אשלגן כלורי
 | |
| שמות נוספים | כלוריד האשלגן |
|---|---|
| כתיב כימי |
KCl  |
| מסה מולרית | 74.55 גרם/מול |
| מספר CAS | 7447-40-7 |
| צפיפות | 1.987 גרם/סמ"ק |
| מצב צבירה | מוצק |
| מסיסות | 250 גרם בליטר |
| טמפרטורת היתוך |
776 °C 1049.15 K |
| טמפרטורת רתיחה |
1420 °C 1693.15 K |
| מקדם שבירה | 1.4902 |
| אנטרופיה מולרית תקנית | 82.6±0.05 ג'ול למול־קלווין |
  | |
אשלגן כלורי הוא תרכובת גבישית מוצקה המורכבת מיונים של אשלגן וכלור המסודרים כסריג יוני. התרכובת במצבה הטבעי היא חסרת ריח וצבעה לבן. לאשלגן כלורי מגוון שימושים, בין היתר הוא משמש כדשן כימי, כתרופה לטיפול בהיפוקלמיה, כתחליף למלח בישול וכן משמש בזריקות קטלניות בעת הוצאות להורג בכמה מדינות בארצות הברית.
תפוצה בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשלגן כלורי הוא אחת מתרכובות האשלגן הנקראות אשלג, והוא מופיע במכרות אשלג כמינרל סילביט, שהיא הצורה הגבישית שלו, או כסילביניט, מינרל המכיל גם נתרן כלורי.[1] בימות מלוחות מופיעה התרכובת בתוך המינרל קרנליט והפקתה מתבצעת על ידי הפרדתה מהמגנזיום הכלורי המהווה אף הוא רכיב במינרל.[2]
במי ים המלח הרמה הטבעית של האשלגן הכלורי היא כ-1.2%, המהווה חלק קטן מהמלחים בימה, ששיעורם מגיע לכ-34%. במונחי מולים ריכוז האשלגן הכלורי הוא 0.188 מולים לליטר, לעומת הנתרן הכלורי שריכוזו במי הימה גבוה בהרבה - 1.66 מול לליטר.[3]
שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לתרכובת שימושים רבים כשהשימוש המוביל הוא בדישון. בשנת 1861 קיבל אדולף פרנק פטנט על דשן מבוסס אשלגן כלורי. אשלגן כלורי משמש גם בתעשיית התרופות, עיבוד מזון, תחליפי מלח בישול, מטלורגיה, טקסטיל ודפוס, וכן שימוש הנתון במחלוקת - הוצאה להורג בזריקת רעל.
אשלגן כלורי הוא התרכובת הנפוצה ביותר בין תרכובות האשלגן, המשמשות לדישון, והקרויות אשלג. הוא משמש הן לדישון ישיר והן כבסיס לייצור דשנים מורכבים, בעיקר על בסיס זרחן.
מקובל למדוד את תכולת האשלגן בדשנים כשווה הערך במונחי K2O - אשלגן חד-חמצני. לפי גישה זו, 1.64 קילוגרם של אשלגן כלורי שווי ערך לקילוגרם אחד של K2O.
