ביקיני (אטול)

ביקיני
Bikini
אתר מורשת עולמית
	אתר הניסויים האטומיים באטול ביקיני
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2010, לפי קריטריונים 4 ו-6
שטח האתר	6 קמ"ר
נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס השקט
קואורדינטות	11°36′N 165°24′E / 11.6°N 165.4°E
שטח	6 קילומטר רבוע
נתונים מדיניים
מדינה	איי מרשל
אוכלוסייה	9 (2011)
אזור זמן	UTC+12
	; (למפת איי מרשל רגילה) מג'ורו קווג'לין מילי איילינגלאפלאפ ארנו ג'לואיט מיקרונזיה האוקיינוס השקט ביקיני

אטול ביקיני (Bikini או Pikini) הוא אחד מ-29 אטולים וחמישה איים המרכיבים את איי מרשל במיקרונזיה שבאוקיינוס השקט. האטול אינו מיושב מאז 1946 לאחר שתושביו התפנו ממנו, והוא הפך לאתר ניסויים בנשק גרעיני בין השנים 1946–1958, ובהם פיצוץ "קאסל בראבו" ב-1954 - פיצוץ פצצת המימן הראשונה אשר הוטלה מן האוויר. משמעות שמו של האטול במרשלית הוא "משטח" (Pik) "אגוז קוקוס" (Ni).

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האטול שוכן כ-1,300 קילומטרים מצפון לקו המשווה ו-797 קילומטרים צפונית מזרחית למג'ורו בירת איי מרשל. אורכו ממזרח למערב כ-38 קילומטרים ורוחבו מצפון לדרום מגיע לכ-20 קילומטרים. באטול 23 איים אשר מקיפים לגונה בשטח של כ-594.2 קילומטרים רבועים. במהלך הניסויים הגרעיניים שנערכו בביקיני התאדו ונעלמו שלושה מאיי האטול, אשר מנה 26 איים עד אז - בוקונאיג'ין (Bokonijien), נאם (Nam) ואירוקוג'לול (Aerokojlol).

הטמפרטורה באטול קבועה משך כל עונות השנה, ונעה בין 25 ל-30 מעלות צלזיוס, הן באוויר והן במים. החודשים יוני עד דצמבר מתאפיינים בלחות גבוהה יחסית ובהיעדר רוח, ואילו בין ינואר למאי, נושבת רוח ומזג האוויר יבש יחסית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטול ביקיני היה מיושב לפחות במשך 2,000 שנים. איי מרשל התגלו ליורדי ים ספרדים וגרמנים במאה ה-17, והפכו מקור לייצור קופרה. אטול ביקיני זכה לתשומת לב מועטה יחסית בשל אקלימו היבש יחסית לאטולים ולאיים האחרים באזור, ותועלתו החקלאית המשנית. למעשה האטול לא זכה לביקור האירופים עד שנות ה-20 של המאה ה-19, עת הנווט הגרמני אוטו פון קוצבו (Otto von Kotzebue) פקד אותו והעניק לו את השם "אטול אששולץ" (Eschscholtz Atoll) על-שמו של המדען יוהאן פרידריך פון אששולץ (Johann Friedrich von Eschscholtz). ב-1885 הוקמה המושבה גינאה החדשה הגרמנית (Deutsch-Neuguinea) של האימפריה הקולוניאלית הגרמנית, וביקיני, יחד עם יתר איי מרשל, היה לחלק ממנה.

בשנת 1914, בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, תפס הצי הקיסרי היפני את איי מרשל, ולאחר המלחמה, ב-1920, העניק חבר הלאומים לאימפריה היפנית את המנדט בהם. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ייחסו היפנים לאיים חשיבות אסטרטגית והקימו בהם מאחזים צבאיים. גם באטול ביקיני הוקם מאחז צבאי, וכאשר צבא ארצות הברית השתלט על אחד האטולים הסמוכים בחודש פברואר 1944, התאבדו חמשת החיילים היפניים בביקיני, והלכה למעשה נשלט האטול על ידי האמריקאים. לאחר המלחמה, הפקיד ארגון האומות המאוחדות את ניהול איי מערב האוקיינוס השקט בידי ארצות הברית, ואיי מרשל היו לחלק משטח החסות האמריקאי של איי האוקיינוס השקט (Trust Territory of the Pacific Islands).

פינוי התושבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאחד מלקחיה של מלחמת העולם השנייה, הורה נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בדצמבר 1945, על עריכת ניסויים בנשק גרעיני בכלי שיט שישמשו כמטרות, ואשר יבחנו את יעילותו ותוצאותיו. ביקיני, אשר לא נפגע במהלך המלחמה ואשר היה מרוחק מנתיבי שיט וטיס, נבחר כאתר לניסויים.

בחודש פברואר 1946 הגיע, בן וואיאט, המושל הצבאי האמריקאי של איי מרשל לאי ביקיני, וכינס את תושבים לאחר תפילת יום ראשון בכנסייה. הוא פנה אל הקהילה ושאל אם 167 התושבים יאותו לעזוב את האטול באופן זמני למען:

"The good of mankind and to end all world wars..."^[1]

"...טובת המין האנושי ועל מנת לסיים את כל המלחמות בעולם."

התושבים קיימו התייעצות ביניהם ומנהיגם נענה לבקשה באומרו כי "הכל בידי האל".^[2] בחודש מרץ 1946 פונו התושבים מהאי מרחק של כ-200 קילומטרים מזרחה, לאטול רונגריק הבלתי נושב. רונגריק קטן פי שישה מביקיני, אין בו אספקת מי שתייה ולפי אמונות מקומיות הוא רדוף רוחות רעות. האמריקאים הותירו ברונגריק מזון למספר שבועות, ומשזה אזל והתושבים החלו סובלים חרפת רעב, פנו אל האמריקאים בבקשה לשוב לארצם. לאחר החלטות שונות שקיבל הצבא האמריקאי פונו התושבים בחודש נובמבר 1948 לאי קילי (Kili), כ-700 קילומטרים דרומית-מזרחית לביקיני. בהמשך חתמו הביקינים על הסכם עם ממשלת ארצות הברית לפיו הם מוותרים על כל זכויותיהם בביקיני ועל זכות התביעה בגין הפינוי. בתמורה קיבלו התושבים את הזכויות באי קילי ובמספר איים נוספים, פיצויים במזומן בסך של 25,000 דולר וקרן בסך של 300,000 דולר.

אתר ניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייד לאחר הפינוי החלו ההכנות לקראת הכשרת האי למטרתו החדשה. 42,000 חיילים ואזרחים אמריקאים היו מעורבים בשרשרת הניסויים שהחלה באטול זמן קצר לאחר מכן. אל האי הגיעו בסך הכל 242 כלי שיט אמריקאים, וחלקם מוקמו בלגונה על-מנת שישמשו כמטרות. עוד הגיעו 156 מטוסים, 25,000 מוני קרינה ו-5,400 חיות מעבדה. החל ב-1 ביולי 1946 ועד 1958 נערכו באטול 23 פיצוצים גרעיניים בארבע סדרות.

מבצע פרשת דרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מבצע פרשת דרכים

"מבצע פרשת דרכים" (Operation Crossroads) היה סדרת הניסויים הראשונה בביקיני, והיא נערכה כבר בקיץ 1946. סדרת הניסויים כללה שני פיצוצים בעוצמה של 21 קילוטון: המתקן הגרעיני "אייבל" (Abel) התפוצץ בגובה 158 מטר מעל לפני הים ב-1 ביולי 1946; המתקן הגרעיני "בייקר" (Baker) התפוצץ בעומק של 27 מטר מתחת לפני הים ב-25 ביולי 1946. הניסוי השלישי שתוכנן, צ'ארלי, בוטל לבסוף משום שהזיהום הרדיואקטיבי שנוצר בעקבות פיצוץ בייקר היה גדול מהצפוי.

ימים ספורים לאחר הפיצוץ הראשון של מבצע פרשת דרכים הוצג דגם של בגד ים שלו שני חלקים. מעצבו, לואי ריאר, טען כי בגד הים יעורר פרץ התלהבות בעוצמה "גרעינית", וכינה אותו "ביקיני" על שמם של האי והאטול.

מבצע קאסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מבצע קאסל" (Operation Castle) הוא הכינוי שניתן לסדרת הניסויים הבאה שנערכה באטול ביקיני ובמקומות נוספים, בין 1 במרץ ו-15 במאי 1954. הסדרה הייתה אמורה לכלול שבעה פיצוצים ולהסתיים ב-22 באפריל, אך לבסוף כללה רק שישה פיצוצים, חמישה מהם בביקיני, ונמשכה עד חודש מאי. הפיצוץ הראשון במסגרת הסדרה, שכונה "קאסל בראבו" (Castle Bravo), היה פיצוץ פצצת המימן הראשונה אשר הוטלה מן האוויר. בניגוד לניסויים קודמים, בקאסל בראבו נעשה שימוש בדלק מוצק (LiH) בשלב ההיתוך הגרעיני, דבר שאפשר לבנות פצצה בגודל המתאים להטלתה מהאוויר, במקום מתקן הפיצוץ המוזן בדלק נוזלי שגודלו היה כשל בניין.

עוצמת הפיצוץ הגיעה ל-15 מגהטון, פי אלף מהפצצה אשר הוטלה על הירושימה, וחרגה מהצפי לעוצמה של 3 מגהטון בלבד. האיים בוקונאיג'ין (Bokonijien), נאם (Nam) ואירוקוג'לול (Aerokojlol) בצפון-מערבו של האטול התאדו ונעלמו, ובמקום הפגיעה נוצר מכתש בקוטר של כ-2.25 קילומטרים. בנוסף, חלק מציוד המדידה של הצבא האמריקאי הושמד. הנשורת הגרעינית מהפיצוץ יצרה ענן רדיואקטיבי אשר התפשט מזרחה בשל שינוי בכיוון הרוח. הזיהום הגיע לאחר מספר שעות אל האטולים רונגלאפ (Rongelap) ואיילינג'ינה (Ailinginae), ופגע בתושביהם, ופינויים החל רק לאחר יומיים. עוד פגעה הנשורת בחיילים אמריקאים שנטלו חלק בניסויים וב-23 אנשי צוות אוניית הדיג היפנית "דאיגו פוקוריו מארו" (Daigo Fukuryū Maru, 第五福龍丸) אשר שהתה באזור. זרמי הים נשאו מים מזוהמים מהנשורת לכל הכיוונים, ובמיוחד מערבה עד לחופי יפן, טאיוון והפיליפינים. משהתברר היקף הזיהום של פיצוץ "קאסל בראבו", נדחה ביצועם של יתר הפיצוצים ואחד מהם בוטל לחלוטין.

האלחוטן הראשי של הספינה היפנית, קוּבּוֹיאמה איקיצ'י, מת ב-23 בספטמבר 1954 כשהוא סובל ממחלת קרינה חריפה. מעבר למקרה מוות זה אשר ניתן לקושרו ישירות לזיהום הרדיואקטיבי, נרשמו בעיות רפואיות מתמשכות בקרב רבים מהנפגעים האחרים. הפיצוץ שנועד להישמר בסוד, הגיע לדעת הקהל העולמית וגרר מחאה, בייחוד ביפן, שנזעקה בשל ניסוי גרעיני אמריקאי שפגע שוב באזרחים יפניים, תשע שנים בלבד לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. יחסיהם הדיפלומטיים של שתי המדינות נקלעו למשבר חמור, אשר נרגע לאחר ניסוח הסכם לפיו שילמה ממשלת ארצות הברית לאנשי צוות הספינה פיצויים בסך 2 מיליון דולר.

מבצע רדווינג ומבצע הארדטאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מבצע קאסל נערכו בביקיני שתי סדרות ניסויים נוספים - "מבצע רדווינג" (Operation Redwing) שכלל שבעה פיצוצים באטול ביקיני (ופיצוצים נוספים באטולים אחרים) בקיץ 1956, ו"מבצע הארדטאק" (Operation Hardtack) בין אפריל לאוגוסט 1958 שכלל תשעה פיצוצים באטול ביקיני (ופיצוצים נוספים במקומות אחרים). לאחר מכן המקום נזנח עד 1968. במהלך התקופה בוצעו 44 פיצוצים אטומיים נוספים באטול אנווטאק (Enewetak) כ-300 קילומטרים מערבית לביקיני, וגם תושביו פונו.^[3]

מאז הפסקת הניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 החלה ארצות הברית לבחון את האפשרות להחזיר את תושבי ביקיני למולדתם, ובדיקות שנערכו על ידי האמריקאים הראו כי ממדי הקרינה בביקיני מאפשרים זאת. ביוני 1968 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על השבת 540 הביקינים לאטול בהקדם האפשרי, ושנה לאחר מכן, באוגוסט 1969 נוסחה תוכנית בת שמונה שנים לניקוי האטול מפסולת גרעינית, נטיעת עצי קוקוס, הקמת בתי מגורים והעברת התושבים בחזרה לביקיני. בסוף שנת 1972 הסתיים שלב הנטיעה, אך הסתבר כי סרטני הקוקוס באיים מזוהמים בקרינה. עקב כך הודיעו הרשויות האמריקניות כי ידחו את החזרת התושבים לאטול, אך לא ימנעו זאת מבודדים המעוניינים לשוב אליו באופן עצמאי, ושלוש משפחות מורחבות ניצלו את האפשרות. ההגירה לאטול נמשכה בקצב איטי עד שנת 1975, במהלכה הודיעו האמריקאים, על סמך בדיקות נוספות, כי המגורים בביקיני מסוכנים, כי מימיהם של חלק מהבארות אינם ראויים לשתייה וכי בשר הסרטנים ופירות העצים מסוכנים לצריכה אנושית. בנוסף התגלו שרידי פלוטוניום 239 ו-240 בכמויות נמוכות בבדיקות שתן שנלקח ממאה התושבים. במאי 1977 גילו בדיקות נוספות שרידים של חומרים רדיואקטיביים נוספים, הן במי השתייה (סטרונציום-90) והן בבדיקות בתושבים (צזיום-137). השלטונות הורו לתושבים לצרוך אגוז קוקוס בודד ביום לכל היותר, והחלו להעביר מזון לאי. המעקב אחר המצב באי נמשך, ובאפריל 1978 החליטו האמריקאים לפנות את התושבים מביקיני בתוך שלושה חודשים לכל היותר. בספטמבר 1978 התושבים פונו.

תביעה שהוגשה לבית הדין לתביעות גרעיניות (Nuclear Claims Tribunal) בשנת 1994 הסתיימה בפסק דין שהורה על פיצוי הביקינים בסכום של 563,315,500 דולר. בית הדין הוקם בשנת 1988 מכוח הסכם ההתקשרות החופשי (Compact of Free Association) בין ארצות הברית לאיי מרשל, פלאו והמדינות הפדרליות של מיקרונזיה, ורק חלק מסכום הפיצוי הועבר על ידי ארצות הברית בהתאם לפסק הדין. עקב כך הגישו הביקינים תביעה לבית משפט אמריקאי (Bikinian vs. U.S.) בשנת 2006, בדרישה לפיצוי בסך של 724,560,902 דולר.

בשנת 1997 קבעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האומות המאוחדות כי ניתן לשהות בביקיני אך לא לגור בו, וכי הסכנה העיקרית הנשקפת למבקרים במקום היא באכילה ממושכת של פירות שגדלו בו.^[4] החל ב-1996 החלה מתפתחת באטול תיירות צוללים הנמשכים אל הלגונה העמוקה שבה אתרי צלילה איכותיים סביב הספינות הטבועות הרבות במקום.^[5] עם זאת המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 הביא לסגירת הפעילות הרשמית של מועדון הצלילה המקומי, החל ב-2009.^[6]

בשנת 2010 הוכרז אתר הניסויים האטומיים באטול כאתר מורשת עולמית בשל כך שהוא ממחיש שלב משמעותי בהיסטוריה האנושית והוא משולב באירועים בעלי חשיבות אוניברסלית יוצאת מן הכלל. ועדת המורשת העולמית ציינה כי:

"האטול מסמל את שחר העידן הגרעיני, למרות מראהו הפרדוקסלי של שלום וגן עדן עלי אדמות."^[7]

הפזורה הביקינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פינוי האטול בשנת 1946 התגוררו בו 167 תושבים מתוך 196 ביקינים בסך הכול. המפונים וצאצאיהם מונים כיום כ-4,285‏^[8] אנשים, והם מתגוררים ברחבי איי מרשל, בעיקר בבירה מג'ורו (Majuro, כ-1,750 איש) ובאיים קילי (Kili, כ-1,200 איש) ואג'יט (Ejit, כ-275 איש). כ-700 נפש מתגוררים בארצות הברית ובמדינות אחרות מחוץ לאיי מרשל.