בית מחוקקים חד-ביתי
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרושה הגהה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרושה הגהה. | |
בית מחוקקים חד-ביתי הוא שיטת ממשל בה סמכויות החקיקה נתונות לגוף אחד בלבד. זאת בניגוד לבית מחוקקים דו-ביתי, המורכב מבית תחתון ובית עליון. בהכללה, בבית מחוקקים דו-ביתי הבית העליון נדרש לאשר הצעות חוק שאישר הבית התחתון כדי שאלה תהפוכנה לחוקים, ולא די באישור הבית התחתון בלבד.
בדרך כלל, השיקול המרכזי לכינון השיטה הפרלמנטרית של בית מחוקקים חד-ביתי הוא חוסר צורך ביצירת שני בתים. שיטת שני הבתים בפרלמנט נועדה, בדרך כלל, להבטיח ייצוג שוויוני למיעוטים אתניים או תת-יחידות בפדרציה[1]. לא אחת שורר מתח בין שני הבתים, כאשר באחד יש רוב לקואליציית מפלגות מסוימת ובשני רוב לקואליציה הנגדית. לעיתים מביא מתח זה לידי כך שבית אחד יחליט על ביטולו של האחר, או על מיזוג שניהם.
בית מחוקקים חד-ביתי נפוץ במדינות קומוניסטיות. עם תום המלחמה הקרה, חלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר שימרו את השיטה וחלקן העדיפו לכונן בית מחוקקים דו-ביתי. מרבית הדמוקרטיות המערביות הן בעלות מבנה דו-ביתי.
כמחצית ממדינות העולם פועלות במערך של בית מחוקקים חד-ביתי. עם מדינות אלו נמנות ישראל, הרפובליקה העממית של סין, המדינה בעלת האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם, וקריית הוותיקן, שהיא המדינה עם האוכלוסייה הקטנה בעולם.
היתרון המרכזי של השיטה הוא הליך חקיקה פשוט ויעיל יותר. בנוסף, חסידי השיטה טוענים כי בית יחיד מפחית עלויות[דרוש מקור].
חולשתה העיקרית של השיטה הוא הסיכון שבריכוז הכוח. במדינות בהן בעל הרוב בפרלמנט (הרשות המחוקקת) שולט גם בממשלה (הרשות המבצעת), די בהשגת רוב בבית אחד כדי לשלוט בשתי רשויות שלטוניות. במצב זה קיים הסיכון שמגזרים שונים בחברה לא יזכו לייצוג הולם, כיוון שאין להם יכולת להגיע לכדי לכדי רוב. חולשה נוספת היא קיומו של הסיכון שהחוקים לא יעברו דיון ובחינה מספיקים[2].
כאמור, שיטה זו נהוגה גם בישראל, בה הבית היחיד של הפרלמנט הוא הכנסת.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
