בן צבי התמודד שוב על הכהונה, כאשר מולו היה אמור להתייצב המזרחןיוסף יואל ריבלין (אביו של ראובן ריבלין) כמועמד מטעם חרות. אולם ריבלין פרש מהמירוץ, ולפיכך נערכו הבחירות בהשתתפות בן צבי בלבד, כאשר לחברי הכנסת ניתנה האפשרות להצביע בעד בחירתו או נגדה. 76 חברי כנסת הצביעו בעד בן צבי, 18 נמנעו ו-26 נעדרו, בעיקר משום ששהו בחוץ לארץ. אסתר רזיאל-נאור אמרה שסיעת חרות לא הצביעה בעד יצחק בן-צבי למרות ההערכה כלפיו, משום שהיה קשור למפא"י והוא לא הפסיק "כל חברות במפלגה פוליטית הלכה למעשה". אסתר וילנסקה הסבירה את ההימנעות של מק"י מתמיכה בבן צבי בכך שמועמדותו "מסמלת תמיכה במדיניות הממשלה". זלמן בן יעקב הסביר את ההימנעות מהצבעה בעד בן צבי, למרות ההערכה כלפיו, בכך "שאגודת ישראל דוגלת בדמות, צביון ומהות תורתית למדינת ישראל ולמלכות ישראל, המוגדרים בחז״ל ובספרי יסוד שלנו, ורוצה לראות את נשיאה הולם ומתאים לשאיפותינו אלה".[1]
למחקר מקיף על הבחירות לנשיאות 1957 בדגש על עמדתה של חרות בסוגיה ראו: שהם וקסלר, "בגין הציע להעניק לנשיא זכות עיכוב לחוק בכנסת". האומה, גיליון 229, פברואר 2023.
.jpg)
