בית הכנסת דוברובניק

בית הכנסת הישן בדוברובניק
Dubrovačka sinagoga
La Antika Esnoga de Dubrovnik
	ארון הקודש
מידע כללי
סוג	בית כנסת
מיקום	דוברובניק
מדינה	קרואטיה
זרם	אורתודוקסי ספרדי
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	הבניין: המאה ה-14; בית הכנסת: 1548 – 1408;
תאריך פתיחה רשמי	1408
סגנון אדריכלי	בארוק
קואורדינטות	42°39′02″N 18°05′29″E / 42.65055556°N 18.09138889°E
	(למפת קרואטיה רגילה) זאגרב ספליט רייקה אוסייק זאדאר דוברובניק הונגריה ס; ר; ב; י; ה; מונטנגרו אל. בוסניה; והרצגובינה; אוסטריה סלובניה אי. איטליה הים; האדריאטי; בית הכנסת דוברובניק

בית הכנסת בדוברובניק או "בית הכנסת הישן" בדוברובניק שבקרואטיה (בקרואטית: Dubrovačka sinagoga, בלדינו: La Antika Esnoga de Dubrovnik) הוא בית הכנסת הספרדי הפעיל הוותיק ביותר באירופה ואחד מבתי הכנסת הוותיקים ביבשת. הוקם ככל הנראה עם הקהילה המקומית בשנת 1352 אך הפולחן הדתי היהודי זכה במעמד רשמי משלטונות העיר בשנת 1408. הוא נמצא בבית טיפוסי לבתי דוברובניק מן המאה ה-14 ונחנך כבית כנסת ספרדי ככל הנראה בשנת 1548. הוא נמצא בבעלות הקהילה היהודית המקומית. הקומה השלישית שלו משמשת עדיין לתפילה בחגים היהודים ובהזדמנויות מיוחדות. המקום מארח גם מוזיאון קטן של יהודי העיר, עם תעודות ודברי יודאיקה עתיקים. בקומה השנייה נמצאים משרדי הקהילה היהודית הקטנה ובגרם המדרגות נמצאת קופת הכרטיסים.

המבנה הפנימי של בית הכנסת שונה לעומת בתי כנסת אחרים באירופה. הוא עבר שיפוצים רבים במהלך השנים. העיצוב הוא בעיקר בארוקי מן המאה ה-17.

מיקומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת נמצא ב-5 Ulica Žudioska (הרחוב היהודי), אחת הסימטאות בצפונה של העיר העתיקה של דוברובניק (הידועה בעבר גם כרגוזה). הוא מחובר לבית סמוך שהשתייך בעבר למשפחת טולנטינו, שהחזיקה את מפתחות בית הכנסת לאורך מאות שנים. הסימטה נפתחת למטה אל המדרחוב הראשי (Stradun או Placa - פלאצה) קרוב לככר העיר ולנמל. בימי הגטו שני הקצוות של הסימטה היו נעולות בלילה בשערים. לצד בניין בית הכנסת ישנן חנויות קטנות לממכר מזכרות יודאיקה. הבניין ניזוק פעמים חוזרות, בין השאר, ברעידת האדמה הגדולה משנת 1667, במלחמת העולם השנייה וב"מלחמת העצמאות של קרואטיה" בשנות ה-1990. הנזקים תוקנו מאז באופן המתקרב ככל האפשר לעיצוב המקורי ובית הכנסת נפתח מחדש בשנת 1997. המוזיאון היהודי הקטן שבו מכיל תעודות וחפצים בעלי חשיבות היסטורית ואמנותית משנות ההיסטוריה הארוכה של יהדות דוברובניק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות 16-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי גירוש ספרד בשנת 1492 יהודים רבים פנו משם מזרחה וכמה מהם התיישבו ברפובליקה העצמאית של רגוזה, בה התקיימה כבר קהילה יהודית קטנה. הגיעו לכאן גם אנוסים רבים מספרד ופורטוגל. למשל, לפי דיווחו של בלתסר דה פאריה למלך ז'ואו, במאי 1544 הגיעה לנמל רגוזה ספינה מלאה בפליטים יהודים מפורטוגל. היהודים עסקו במיוחד במסחר ובמלאכות, היו ביניהם גם בנקאים ורופאים. הם סחרו בתבלינים, במשי, בדים או עסקו במלאכות הדרושות לחיי הנמל. בשנת 1546 פרנסי העיר הקציבו ליהודים רובע מיוחד, גטו, מורכב בעיקר הסימטה אחת - Ulica Žudioska,(אוליצה ז'ודיוסקה), "הרחוב היהודי". בשנת 1548 נחנך באחד מהבתים בו - בית הכנסת הספרדי. הגטו הוחרב במקצת בשנת 1587. רעידת האדמה ברגוזה בשנת 1667 שבו נהרגו 5000 תושבים, גרמה לנזקים כבדים לעיר, לרבות בית הכנסת.

בעקבות החיקוי ברגוזה של חוקי ונציה ומדיניות הכנסייה הרומית-קתולית המקומית, יהדות דברובניק סבלה מדי פעם מרדיפות וגזרות, לרבות מספר מקרים של עלילת דם. בימי השפל במעמד הכלכלי והפוליטי של העיר באמצע המאה ה-18 נאסר על היהודים לעסוק ישירות במסחר ומגוריהם הוגבלו שוב בשנת 1755 לתחום הגטו.

הכיבוש הצרפתי בדוברובניק ובדלמטיה בימי נפוליאון בשנת 1806 הביא בשנים 1808–1815 להענקת שוויון בחוק ליהודי העיר לראשונה בהיסטוריה של הקהילה. אולם כשבשנת 1814 סופח החוף הדלמטי לאימפריה האוסטרית איבדו היהודים את זכויותיהן השוות. הם השיגו אותן שוב באמצע המאה ה-19 במסגרת חוקים חדשים של ממלכת דלמטיה, שהייתה נחלת הכתר האוסטרי עד שנת 1918.

המאות 20-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני השואה חיו בדוברובניק 250 יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה קם בקרואטיה שלטון בחסות איטלקית וגרמנית, שיישם חוקי גזע נגד היהודים. מספר יהודים גורשו ביוני 1941 למחנה יאסנובץ דוברובניק עצמה עברה בהמשך לשלטון איטלקי של משטר מוסוליני. בהתחלה נרתעו האיטלקים מלגרש את היהודים. אולם בנובמבר 1942 לדרישת הנאצים, הסכימו לגרשם לגרוז' ולאי לופוד (Lopud) הנמצא בקרבת העיר. בלופוד רוכזו כ-750 יהודים מדוברובניק וממקומות אחרים. ביוני 1943 הועברו היהודים משם למחנה הריכוז באי ראב, אליו גורשו גם יהודים מאזורים אחרים שבשליטה איטלקית. איטליה נכנעה לבעלות הברית ב-8 בספטמבר 1943 ויצאה מן המלחמה. בתקופת ביניים עד להגעת הגרמנים, הצליחו פרטיזנים של יוסיפ ברוז טיטו להעביר חלק מהיהודים לשטחים החופשיים שבשליטתם. 180-200 נשארו עדיין במחנה ראב. אחרי כיבוש האזור על ידי הכוחות הגרמנים, יהודים אלה נשלחו למחנות השמדה.

באוקטובר 1944 דוברובניק שוחררה על ידי צבא הפרטיזנים היוגוסלבי של טיטו. אחרי תום המלחמה חלק מניצולי השואה מדוברובניק עלו לישראל.

בימינו חיים בדוברובניק כ-30 יהודים. במפקד הרשמי משנת 2001 נרשמו במחוז דוברובניק-נרטבה 17–18 יהודים.^[1] מתוכם אחדים גרים ברובע היהודי לשעבר הסמוך לבית הכנסת. בעת השלטון הקומוניסטי של טיטו נחנך בית הכנסת מחדש בשנת 1956. בשנות ה-1980 שימש כמוזיאון בלבד. בשנת 1980 הוצבה במקום לוח זיכרון לזכר קרבנות השואה היהודים בדוברובניק. בימי מלחמת העצמאות הקרואטית, העיר סבלה ממצור בידי כוחות פארא-צבאיים סרבים ומונטנגרים. כשני שלישים מן העיר ניזוקה במידה זו או אחרת, כולל בית הכנסת. בתים סמוכים לבית הכנסת נפגעו בסתיו 1991 מפגזים ורימונים שהרעידו ושברו גם את שמשותיהם של בית התפילה ושל משרד הקהילה היהודית. בשנת 1992 חדר פגז דרך גג בית הכנסת, מה שאילץ את הקהילה לשלוח 80 תשמישי קדושה בעלי ערך רב שהיו מוחזקים במקום אל מוזיאון ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, ביניהם ספר תורה מן המאה ה-13, קישוטי כסף ודברי טקסטיל. אחרי גמר המלחמה, התנהל מאבק משפטי בין ד"ר מיכאל פאפו, ראש הקהילה לשעבר של יהודי דוברובניק וצאצא ישיר של משפחת טולנטינו, ולראש הקהילה באותה תקופה, ד"ר ברונו הורוביץț וממשלת הרפובליקה הקרואטית העצמאית, בנוגע לאוצרות בית הכנסת. בסופו של דבר בשנת 1998 החליט בית משפט על החזרת אותם האוצרות לדוברובניק.

בית הכנסת נפתח מחדש לתפילה בעיקר בימי החגים היהודים החל משנת 1997 בימינו, עקב מספר הקטן של בני הקהילה, לבית הכנסת אין רב משלו. בחגי ישראל מגיע רב ממקומות אחרים. בשנת 2003 הקהילה קיבלה את ביקורו של נשיא ישראל דאז, משה קצב, שערך אז ביקור רשמי בקרואטיה.

עיצוב בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת במתכונת הנוכחית נפתח בשנת 1548 בקומה השלישית של בית מלבני צר ב"רחוב היהודים". פנים בית הכנסת, שבנייתו נשלמה בשנת 1652 עוצבו במאה ה-17 בסגנון בארוקי שנשתמר עד היום. החדר המלבני הראשי ובמרכזו הבימה מעץ עם מעקה מחולקים לשתיים על ידי קיר עם שלוש קשתות. מול הבימה בקיר המזרחי נמצא ארון קודש מפואר, מעוצב כנראה במאה - 19, מצויד בעמודים קורינתיים מוזהבים ומקושט בגילופי עץ. בתוך הארון ספרי תורה, כולל ספר תורה שנכתב הרבה לפני גירוש ספרד. על המדרגות העולות אל הארון פרוס שטיח מורי מן המאה ה-13, עם ציורים פרחוניים. הדלתות הפנימיות של הארון מכוסות בפרוכת מסאטן. מעל ארון הקודש נמצאת מכוסה קטיפה חומה. תקרת בית הכנסת צבועה בצבע כחול שמיים עם כוכבי זהב, ומקושטת בתבליטי סטוקו. מן התקרה משתלשלות נברשות מן המאה ה-19 בסגנון פלורנטיני. במאה ה-18 התווספה לבית הכנסת בקיר הדרומי עזרת נשים על חשבון חדר מן הבניין הסמוך, של משפחת טלנטינו. הוא מורכב מגלריה מוגבהת עם אשנבים קטנים ומחיצה.

בימי השואה, אחרי נסיגת האיטלקים מן העיר ובהתחלת הכיבוש הגרמני, הצליח ראש הקהילה טלנטינו, לפרק את ארון הקודש על חפצי הערך שבו, ולהחביאו יחד עם ספרי תורה ודברי יודאיקה אחרים אצל ידידים קרואטים נוצרים. אחרי המלחמה הם הוחזרו לבית הכנסת וארון הקודש חובר מחדש.