חדש, פיתח הפעיל ופרסם אותה, ולאחר מכן נעלם. זהותו האמיתית לא נודעה מעולם.[4]

ב-2015 השיק המתכנת ויטליק בוטרין את אתריום (Ethereum), פלטפורמת קוד-פתוח מבוססת בלוקצ'יין המבוססת על מכונה וירטואלית וה-P2P המאפשרת יצירה ושימוש בחוזים חכמים. הפלטפורמה מספקת מכונה וירטואלית הנקראת EVM שמפעילה ומריצה סקריפטים על גבי רשת בינלאומית של צמתים פומביים וזו מאפשרת אישור ואכיפה של חוזים חכמים והעברת מידע וערך באמצעותם ממשתמש אחד למשנהו. החוזים החכמים של אתריום פועלים באופן עצמאי ופרט לפעולות אחסון והעברת ערך הם גם יכולים "לתקשר" עם חוזים אחרים. המטבע הקריפטוגרפי של הרשת, האת'ר, הפך למטבע הקריפטוגרפי השני בשימושו בעולם אחרי הביטקוין.

בשנת 2016 ייסדה קרן לינוקס (אנ') את מיזם הייפרלדג'ר (אנ'). בהמשך הפך המיזם לקרן עצמאית בחסות קרן לינוקס שמתחתיה פועלים מיזמים שונים לבניית תוכנות בלוקצ’יין שונות. בשנת 2021 התחילה לצבור תאוצה הטכנולוגיה NFT שנוסדה ב-2017. הטכנולוגיה מאפשרת לסחור בעותקים של יצירות אמנות דיגיטלית באמצעות טכנולוגיית בלוקצ'יין. כל עותק ממוספר ולפי נדירותו נקבע ערכו. הערך של העותק הוא לא בגלל היכולת לצפות בו, שכן אפשר להעתיק אותו בקלות למקומות אחרים באינטרנט, אלא ערך של אספנות.

תפיסת הבלוקצ'יין, הנמצאת בימינו בשלבי ניסוי בארגונים שונים, עשויה לחסוך זמן ועלויות ולהקטין את הסיכון של הונאה.[1] בנוסף לאבטחת מידע משופרת נחסכת התלות בגורם הניהול המרכזי והעלות של התשלומים לאותו גורם בין היתר – בשל שיטת ה-DEFI המאפשרת פיקוח ללא מנגנון מרכזי. כך למשל, מתבצעות בימינו העברות כספים בין בנקים באמצעות האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין-בנקאיתאנגלית: SWIFT). העמלה על ההעברה גדולה יותר בגלל התיווך של SWIFT. שימוש בבלוקצ'יין עשוי לחסוך את הצורך בתיווך של SWIFT. בדומה לכך, הבלוקצ'יין עשוי לייתר עמלות סליקה נוספות שאותן גוזרים מתווכים פיננסיים. זו הסיבה העיקרית, שבנקים, חברות ביטוח וחברות פיננסיות אחרות מגלות עניין בטכנולוגיה זו, שנתפסת כ"חדשנות משבשת". כך לדוגמה בשנת 2015 הוקם קונסורציום בלוקצ'יין בשם R3, שמונה בימינו 70 מהגופים הפיננסיים הגדולים בעולם, ובסוף 2016 חברות הביטוח הגדולות הקימו את קונסורציום b3i לאותה מטרה.

עם זאת, יודגש כי לצורך ספציפי של ניהול ורישום נתונים, טכנולוגיית בלוקצ'יין נחותה משמעותית מכל מסד נתונים מסורתי שכן היא איטית מאוד, מסורבלת, מכפילה את המידע פעמים רבות, ולא מאפשרת גמישות בעריכת המידע לאחר קליטתו. יתרונה החשוב של בלוקצ'יין, אשר ע״מ לזכות בו מסכימים לשלם את המחיר הכבד של חוסר היעילות שלה, הוא הביזור. בלוקצ'יין פועל בלי שישנו גורם מרכזי כלשהו אשר שולט במידע ובמערכת. לכל צורך אחר, למשל ניהול של בנק או משרד ממשלתי, לניהול ע"י מסד נתונים מסורתי תהיה עדיפות אדירה על פני בלוקצ'יין שכן אין שם צורך בויתור על שליטה מרכזית.

שימושים אפשריים נוספים של הבלוקצ'יין הם אמצעי למעקב אחרי משאבים הנעים בשרשרת אספקה, אמצעי ליצירת חוזים ולמימוש חוזים באופן אלקטרוני,[1] וכן העברת רשומות רפואיות באופן מאובטח בין גורמים רפואיים המטפלים בחולה.[5]

אסימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוקן (באנגלית: Token) הוא נכס דיגיטלי שמבוסס ומועבר על גבי רשת הבלוקצ'יין (Blockchain). טוקן הוא יחידת ערך שאינה בהכרח נחשבת למטבע; הוא יכול לשמש לכל מה שהאדם או הארגון שפיתח אותו יחליט ולהכיל בתוכו מספר שכבות של ערך. בהתאם, נהוג בימינו להבחין בין שני סוגי אסימונים מרכזיים:

  • Native Token – מטבע קריפטוגרפי שמהווה חלק אינהרנטי מתשתית הבלוקצ'יין ואין לו שימוש ספציפי נוסף מעבר ליכולת העבירוּת (חליפין), דוגמת הביטקוין.
  • Utility Tokens – מטבע קריפטוגרפי ייעודי לשימוש מסוים בפלטפורמה או בשירותים של הגוף המנפיק. ההקשר המרכזי לכך הוא הנפקות ICO למטרות גיוס, בהן נהוג להציע Utility Tokens; טוקנים שמלבד לערך שלהם כמטבעות עבירים, גם ברי שימוש במסגרת הפעילות העסקית של החברה המנפיקה. טוקן כזה יכול להעביר מידע, להוות אמצעי תשלום ייעודי לשירותים ומוצרים (מהימורים ועד שירותים פיננסים), לשמש כתמריץ ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בלוקצ'יין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 STEVEN NORTON, "CIO Explainer: What Is Blockchain?", February 2,2016, The Wall Sreet Journal
  2. ^ * Don Tapscott and Alex Tapscott, The Impact of the Blockchain Goes Beyond Financial Services, Harward Business Review
  3. ^ Stuart Haber, W. Scott Stornetta, How to time-stamp a digital document, Journal of Cryptology 3, 1991-01-01, עמ' 99–111 doi: 10.1007/BF00196791
  4. ^ רועי צזנה, השולטים בעתיד: הון שלטון, טכנולוגיה תקווה, כנרת זמורה ביתן, 2017, עמ'213 - 215
  5. ^ Kaveh Safavi, "The future of healthcare is not people versus machines", July 11,2016, Tech Crunch