ארץ המרדפים

אנדרטת הבקעה, יצירתו של הפסל יגאל תומרקין, ממוקמת סמוך ליישוב פצאל

ארץ המרדפים הוא כינויו של אזור במזרח שטח מדינת ישראל, הכולל את בקעת הירדן, מדבר שומרון וחלקו הצפוני של מדבר יהודה, לאורך המורדות המזרחיים של שדרת ההר המרכזית מצפון לים המלח. הכינוי ניתן לאזור במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים (1970-1968), בשל המרדפים שנערכו בו אחר מחבלים שחדרו מירדן לישראל דרך אזורים אלו.

תקופת המרדפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה שבין מלחמת ששת הימים (1967) לבין ספטמבר השחור (1970) התאפיינה במאבק מתמשך במחבלים ערביים שחדרו לשטחה של ישראל דרך הגבול עם ירדן. בתקופה זו הוקמה חטיבת הבקעה שתפקידה היה להגן על גבולה המזרחי החדש של מדינת ישראל. מאות מחבלים נהרגו ונשבו בעשרות מרדפים בבקעת הירדן, ומנגד גם לצה"ל היו עשרות נפגעים, רבים מהם מפקדי הכוחות בשטח.

כנגד החוליות שהצליחו לחצות את הירדן ולחדור לשטחים שבשליטת ישראל הופעלה במלחמת ההתשה צורת קרב חדשה – המרדף. בשיטת קרב זו הופעלו כוחות ניידים של חי"ר (צנחנים וסיירות) שהשתמשו במסוקים ובזחל"מים. לאיתור המחבלים החודרים נעשה שימוש בקשתות – מכ"ם קרקעי נייד לאיתור תנועת בני אדם. המרדפים התנהלו בתנאי שטח קשים ביותר ולעיתים בתנאי מזג אוויר קשים. לאחר שאותרה חדירת מחבלים, נעו גששים עם הכוחות כדי להמשיך ולעקוב אחרי המחבלים. כשאותרו המחבלים היו כוחות צה"ל מכתרים אותם וקוראים להם להיכנע. אם סירבו היו כוחות צה"ל נכנסים איתם לקרב.

תקופת המרדפים הסתיימה במהלך שנת 1970. באמצע יולי 1970 החל צבא ירדן לפעול ביד חזקה כנגד המחבלים. ב-17 בחודש נלכדו 16 מחבלים בצפון הבקעה. 40 מחבלים הסגירו עצמם לצה"ל, מאימת הצבא הירדני. מאז ועד ספטמבר 1972 לא הייתה בבקעת הירדן אף תקרית משמעותית. חקלאים החלו מעבדים את חלקותיהם בעברו השני של הנהר ללא חשש, ודייגים ישראלים יצאו לדוג בירדן^[1] במקומות שקודם לכן לא העזו להתקרב אליהם.

אירועים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביולי 1968 נהרגו באזור פצאל 8 מחבלים ואחד נפצע ונתפס. בקרב זה נהרגו מפקד חטיבת הבקעה אל"ם אריה רגב וסרן גד מנלה. על שמם נקרא היישוב ארגמן. מחנה אריה ומחנה גדי בבקעה נקראים על שמם.
ב-19 בספטמבר אותה שנה נהרגו חמישה מחבלים שחדרו בגזרת אום-צוץ והצליחו להתרחק כ-14 ק"מ מהירדן, במעלה ואדי שובאש (נחל בזק). בקרב זה נהרגו שישה חיילי צה"ל ובהם סא"ל משה פלס (סטמפל), מפקד גדוד 50. על שמו נקרא בסיס הטירונים של חטיבת כפיר – מחנה פלס.
ב-20 בדצמבר נערך קרב בוואדי קלט נגד חולית מחבלים. 2 מחבלים נהרגו ו-6 נשבו. בקרב נהרג סא"ל צבי עופר^[2] מפקד סיירת חרוב. על שמו נקרא מחנה עופר.
ב-11 במרץ 1969 התרחש "מרדף המערה" בו נהרגו שבעה מחבלים ושלושה חיילי צה"ל. המרדף העלה לסדר היום הציבורי את סוגיית המפקדים ההולכים בראש הכוח ובכך חשופים לסיכון גבוה ואת סוגיית טוהר הנשק בהקשר של שימוש המחבלים באזרחים.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ המרדפים היוותה השראה לשירו של ירון לונדון "מירדף", ולשיריו של חיים חפר, "האיש מן הבקעה" ו"יש לי אהוב בסיירת חרוב".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק ארד (עורך), 1000 הימים – 12 יוני 1967 – 8 אוג' 1970, מטכ"ל – קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1971.
משה גבעתי, הישרדות בספטמבר – לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, הוצאת רעות, 2013.
זאב דרורי, אש בקווים – מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967, הוצאת מערכות-מודן, 2012.