בור על גבי בור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקווה בור על גבי בור או מקווה חב"ד היא שיטה שיסד האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון, לבניית מקוואות חמים לטבילה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, היו קשיים לבנות מקווה לטבילה באופן שהמים בתוכו יהיו חמים. הטבילה התקיימה לרוב במעיינות, מסיבות שונות, הקשורות לכשרות המקווה[1], ובעיקר בשל מגבלות טכניות. בין השאר מכיוון שהיו מקומות רבים שבהם לא היו מי גשמים, וממילא לא הייתה אפשרות לבנות מקווה על ידי מי גשמים שנוזלים ישירות לתוך המקווה. לא הייתה קיימת אפשרות לחמם את מי המעיין, הזורמים ומתחלפים באופן קבוע, והטבילה התקיימה לרוב במים קרים.

רבים ממנהיגי היהדות באירופה הצפונית (האזורים הקרים) רצו שהמים שבמקווה יהיו נעימים לטבילה, כדי שנשים לא תימנענה מלטבול במקווה, וכן לאפשר לנשים לבצע את פעולת הטבילה במתינות, ולפשוט את קמטי הגוף, כמובא בהלכה, כדי שהטבילה תהיה מהודרת וכשרה לפי כל הדעות. תקנות רבות תוקנו כדי לסדר את הבעיות ההלכתיות הנוצרות כתוצאה משפיכת מים חמים לתוך המקווה שבו יש בעיית נתן סאה ונטל סאה, אחת מהן היא תקנת המקוואות של בעל התניא.

למרות זאת, תקנה זו של בעל התניא לא פתרה את כל הבעיות, מכיוון שהמקוואות אותם תיקן היו בחבית שנקבעה במקום מעיין והמים חלחלו לתוכה מבחוץ. המעיינות היו במקומות עמוקים וחשוכים, והטבילה במקום כזה הייתה כרוכה בפחד גדול.

בכל זאת התנגדו גדולי ישראל מלכתחילה להקמת מקוואות מי גשם, כי חששו שייאלצו להסתמך על הקלות והיתרים בכדי להכשירו. אך נאלצו לשנות את דעתם בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית, כשבערים הגדולות הוקמה צנרת מים עירונית שהרגילה את האנשים לאספקת מים סדירה וגרמה למקוואות להיראות מיושנים, ובפרט שתנועת ההשכלה שהתפתחה ברחוב היהודי גרמה לרבים לזלזל במצוות, וכן בשל התרחבות תחומי ההתיישבות, כאשר נבנו עוד ועוד ערים וישובים שאינם סמוכים למקור מים, ובמילא לא ניתן היה לבנות מקווה סמוך למעין ונוצר צורך להשתמש במי הברז העירוניים.

החת"ם סופר היה הראשון שהציע תוכנית לבניית מקוה מי גשם, בשנת תקע"ד, כי במקום מגוריו בהונגריה תנועת ההשכלה הייתה בעלת משקל ציבורי רב, ואילו בליטא וברוסיה הלבנה - שם ההשכלה התפתחה מאוחר יותר – נמנעו כמה מגדולי ישראל[2] מלאשר מקוואות מי גשם, ורק בזמן מלחמת העולם הראשונה, בה עקר האדמו"ר שלום דובער שניאורסון לרוסטוב על הדון ולא יכל להקים מקווה סמוך למעין נאלץ לבנות מקווה מי גשם, ותיקן תקנה שעל ידה ניתן לבנות מקווה כשר במקום פרטי, ולחמם את המים בבור נפרד, והמים אינם מתערבים לאורך זמן רב.

התקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצע גובהו לרוחב. כך נוצרים שני בורות – בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" הפוסלים את המקווה.

במפריד המלט יש פתח, בגודל המאפשר מעבר של אדם, על מנת לטפל בבור מי הגשמים. על הפתח יש מכסה. בשעת המילוי מסירים את המכסה. מלבד פתח זה, יש שני פתחים נוספים, בגודל טפח מרובע כל אחד (בערך ברוחב 10 ס"מ, בשונה מנקב ההשקה שהוא עגול וקוטרו כ-6 ס"מ) המרוחקים זה מזה, כדי שאם יתכסה אחד בשוגג על ידי הטובלת, יישאר השני פתוח. מי הגשמים יורדים דרך צינור מיוחד שאין לו גדר כלי ואינו עשוי מחומר המקבל טומאה, אל תוך מקווה הטבילה היבש, ומשם למטה אל האוצר. לאחר מילוי האוצר ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח. המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה). במקווה זה המים בבור העליון אינם מתערבים במהירות במי הבור התחתון כיוון שמשקלם הסגולי נמוך ממי הבור התחתון בשל חומם הגבוה יחסית למי הבור התחתון, ובכך יוצאים ידי שיטות הסוברות כי יש צורך ברוב מי גשמים, דבר שאינו אפשרי לאורך זמן בבור עם השקה מן הצד.

התייחסויות הלכתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מהמשנה, מהגאונים והראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפשרות להכשר מקווה באמצעות אוצר תחתון מופיעה כבר במקורות קדומים. משנה במסכת מקוואות כתוב:[3]:

עוקת המערה אין מטבילין בה אלא אם כן הייתה נקובה כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא

מסכת מקוואות פרק ו' משנה א'

רב האי גאון מפרש כי מדובר במקווה שהוא בור על גבי בור, ”ועוקה זו כעין שוקת, נקוב בתחתיתו, נתון על פי הביב או על פי המערה“. כך גם פירשו במקום הרמב"ם ואחרי רבי עובדיה מברטנורא והתוספות יום טוב, ומכאן שמקווה שהוא בור על גבי בור כשר לכתחילה.

מקור נוסף מופיע בתוספתא במסכת עירובין

שתי מטהרות זו על גב זו נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו

תוספתא זו הובאה להלכה ברמב"ם,[4] ואף אחד מהפוסקים, הרמב"ם ומפרשיו לא העיר שמדובר במקווה פסולה, כאשר שני ה"מטהרות" – המקוואות הם זו על גב זו.

מקור נוסף מופיע בתוספתא במסכת מקוואות פרק ג' הלכה ד'

שתי בריכות של ארבעים ארבעים סאה זו על גב זו, ונפלו שלשת לגין לעליונה וניפתקו ובאו לתחתונה כשרין, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו שלשת לוגין.

תוספתא במסכת מקוואות פרק ג' הלכה ד'

הר"ש מביא תוספתא זו (בפירושו למסכת מקוואות פרק ג' משנה א') ומבאר שהמקווה העליונה כשרה "משום דמחוברת לתחתונה", ובשו"ת הרא"ש (כלל לא אות ב) מביא את דברי הר"ש, ומבאר שהמקואות סמוכים זה ע"ג זה ולכן שניהם כשרים, וגם במאירי שם מבאר שהעליון כשר משום "שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי".

נתן סאה ונטל סאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעיה ההלכתית העיקרית לה נותנת מענה שיטת ה"בור על גבי בור", היא בעיית הנתן סאה ונטל סאה, מושג בהלכות מקוואות העוסק באדם שלקח מי גשמים ממקווה כשר ונתן במקומם נוזל אחר, שפסול למקווה, כמו מי פירות (לפי רוב השיטות), או מים שאובים (לפי שיטה אחת). לפי שיטת הראב"ד גם כשמים שאובים מתחלפים במי גשמים ישנה בעיה הלכתית של "נתן סאה ונטל סאה", ועל כך באה הפתרון ההלכתי של הרש"ב. בצורה זו, כאשר הבור התחתון מלא עד גדותיו במי גשמים, המים אינם מתערבים זה בזה (אחת הסיבות לכך היא העובדה שמי הבור התחתון קרים יותר בדרך כלל, ומים חמים עולים מטבעם למעלה), בשונה מבור ההשקה הרגיל והמקובל הקיים בצד המים בקיר בור הטבילה, שבאופן כזה המים מתערבים זה בזה באופן מהיר יותר[5].

עם זאת יש לציין שלשיטת סאטמאר ראוי בכל זאת לחשוש לערבוב מים בין האוצר התחתון לבור הטבילה, ועל כן יש להוסיף למקוה גם אוצר השקה מן הצד. (כפי אכן נהוג במקווה המשולב)[6].

במקוה עם אוצר תחתון - הטובל בעליון טובל באוצר עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקווה עם אוצר תחתון ישנה מעלה נוספת השקולה כנגד כולן ולמעשה כוללת בתוכה את כל האחרות, והיא – בור הטבילה והאוצר התחתון נחשבים מקוה אחד, והטובל בעליון - טובל באוצר עצמו. עניין זה נובע הן מצד אופן בנין המקוה והן מפאת אופן חיבורו.

אופן בנין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כותלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקואות כנפרדים, כי עדיין נשאר ברצפה נקב המחברם ["אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו" - ראה בשו"ת שירי טהרה, לקמן באות א], וגם המכסה עצמו מנוקב.

אופן חיבורו - במקוה ע"ג מקוה הרצפה אינה נחשבת עקב החורים שבה, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) טובל באוצר מי הגשם עצמו, ואין טבילה מהודרת מזו, ובלשונו של האדמו"ר מליובאוויטש[7]: "לכאורה פשוט, שהתועלת הכי גדולה באופן בניה האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו, אלא שהרצפה מחלקתו לשני חלקים, ובטלה הרצפה מענינה על ידי החורים שבה, והתועליות בטבילה באוצר עצמו כו"כ".

דברים אלו ניתן ללמוד מדברי כמה וכמה מהפוסקים האחרונים[8].

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שיטה זו של הרש"ב מליובאוויטש יצא עורר הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, על פי פרשנותו לפסקו של אבי סבו רבי חיים מצאנז בעניין "קטפרס אינו חיבור".

לכאורה היה מקום לערער על כשרות תקנת אדמו"ר הרש"ב בשל שיטתו של רבי חיים מצאנז בעניין "קטפרס אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה", שהוא כלל יסוד בהלכות טומאה וטהרה ונידון בעיקר בהלכות מקוואות. כלל זה מופיע במסכת טהרות, והוא אומר שמים המונחים על מקום מדרון (למשל הר תלול) אין להחשיבם כמחוברים זה לזה, לא לטומאה, שאם נגע טמא במים הוא לא טימא את טיפות המים האחרות שאינן נחשבות כמחוברות לשאר המים, ולא לטהרה – לעניין מים טמאים שהשיקם למקווה דרך קטפרס או לעניין חיבור שני מקוואות זה לזה, שמחוברים על ידי מים כאלו המונחים באופן קטפרס.

שיטת רבי חיים מצאנז היא המחמירה ביותר ב"קטפרס", והוא מסביר שיסוד הכלל שקטפרס אינו חיבור הוא שאין המים מתחברים אלא כאשר הם נאספו ונקוו בשטח ישר ולא משופע. לפי הסברו, "אשבורן" הוא תיאור מים שנאספו במקווה, הוא תיאור למים שנאספו יחד על אותה קרקע ונחים יחד על אותה קרקע משותפת, במקרה כזה, נחשבים המים כמחוברים יחד וכגוף אחד. לעומת זאת, כאשר המים נמצאים על מקום משופע, אין הם נחים על המקום המשופע, אלא הם נמצאים שם באופן ארעי על ידי דבר צדדי המכריח אותם (המים שמתחתיהם), שלולי הדבר המכריח ומסייע להם להישאר במקום המשופע היו יורדים ונוזלים למקום אחר – למטה מהשיפוע. במצב כזה, נמצא שהמים אינם נחים כלל על הקרקע והרי הם כנמצאים באוויר, ולכן אין חיבור ביניהם.

לדבריו, כן היא דעת רוב הראשונים, הר"ש, הריב"ש והרמב"ם. כך למשל הוא מפרש את דברי הרמב"ם: ”לפי שלא יטהרו המים כשיתערבו במי מקווה התערובת אלא כשיודבק במי מקווה בשטח משטחי אלו המים הטמאים“. כלומר, על המים להיות יחד בשטח משותף.

כתוצאה משיטה זו, לפי פסקי הדברי חיים, מים שאינם מכונסים יחד במקווה, פסולים. כך למשל פסק הדברי חיים כי שני בורות המחוברים זה לזה על ידי צינור פסולים. על הדברי חיים חלק בעל הנפש חיה, והסכימו איתו חלק ניכר מהפוסקים.

כל הפוסקים שהתייחסו לשיטת הדברי חיים (מלבד האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג) הבינו בפשטות שאין כל דמיון בין הקטפרס למקווה בור על גבי בור, ובפרט ש (כאמור בפרק המקורות) מקוואות עם השקה תחתית מופיעים כבר במשנה, ובפרט שחתנו של הדברי חיים, האדמו"ר מרדכי דב מהורנוסטייפל, שבתשובותיו ההלכתיות תמך וביסס הלכתית את דעת חותנו (בשו"ת עמק שאלה סי' נה, נז נט ועוד), מעיד על עצמו (וממליץ לרב ששאל אותו) שבנה בעירו מקווה על גבי אוצר מי גשם.

הפוסקים מבהירים כי הפסול הוא דווקא כאשר המים שבשני הבורות אינם מחוברים זה לזה באופן טבעי, מכיוון שהמים שבצינור אינם מחוברים לבור התחתון ב"אשבורן" (ההפך מקטפרס) אלא ב"קטפרס", שהרי הם אינם מונחים באופן טבעי על הקרקע של המקווה התחתונה, ורק הצינור הוא זה שמגבילם שיעמדו שם, אך כאן המים המחוברים בין שני הבורות מחוברים זה לזה באופן טבעי לכל הדעות, ואין צורך בצינור שיחבר ביניהם, שהרי הם סמוכים זה לזה באופן מוחלט, ולכן אף על פי ששאר המים אינם מחוברים יחד, די בחיבור זה. (ראה באריכות המקווה המשולב פרק י').

על שיטה זו של הרש"ב מליובאוויטש יצא עורר הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, נינו של רבי חיים מצאנז, שכתב בשו"ת דברי יציב (יו"ד ח"א סי' קיז) שקטפרס הוא מצב שהמים אינם עומדים על משטח ישר ושלם, ומטעם זה כשהאוצר מחולק לשניים עם נקב באמצעו המים באוצר העליון פסולים מדין קטפרס כי הם עומדים על משטח שאינו שלם.

אך יותר מאוחר חזר בו האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג מהתנגדותו, וכפי שמעיד בנו, הרב צבי אלימלך הלברשטאם, האדמו"ר הנוכחי מצאנז, שאביו פגש את הרב יעקב לנדא (הרב הראשון של בני ברק), שהיה הרב הפוסק בביתו של אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש וקיבל ממנו את ההנחיות וההוראות לבניית המקווה) שבאר לו את אופן בניית מקווה בור על בור, ושמע מפיו שאדמו"ר הרש"ב היה בקיא בדברי חיים, ומסיבה זו ציווה לעשות ברצפת המקווה נקבים בשיעור של מוציא רימון, כי שיעור שפופרת הנוד מהווה השקה בלבד, ואילו מוציא רימון מבטל את רצפת המקווה, זאת בנוסף לפתח (אמה על אמה) ברצפה, וממילא הרצפה אינה קיימת מבחינה הלכתית (כפי שהבאנו לעיל משירי טהרה (סי' א) שכתב "אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה, ומכל מקום הוי כחד מקוה") וממילא אין קטפרס. דבריו של הרב לנדא גרמו לו לחזור בו מהתנגדותו, והוא התכוון לכתוב תשובה הלכתית חדשה שבה יבהיר את הסכמתו למקווה הזה, אך לפני שהספיק לעשות זאת נפל למשכב. גם חתנו של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, הרב דב בערל וייס (בקובץ אור ישראל גיליון עז עמ' עדר) והרב אברהם מיכאל הלפרין (רבה של הגבעה הצרפתית בירושלים) מעידים דברים דומים[9].

אין חשש סתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החששות הידועים על מקווה הבנוי בשיטת בור על גבי בור, הוא החשש שמא ייסתם הבור התחתון, או שמא יתמעט חללו על ידי הלכלוך הנצבר ושוקע למטה (מטבע הדברים) ולא ידעו מכך. ישנה שמועה שרבי יששכר דוב מבעלזא התבטא בנושא, כי אפילו אם יהיה צדיק במתיבתא דרקיעא שלוש מאות שנים, לאחר שיסתם הבור על גבי בור אותו בנה, יוציאו אותו משם[10] אך הרבי מליובאוויטש הכחיש שמועות אלה[11]. חששות אלו קיימים במיוחד כאשר הבור נבנה בצורה בהּ לא ניתן לפתוח את הבור התחתון, ולבדוק את מצב נקיונו ולנקות אותו.

הרב יצחק יעקב ווייס פסק, שאין לעשות מקווה העשוי בשיטת בור על גבי בור, גם אם יש בצידו בור השקה, מחשש שמא יבואו לסמוך על הבור על גבי בור ויחשבו שהוא כשר (גם כאשר לא יהיה בור השקה מהצד), ואם הוא יסתם ויתמעט חללו מארבעים סאה המקווה תהיה פסולה.

למעשה נהוג בכל המקוואות שנבנות בשיטת חב"ד, שהממונה פותח את המקווה מדי תקופה ומנקה את הבור התחתון ונוטל משם את כל הלכלוך שנצבר שם, כך שמעשית במקווה שבה יש ממונה אין חשש זה, אך במקווה שאין ממונה כזה, החשש סביר מאוד, וכבר אירע שמקוואות שנבנו בשיטה זו נפסלו בכך[12]. כמו כן, כאמור, יש הסוברים שגם אם יש ממונה, אין לכתחילה לבנות מקווה כזו שבה ייתכן שיבואו לידי חששות ובעיות חמורות כאלו.

למרות זאת, בחסידות חב"ד סוברים כי המעלות שישנן בבור על גבי בור עדיפות לאין ערוך על החסרונות האפשריים, ועל כן משתדלים לטבול במקווה הבנוי בשיטה זו, שהרי במקרה שאין ממונה האחראי על כשרות המקווה, בכל מקווה שנבנה לפי כל שיטה שהיא, ייתכן ההשקה או הזריעה לא תתבצע, ואז המקווה תהיה פסולה. אך במקווה חבד"י, לא אפשרי שלא תתבצע זריעה והשקה, כי חור ההשקה נמצא בתחתית המקווה ואין באפשרות למלאות את המקווה ללא השקת המים העליונים במי הגשמים שבבור התחתון. במקרה שיש ממונה, גם אין את החששות שהוזכרו, ואם כן נמצא שאין סיבה להעדיף מקווה שבנוי בשיטה אחרת, בשל בעיה זו.

הרב עובדיה יוסף והרב חיים קניבסקי פסקו כי מקווה בור על גבי בור מהודר לכתחילה שבלכתחילה[13].

מקומות נוספים בהם נבנה מקווה בור על גבי בור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת בנייה זו יושמה בפועל בעיקר במזרח אירופה, בעיירות רבות בהן היו מערכות מים מתוקנות, ולא הייתה אפשרות לבנות מקוואות סמוכים למעין או נהר.

בעיירת סקווירא שבאוקראינה בנו את המקווה בשיטה זו כפי הוראתו של האדמו"ר רבי יעקב יוסף מסקווירא[14],

בעיירה טשערנאביל שבאוקרינה בנה בעל המאור עיניים את המקווה בשיטה זו[15][16]. בספר זיכרון (עמ' 13-12) שם כתב הרב משה יהודה לערנער, אב"ד ראזישטש "כפי הרגילות בסביבותינו שעושים שתי מקואות זו למעלה מזו"

בעיירה טשערקאס שבאוקראינה בנה חתנו של הדברי חיים מצאנז, הגה"ק מהורנסטייפל את המקווה בשיטה זו, כפי שכתב בשו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' נט) "המקוה שעשו בטשערקאס הנה יש ברצפת מקווה העליונה נסר...ויש בו נקב כשפ"ה אשר מחובר תמיד בהשקה"

בעיירות רוסיה בנו את המקוואות בשיטה זו ככתוב בשו"ת עמק תשובה ח"ב סימן עט, מתוך דברי הג"ר יחזקאל ראטה: "מעלת עשיית מקוה ע"ג מקוה...כן נהגו בכל עיירות רוסיה ע"פ דעת גדולי הוראה"

בעיירות פולין גם נהגו כך ככתוב בשו"ת שפתי אברהם (סימן לא) שם כתב הג"ר אברהם חיים רוטנברג אב"ד וואידסלאב, בן אחיו של חידושי הרי"ם "בכל מקום המנהג לעשות רצפה כזו על ידי נסרים ויתדות, וכן הוא המנהג בגור...עירוב מקוואות מטהרין העליון מן התחתון...ובגור הרצפה נעשית כן...ומתחת יש מקווה כשרה, וכל המים העליונים שאובים"

בעיירת בעלזא שבאוקראינה גילו מומחים בשנת תש"ע את המקווה שבנה שם הרה"ק המהרי"ד, ואף שהחלק שמעל האדמה נחרב, הרי שהחלק שתחת האדמה נותר שלם, והוא בנוי מקווה ע"ג מקווה, וביניהם נקבים רבים כמובא בקובץ אור ישראל. המהרי"ד מבעלזא העיד על המקווה שבנה ש"דיקדקתי שתהיה כשרה לפי כל השיטות" (ככתוב בקובץ אור הצפון גיליון ל)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ירמיה כ"ץ, מקווה מים, חלק א', "מקווה על גבי מקווה"
  • הרב צבי בריננער, "ילקוט הערות" על ספר "דברי חיים מקואות – מהדורת בריננער", קונטרס "הקטפרס במקואות", מקוה על גבי מקוה, עמודים קכז-קלה. וקונטרס "בסתר המדרגה" עמודים קנד-קסז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה.
  2. ^ כגון: 'החפץ חיים' והגר"ח מבריסק – עיין בספר סדר תיקוני מקוואות עמ' ל"ט
  3. ^ http://www.mechon-mamre.org/b/f/f22.htm ח, ה]
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ב, הלכה כ"א.
  5. ^ ראו רשימת ההוראות כפי שקיבל ממנו הרב יעקב לנדא, בסוף שולחן ערוך הרב על יורה דעה. וראו עוד מאמרו של הרב משה יהודה לייב לנדא על בור על גבי בור, באתר "שטורעם נט".
  6. ^ ראה קובץ אור ישראל גיליון עז עמ' רס-רעג
  7. ^ אג"ק חכ"ב אגרת ח'רפא
  8. ^ בשו"ת שירי טהרה (להג"ר שלמה קלוגר, סי' רא תשובה א)' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי), בגלות עליות בתשובה שבסוף הספר,)בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו), בס' טהרת ישראל (סי' רא סעי' עה אות רסג), בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' סה), הגרי"ל צירלסון בשו"ת עצי הלבנון (סי' נג, נה) וראה כל הנ"ל באריכות בספר 'המקווה המשולב פרק י'.
  9. ^ [להרחבת הענין – קובץ אור ישראל גליון עז עמ' רעג-רעז, ובספר המקווה המשולב פרק י"ב].
  10. ^ ספר טהרת יום טוב חלק ז' עמוד קצ"ב.
  11. ^ באגרות קודש חלק כ' עמודים פ"א פ"ב במכתב של הערות על הספר טהרת יום טוב הנ"ל.
  12. ^ מובא בקונטרס "להבדיל בין מים למים".
  13. ^ הפסיקה נדפסת בספר 'טהרת הבית' חלק ג' עמודים שט"ז–שי"ח. כמו כן ראה עדותו של הרב שמעון אליטוב. ציטוט מראיון בגיליון יום ליום, ב' חשון תשע"ט 11.10.2018 עמוד 21. צילום הכתבה מופיע פה וגם טקסט של הכתבה
  14. ^ כמובא בספר "לקראת שבת"

    בין ההידורים שהרבי סבר שיש להדר הוא שיבנו מקוה ע"ג מקוה

    לקראת שבת פרשת ויק"פ תשע"ז עמ' ט
  15. ^ אוצר מלוכה, עמ' 64
  16. ^ הגר"ב אבערלאנדער אב"ד בודפסט, מקווה, אור ישראל פ, ניסן תש"פ