ביטול ברוב
בהלכה, ביטול ברוב הוא כלל שמסתעף מדין רוב בהלכה, ואומר שתערובת איסור בהיתר, אנו נפסוק את דין תערובת זו על פי הרוב, כלומר המיעוט שהתערב עם הרוב יתבטל אל הרוב. ודין כל התערובת יהיה כדין הרוב.
הסתייגויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלל זה נוגע לאיסור והיתר במאכלות ואף בשאר איסורים. אך במאכלות אסורים לא חל למעשה דין זה, אלא בחתיכות נפרדות שנתערבו. אך אם התבשלו יחד או התחברו ממש, אסור הכול אלא אם כן ההיתר הוא פי 60 מהאיסור (בטל בשישים). זאת על פי הדין ההלכתי של טעם כעיקר.
וכן בבשר בחלב לא קיים כלל של ביטול ברוב, כי תמיד ההתערבות היא ממשית (לח בלח. ובמקרה שלא נוצרה התערבות כזאת לא קיימת בעיה הלכתית בכלל ולכן צריך יחס פי 60 כדי להתיר).
מכאן נובעת הבחנה בסיסית בין תערובת "יבש ביבש" (פירות, חתיכות בשר, או בקבוקי משקה) לתערובת "לח בלח" (חיבור החומרים כמו שני משקים, או דברים שהתבשלו, נכבשו יחד).
בנוסף קיימת שיטה בתנאים ובאמוראים ובעקבותיהם מעט מהראשונים, שמין במינו לא בטל כלל. דהיינו היתר מאותו סוג של האיסור אפילו שיהיה פי אלף ויותר ממנו לא יבטל אותו. אך שיטה זו לא נפסקה להלכה.
מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור הדין הוא מן הפסוק ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”[1] שממנו לומדים את דין רוב הכללי,[2] ולפי רבים, אף את דין "ביטול ברוב" ספציפית.[3]
נחלקו האחרונים בביאור עניין הכלל: לפי שיטת כמה אחרונים כמו שלומדים דין רוב עצמו, נלמד דין ביטול ברוב. המקור לדין רוב בהלכה הוא כאמור מן הפסוק הדן בהלכות בית דין העברי ואומר ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”[1] כי יש להכריע על פי החלטת הרוב. מפסוק זה, מסבירים האחרונים הללו, אנו למדים שני דינים: האחד, כי הרוב מכריע את הספק, ויש להכריע לפי החלטת הרוב. הכלל השני הוא, שהמיעוט נתהפך לרוב והרי הוא כאילו גם הוא חלק מהרוב, שלולי כן לא היה יכול בית הדין לפסוק את ההלכה, שהרי בסנהדרין צריך להיות מספר קצוב של דיינים, שבעים ואחת (סנהדרין גדולה) עשרים ושלושה (סנהדרין קטנה) או שלושה (בית דין רגיל), ובחלק מן הדינים הכרעת בית דין היא מחילה את עצם הדין ולא רק מגלה את ההלכה, למשל בדיני קנסות, ואם המיעוט לא יצטרף לפסק ההלכה לא יהיה לפסק תוקף, ומכיוון שאנו רואים שהתורה אמרה להכריע על פי רוב הדיינים ואז הדין שריר וקיים, אנו למדים שדעת המיעוט התבטלה כמי שאיננה ואף הצטרפה לדעת הרוב לחזקו, וממילא אנו למדים מכך גם לשאר דיני התורה שניתן להכריע את המיעוט להתהפך כדין הרוב.[4]
אחרונים אחרים מסבירים את העניין באופן שונה. מדין "אחרי רבים להטות" אנו רואים כלל אחד: שהמיעוט אינו יכול להשפיע על הרוב, ובכל מקום בו ישנן שתי אפשרויות; השפעת המיעוט על הרוב או השפעת הרוב על המעוט אנו מעדיפים את השפעת הרוב על המיעוט. אם כן, כאשר מתערבות חתיכות בשר אסורות בחתיכות בשר מותרות, ועומדות בפנינו שתי ברירות; לאסור את כל הקערה מכוח המיעוט האסור או להתיר את כולה, אנו נאלצים להתיר את כולה כדי שהמיעוט האסור לא ישפיע על הרוב המותר.[5]
שני הסברים אלו באים לידי ביטוי הלכתי בנידון האם יש מקום להחמיר ולא לאכול דבר שנתבטל ברוב. על פי ההסבר הראשון, האיסור נהפך להיתר לגמרי ואם כן אין כל מקום להחמיר, אך על פי ההסבר השני האיסור עדיין קיים ולכן ניתן להחמיר ולהימנע מאכילת התערובת.[6]
היתר נהפך לאיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד נידון הלכתי נתלה בעניין זה, האם היתר שנפל לרוב איסור יהפך לאיסור או לא. על פי ההסבר הראשון ניתן לומר שאכן יהפך גם ההיתר לאיסור, אך על פי ההסבר השני מכיוון שאף אם לא יתבטל ההיתר באיסור לא ישפיע הדבר על דין התערובת כולה משום שהיא תישאר אסורה מדין ספק, אין צורך בהכרעת הרוב על המיעוט והמיעוט יכול להישאר בהיתרו.[7]
גדר הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחלקו האחרונים בגדר הכלל האם מדובר בדין וודאי או בדין ספק. השאלה היא האם האיסור נתהפך להיתר על ידי דין ביטול ברוב וממילא מותר לאכול את כל התערובת למרות שבאופן זה ברור שגם האיסור עצמו יאכל, או שמא האיסור עצמו לא נהפך להיתר, ומותר בדין שחל רק מחמת ספק ומכיוון שאיננו יודעים האם אנו אוכלים איסור או היתר מותר לנו להסתמך מספק על דין הרוב האומר כי יש להניח שחתיכת בשר שהוצאה מתוך קערה ובה הרבה חתיכות בשר, היא מהרוב המותר ולא מהרוב האסור.[8]
אין מבטלין איסור לכתחילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אין מבטלין איסור לכתחילה
ההלכה היא שאסור לכתחילה לגרום לאיסור להתבטל ברוב. אך ישנם הבדלים בתחולת כלל זה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן.[9]
דברים שאינם מתבטלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מן התורה כמעט כל דבר בטל בכל רוב שהוא, אפילו אחד בשניים. אך מדרבנן יש כמה דברים שאינם מתבטלים:
חמץ בפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]
חמץ שהתערב במאכל היתר בחג הפסח אינו בטל אפילו החמץ בשיעור קטן ביותר, בין במינו ובין בשאינו מינו. לדעת התוספות, זה מפני 'חומר החמץ', משום שיש בו עונש כרת. לדעת הרמב"ם, חמץ אינו בטל משום שהוא דבר שיש לו מתירין.
בריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריה משמעותה דבר שנשאר כברייתו ולא התרסק או השתנה, ולכן הוא יותר חשוב משאר דברים ואינו מתבטל.
חתיכה הראויה להתכבד[עריכת קוד מקור | עריכה]
חתיכה הראויה להתכבד (חהר"ל או חר"ל) היא הגדרה לחתיכת מאכל שמקובל באותו מקום להגישה לפני האורחים בתור מנה חשובה, למשל שניצל או רבע עוף על פי המקובל בישראל, ומחמת חשיבותה אינה בטלה.
דבר שיש לו מתירין[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – דבר שיש לו מתירין
דבר שיש לו מתירין (דשיל"מ) זהו דבר שבהמשך הזמן יהיה מותר מעצמו, (לדוגמה: ביצה שנולדה ביום טוב) ולכן לא רצו חכמים להשתמש בהיתר ביטול ברוב כי ממילא זה יהיה מותר בהמשך. ישנם פירושים נוספים בראשונים לדין זה. הגישה הפשטנית בתלמוד היא שכלל זה תקף רק בספק מהתורה[10] אך לפי דעת רב אשי הכלל תקף גם בספק מדרבנן[11] וכן נפסקת ההלכה[12] אם כי יש שחולקים על פסיקה זו.[13]
לפעמים גם דבר שיש לו מתירין בטל, כאשר האיסור אינו בעין. מסיבה זו פוסק רב מתנה שעצים שנשרו מהדקל בשבת מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, כי למרות שלרב אשי דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באיסור מדרבנן של מוקצה, כאן האיסור אינו בעין שכבר החל להשרף ולהשתנות ממראהו הראשון.[14]
בנוסף, הדין שדבר שיש לו מתירין אינו אלא במינו; בתערובת מין בשאינו מינו, הוא בטל בששים כמו שאר איסורי התורה.
דבר חשוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
דבר חשוב – ישנה קבוצה של דברים המנויים במשנה שהיו בזמנם חשובים מאוד ולכן לא מתבטלים במינם.[15] הרשימה כוללת: אגוזי פרך, רימוני באדן, חביות סתומות, חלפות תרדין, קלחי כרוב, דלעת יונית, ככרות של בעל הבית ובעלי חיים. בשולחן ערוך[16] נפסק שבכל מקום בו אם יש דברים אחרים שיגיעו לחשיבותם של אותם דברים, לא יתבטלו.
דבר שבמנין[עריכת קוד מקור | עריכה]
דבר שבמנין זהו דבר שרגילים למכרו במספר של יחידות ולא במשקל או על פי נפח. בתלמוד הובאו מספר דעות בגדר זה. לדעת ריש לקיש "כל שדרכו לימנות שנינו" כל דבר שדרכו לימנות ולמכר לפי מניין נחשב כדבר חשוב, גם אם לפעמים מוכרים אותו במשקל (כמו למשל ביצים בזמן חז"ל), ואילו לדעת רבי יוחנן "את דרכו לימנות", רק דבר שתמיד נמכר במניין ולא במשקל נחשב לדבר חשוב שאינו מתבטל ברוב.[17] לדעת חכמים יש רשימה מוגבלת של שישה דברים שאינם בטלים, ורבי עקיבא מוסיף דבר שביעי- ככרות לחם של בעל הבית. להלכה נחלקו הפוסקים: לדעת הרמב"ם[18] והשולחן ערוך[19] רק שבעה דברים אינם מתבטלים, ואילו לדעת הרמ"א[20] יש להחמיר גם בדברים אחרים שנמכרים במנין שאינם בטלים.
דבר דעביד לטעמא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – דבר דעביד לטעמא
איסור שנותן טעם בתערובת למרות שיש פי שישים כמות של היתר כנגדו, אינו בטל.
יין נסך[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מסוגי היין נסך אינם בטלים כלל.
שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם סובר, שחמץ בפסח שהתערב בדבר שאינו חמץ, אמנם מותר באכילה אך אם יש בו כזית עוברים עליו באיסור בל יראה.[21]
ההסבר בדבר הוא, משום שלשיטתו אין האיסור המתבטל נהפך להיתר, ולכן אם כל הכזית ביחד נמצא בבית, ממילא לא שייך לגביו ביטול שהרי יש בבית זה כזית חמץ. מה שאין כן לעניין אכילה, לעולם אין יכולים לאכול הכול ביחד ממש.
ביטול לח בלח[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – נותן טעם
בתערובת לחה כגון תבשילים קבעו חכמים שהביטול הוא אחד בשישים, כלומר צריך שיהיה פי שישים כנגד המיעוט כדי שהוא יתבטל.
ביטול ברוב בדיני ממון[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיון רחב התרחש בדור השני והשלישי לאמוראים האם קיים דין ביטול ברוב בדיני ממונות. קיימת הסכמה כללית כי דיני ביטול ברוב אינה יכולה להשפיע על דיני ממונות במשפט העברי, והשאלה היא רק האם יש משמעות לביטול ברוב כהשפעה על איסורים התלויים בשורשם בדיני ממונות.
שאלה כזו נתעוררה בבית מדרש טבריה שבראשותו של רבי יוחנן בין קבוצה מתלמידיו, אודות משנה במסכת ביצה[22] האומרת כי כאשר אישה לווה מחברתה תבלין או מלח לתבשיל אותה בישלה לכבוד החג, דין התבשיל לעניין תחום שבת מתייחס כאילו היה מאכל משותף של המשאילה והשואל יחד, ואסור לטלטל את התבשיל מחוץ לאלפיים אמה מהמקום בו שבתה המשאיל בערב שבת בין השמשות.
ביטול ברוב בממון לעניין איסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השאלה שהתעוררה בבית המדרש היא מדוע לא יועיל דין ביטול ברוב על המלח והעיסה. רבי אבא הגיע באותה תקופה בפעם הראשונה לבית המדרש של רבי יוחנן, והוא הציע את התשובה האומרת שדין ביטול ברוב אינו מועיל כאשר מדובר בדין ממוני, כלומר: מכיוון ששורש האיסור, תלוי בדין הבעלות של המשאילה, וזה אינה בטל ברוב, נותר האיסור על כנו כאילו היה התבשיל של המשאילה. כדוגמה לדבריו הוא הסביר, שכמו שברור שכאשר יתערב קב חיטים בעשרה קבין של אדם אחר לא תתבטל הבעלות המשפטית על החפץ, כך גם כאן למרות שהמלח מעורב בתבשיל והוא מיעוט בתוכו, דין הממון על התבשיל לא יתבטל. בני בית המדרש ששמעו את הסברא ביטלו אותה כלאחר יד.
התקיים דיון בין אמוראי בבל מדוע ביטלו אמוראי ארץ ישראל את דבריו של רבי אבא: רבי אושעיא הסביר, כי לדעתו ברור שגם דין הממון מתבטל כאשר הוא מתערב ברוב. יש מפרשני התלמוד שאמרו כי גם לפי רבי אושעיא לא ייתכן שדין הממון יתבטל לגמרי, ולא ייקח השני כסף על ממונו שהתערב בתוך ממונו של חבירו, אלא השאלה היא רק על גוף החפץ, האם דין הממון על החפץ עצמו נותר של זה שהיה ממונו לפני התערובת, או שמא נותרה לו רק זכות ממונית בתערובת אך לא זכות פיזית על הממון שהתערב. רב ספרא תמה על דבריו.
ממון שיש לו תובעין ושאין לו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאן נכנס לתמונה אביי וחילק חילוק חדש, ולדבריו זה ההסבר של שיטת אמוראי ארץ ישראל: קיים חילוק בין "ממון שיש לו תובעין" ממון שיש אדם שתובע אותו ובעליו רוצה לקבלו חזרה לבין "ממון שאין לו תובעין" זכות ממונית שבעליה וויתר עליה שהיא מתבטלת כליל. בעוד שממון שיש לו תובעים אכן אינו מתבטל, הרי שממון ש"אין לו תובעין" כדוגמת מלח שהושאל במטרה שלא להחזירו אלא את תמורתו הכספית, בטל ברוב.
רב ספרא ביטל את החילוק בין "ממון שיש לו תובעים" לבין "ממון שאין לו תובעים". כראיה לדבריו הוא הביא את שיטת רבי יוחנן בן נורי במסכת עירובין האומר כי גם חפצי הפקר קונים שביתה לעניין תחום שבת, כך שמותר לטלטל אותם רק אלפים אמה ממקום מושבם. ומכאן שדיני הממון של חפץ אינו משתנה אם יש לו תובעים או אם אין לו תובעים. על כך השיב לו אביי כי אין להשוות בין סוגיה זו של מסכת עירובין, כי אמנם לממון שאין לו תובעים יש דין ממון בכל מצב, אך כאן אנו רוצים לבטל רק את דין האיסור שחל מחמת הממון, ולא את דין הממון עצמו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקור ביטול ברוב; יסוד ביטול ברוב; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכות נג-נד, עמ' א-כו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "ביטול ברוב", באתר ויקישיבה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
- ^ רש"י מסכת חולין צח ב ד"ה דמדאורייתא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג', עמוד ב' רש"י ד"ה אפילו באלף לא בטיל
- ^ רבי חיים סולובייצ'יק חידושי הגר"ח (סטנסיל) על מסכת סנהדרין, רבי שמעון שקאפ ספר שערי ישר חלק א שער ג.
- ^ רבי יצחק מאיר אלטר ה"חידושי הרי"מ" מגור, ספר פני אברהם סימן לז.
- ^ על פי ספר חתן סופר בפתיחה לשיטת רוב.
- ^ על פי ספר פני אברהם שם
- ^ בנוגע להלכה בזה נחלקו הפוסקים, ראו הערך "ביטול ברוב", באתר ויקישיבה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד א'. וראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ט, סעיף ו'.
- ^ מהלך כל הסוגיא בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק א', הלכה כ', משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ב', הלכה ו', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ג, סעיף א'
- ^ מרדכי השלם, ביצה סימן י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב'
- ^ בתערובת מין בשאינו מינו, לדעת השולחן ערוך בטלים בששים כשאר איסורים, ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א', ואילו לדעת הש"ך (ס"ק א שם) אינו בטל.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג', עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז, הלכה ג'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א'
- ^ פרי מגדים בפתיחה לסימן רמב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ח, עמוד א'