בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו הוקם ב-1922 ונסגר ב-1948 לאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארץ ישראל חולקה לארבעה מחוזות: ירושלים, חיפה, השומרון והגליל. במרכז הארץ ובדרומה היו קיימים ארבעה בתי חולים ציבוריים: הדסה בתל אביב, בית חולים למחלות מידבקות ביפו, בית חולים בשכם ובית חולים בעזה. בית החולים הדסה שירת יותר ממחצית תושבי פלשתינה ולכן הפיקוח הרפואי הבריטי של השלטונות היה הדוק ויסודי. (בית החולים רמב"ם בחיפה נוסד ב-1938 והדסה הר-הצופים בירושלים ב-1939)[1].
עם פתיחתו ובמשך שנים רבות היה בית חולים הדסה תל אביב בית החולים היחידי במחוז. כל המקרים הקשים והנדירים התרכזו בבית החולים הדסה, ברחוב בלפור, כי הוא היה היחידי במחוז.[3]
דרישות להקמת בית חולים נוסף באזור יהודי עלו מתחילת שנות ה-30. הן גברו כאשר פרצו מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, ואשפוז יהודים ביפו הערבית הפך למסובך ואף מסוכן.
הקמת בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט הבריטי ראתה את תפקידה להעניק טיפול רפואי מלא לעובדיה ולאסירים שתחת אחריותה. בנוסף, ראתה הממשלה מתפקידה לתת טיפול רפואי במחלות מידבקות לכלל הציבור בארץ ישראל[4].
בהתאם לכך, נפתח בשנת 1922 בשכונת גבעת עלייה, בחוף עלייה של היום, ממערב לרחוב קדם ומדרום למדרון יפו, בית חולים למחלות מידבקות. ב-1922 פעלה עיריית תל אביב להעסיק בו אחיות יהודיות ולהסדיר ביקורים של רופא עירוני, כדי שהמאושפזים היהודים לא ינותקו לחלוטין מסביבתם וממשפחותיהם[5].
בשנת 1926, בית החולים כלל כ-50 מיטות שהיו באחריות רופא אחד שבקושי הגיע לראות את החולים. עיקר הטיפול היה בידי 12 אחיות, 8 מהן יהודיות[6]. האוכל תואר על ידי היהודים כגרוע ומתאים רק להרגלי ערביי ארץ ישראל[7]. בבית החולים לא הייתה מעבדה ובדיקות דם נשלחו לירושלים ולקח כשישה ימים עד קבלת תשובות[8]. עלו גם תלונות על רמת הניקיון בבית החולים. על פי הסדרי בית החולים נאסרו ביקורים של רופאים שלא מבית החולים בבית החולים. בבית החולים היה גם מחלקת פרימיום לחולים ששלמו תוספת של 35–50 גרוש ליום[9]. בשנת 1927 הוחל בהכנות להפעלת מטבח כשר בבית החולים[10][11].
בשנת 1931 הוסכם על הקמת מחלקה יהודית עם 20 מיטות שתלווה על ידי רופא יהודי ומטבח כשר[12][13] וד"ר שטרנברג נכנס לעבודה בבית החולים[14]. מאוקטובר 1931 הופקד על המחלקה למחלות מידבקות ד"ר רודולף רייטלר והקומה מעבדה באחריותו[15]. למרות זאת, משפחות רבות נמנעו מאשפוז יקיריהן ביפו[16][17]. בעיקר פנו לבית החולים חברי קופת חולים כללית[18]. בעיתונות המשיכו להתפרסם תלונות על האוכל, הניקיון והשירות בבית החולים[19]. בשנת 1934 הוקם לבית החולים מבנה חדש[20]. בתחילת 1935 נכנסה לעבוד בבית החולים מבשלת יהודיה[21].
ב-17 באוגוסט 1936, אירע ליד בית החולים רצח האחיות היהודיות. חמישה חולים יהודים שעדיין היו מאושפזים בבית החולים הועברו למחרת לבית החולים בפרדס כ"ץ, אשר הוקם בסוף יולי 1936. באופן זמני טופלו חולים יהודים במעון של ויצו ברחוב המלך ג'ורג', ולאחר מכן עבר הטיפול לפרדס כץ[22].
בינואר 1942 נמסר על תרומה של ערבי מיפו להקמת אגף יולדות בבית החולים[23].
במהלך מבצע חמץ, ובעקבות הנטישה ההמונית של ערבים מיפו, דווח ב-7 במאי 1948 שבית החולים נסגר[24].
לאחר הקמת מדינת ישראל, הפך המוסד לבית החולים הממשלתי דונולו. בשטח, ששימש את בית החולים למחלות מידבקות נפתח בשנת 1950 בית החולים "דונולו א'". בשנת 1951 נפתח בית החולים "דונולו ב'" במבנה ששכן כחצי קילומטר דרומה ממנו, ששימש במקורו כתחנת הסגר ובמקומו נמצא היום מרכז פרס לשלום.
בית החולים טיפל בעצורים, שבשנות ה-40 כללו גם רבים מאנשי המחתרות[25][26][27]. כאשר דב גרונר אושפז לאחר ההתקפה על משטרת רמת גן בבית החולים הדסה בתל אביב, הוא הועבר לאחר כעשרה ימים, למרות מחאות רופאיו בהדסה, לבית החולים הממשלתי ביפו[28]. כך גם נעשה לגבי אסירים פצועים אחרים[29]. במספר מקרים הצליחו עצורים להימלט מבית החולים[30]. באוגוסט 1946 נעשה ניסיון, שכשל, לחלץ פצועים מחברי האצ"ל מבית החולים[31]. בהתקפה נפצעו שניים מהתוקפים, אחד מהם מת מפצעיו[32].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רופאיה של ארץ-ישראל, פרופ' נסים ויעל לוי, הוצאת איתי בחור, מהדורה שנייה, מרץ 2012 (עמוד 39)
- ^ הרפואה – עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל, ריאיון עם ד"ר אריה אלוטין, כרך פ"ד, חוברת ז' מתאריך 1 באפריל 1973 (עמוד 413)
- ^ בתקופה ההיא לא היו קיימים בתי החולים: בית חולים בילינסון (שנפתח ב-1938), תל-השומר שברמת גן (שהוקם אחרי קום המדינה), השרון בפתח תקווה, מאיר בכפר סבא ועוד.[2]
- ^ ד"ר משה כהן, הממשלה ובריאות הישוב העברי, דבר, 9 במרץ 1926
- ^ הד יפו - לתקונם של חולי הדבר, דואר היום, 7 בנובמבר 1922
- ^ שמעיה אלפרט, בית החולים הממשלתי, דבר, 9 בנובמבר 1926
- ^ על בית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 14 בנובמבר 1926
- ^ על הטעון תיקון בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 19 בנובמבר 1926
- ^ למצב בית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 2 בינואר 1927
- ^ תל אביב, דבר, 12 באוגוסט 1927
- ^ מבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 24 באוקטובר 1927
- ^ א. פרלסון, העברת בית החולים בת"א, דבר, 28 בינואר 1931
- ^ המלחמה במחלות המדבקות, דואר היום, 6 ביולי 1931
- ^ הוספיטליזציה של חולים מדבקים בתל אביב, דבר, 16 בספטמבר 1931
- ^ רופא יהודי קבוע בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 22 באוקטובר 1931
- ^ מחלות מדבקות בת"א, דבר, 22 בדצמבר 1931
- ^ יוסף מאיר, מצב הביראות בארץ, דבר, 11 ביולי 1934
- ^ הסכנה לחולי תל־אביב וסביבותיה, דבר, 12 במאי 1933
- ^ מועצת הבריאות לכנסת ישראל, דבר, 18 באפריל 1934
- ^ בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 5 באוגוסט 1934
- ^ בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 28 בינואר 1935
- ^ א. בית־החולים העירוני בשנת 1936/37, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בנובמבר 1937
- ^ נדבות לביה"ח הממשלתי ביפו, הצופה, 12 בינואר 1942
- ^ יפו חדלה לקבור מתיה, מעריב, 7 במאי 1948
- ^ בבית הכלא המרכזי, דבר, 15 בפברואר 1942
- ^ מאסרים בקיבוץ משמר הים, המשקיף, 4 באפריל 1946
- ^ פקודת־מעצר נגד פצועים חשודים בהתקפה, משמר, 16 בספטמבר 1946
- ^ צעיר מפצועי ר"ג הועבר ליפו על אף התנגדות רופאי הדסה, המשקיף, 5 במאי 1946
- ^ רוזנברג לא היה טרוריסט, הַבֹּקֶר, 15 בינואר 1947
- ^ ברח מביה"ח הממשלתי ביפו, המשקיף, 14 ביוני 1945
נאשמים בגניבה ברחו מביה"ח, המשקיף, 4 באוגוסט 1946 - ^ נכשל נסיון לשחרר עצורים בבית החולים הממשלתי ביפו, הַבֹּקֶר, 12 באוגוסט 1946
- ^ מת אחד מן המשתתפים בהתקפה על ביה"ח ביפו, הַבֹּקֶר, 15 באוגוסט 1946
