אשתו כגופו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אשתו כגופו הוא כלל הלכתי המדמה אשה לבעלה עד כדי שתידמה לו מבחינה דינית בתחומים מסוימים בהלכה.

עדוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעניין פסולי עדות: האשה נחשבת כבעלה, שנאמר: ”עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא” (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ד), [ועל זה אמרו חז"ל] והלא אשת דודו היא? אלא שאשה כבעלה (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד ב'). [ופסק הרמב"ם כי] לפיכך כל בעל שאתה פסול להעיד לו, כך אתה פסול להעיד לאשתו (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ג, הלכה ו', ארבעה טורים, חושן משפט, סימן ל"ג, ג).

גבולות הכלל במקרה של ריחוק דורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריחוק הדורות כשנתרחקו הדורות עד דור שלישי, אין אומרים אשה כבעלה. ולכן אפילו לדעת הסוברים שראשון בשלישי פסול להעיד (ראה ערך פסולי עדות), לאשתו הוא כשר, כגון משה מותר להעיד לאשת פינחס בן בנו של אהרן (מובא בתוספות בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד א', בדיבור המתחיל "רב").

אשתו יותר מגופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי כבוד אשתו ההנחיה היא שיכבד אותה יותר מאשר את גופו. מקור הדברים הוא בתלמוד[1]. וכך כתב הרמב"ם: ”וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז” (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ט).

הדלקת נרות חנוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג קהילות אשכנז שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, כדי לקיים את מצוות ההדלקה באופן של 'מהדרין מן המהדרין', אך אין הנשים הנשואות מדליקות, אלא אם כן נבצר מהבעל להדליק מסיבה כלשהי. על מנהג זה תמה רבי אפרים הכהן, שכן על מנת להיות מהמהדרין מן המהדרין, לפי דעתם של הרמב"ם והרמ"א, שכשיטתם נהגו יהודי אשכנז, צריך להדליק נרות בהתאם למספר כל בני הבית כפול מספר ימי החנוכה שחלפו (כולל היום הנוכחי)[2]. רבי אליהו שפירא יישב את המנהג בהתבסס על הכלל שאשתו של אדם כגופו, ולכן אישה נשואה אינה צריכה להדליק בעצמה מפני שאשתו כגופו וממילא נחשב לה הידור בהדלקת בעלה. ואף אין הבעל והאישה נספרים כשני אנשים במניין בני הבית[3]. ראייה לחידושו מופיעה כבר בדברי מהרש"ל, הכותב שמספיק נר אחד עבור איש ואשתו[4]. אמנם יש מפקפקים בחידוש זה[5]

תשלומי בושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת כתובות (דף סה) דנה הגמרא על תשלומים המגיעים לבעל בגין נזקים הנגרמים לאשתו. המשנה קבעה שכאשר אדם בייש אישה מגיעה תשלום ה"בושת" לבעלה.

יריקה על אדם נחשבת ככלל של "המבייש את חברו" שממנו לומדים למקרי בושת שונים. פסק רב פפא שהיורק על בגד חברו אינו חייב לשלם בושת – יריקה המחייבת תשלום בושת חייבת לנגוע בגוף האדם. לעומת זאת, כאשר יורקים על אשתו של אדם, הוא עצמו חש ביזיון. הגמרא מנסה להשוות זאת למקרה אחר של בושה עקיפה, ודוחה ומבהירה: "אשתו גופֵיה הוואי" (תרגום: אשתו היא גופו).

דאורייתא ודרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה דעות בפוסקים לגבי גדר הכלל:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.
  2. ^ שער אפרים - אפרים בן יעקב, הכהן, מוילנה, 1616-1678 (page 37 of 206), באתר hebrewbooks.org
  3. ^ אליה רבא, אורח חיים סימן תרעא סעיף קטן ג
  4. ^ שו"ת מהרש"ל/סימן פה – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  5. ^ ברכי יוסף, אורח חיים סימן תרעא סעיף קטן ב

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.