ארנולד שנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנולד שנברג
Arnold Schönberg
לידה 13 בספטמבר 1874
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 13 ביולי 1951 (בגיל 76)
ארצות הבריתארצות הברית לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה Arnold Franz Walter Schönberg עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות המרכזי בווינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1897–1951 (כ־54 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם המאה ה-20, אקספרסיוניזם, האסכולה הווינאית השנייה
סוגה מוזיקה קלאסית של המאה ה-20, מוזיקה קלאסית, אקספרסיוניזם, סריאליזם, אופרה, הרמוניה אטונאלית, שיטת שנים-עשר הטונים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Gertrud Schoenberg (אוגוסט 1924–?)
Mathilde Zemlinsky (אוקטובר 1901–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Gertrud Schönberg, Ronald Schoenberg, נוריה נונו-שנברג, Georg Schönberg, Lawrence Schoenberg עריכת הנתון בוויקינתונים
www.schoenberg.org
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנולד שנברגגרמנית: Arnold Schönberg‏; 13 בספטמבר 187413 ביולי 1951) היה מלחין יהודי-אוסטרי, תאורטיקן מוזיקה, צייר, המשויך לתנועה האקספרסיוניסטית בשירה ובאמנות הגרמנית, ומנהיג האסכולה הווינאית השנייה. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 תויגו עבודותיו של שנברג כמוזיקה מנוונת משום שהיה יהודי. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1934.

גישתו של שנברג, הן במובן של טונאליות והן בפיתוח, הייתה אחת המשפיעות ביותר על החשיבה המוזיקלית של המאה ה-20. במשך למעלה משלושה דורות הרחיבו מלחינים אירופאים ואמריקאים רבים את חשיבתו באופן מודע, בעוד שאחרים הגיבו נגדה בלהט.

שנברג שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים, בבטלו את ההיררכיה הטונאלית הטבעית המוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו, חש גם הוא את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, כשבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כדוגמת האופרה טריסטן ואיזולדה של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), וליל הוד של שנברג עצמו. בשנת 1923 הציג שנברג את השיטה הדודקפונית (שיטת 12 הצלילים), טכניקת ארגון צלילים שמטרתה הייתה להחליף את המערכת הטונאלית, ולהעניק למלחין הא-טונאלי קוים מנחים חדשים לסידור היצירה. שפה מוזיקלית חדשה זו, המתבססת על סדרות של 12 צלילים, הפכה לכלי עזר חשוב בו השתמשו מלחינים מודרניים רבים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דיוקן עצמי כחול" של שנברג, 1910

חייו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנברג נולד בווינה בשנת 1874, בנם של פאולינה, ושל שמואל, בעל חנות נעליים. להוריו לא היה קשר למוזיקה.

בתור ילד, למד לנגן בכינור וקומפוזיציה. מאוחר יותר הוא למד לנגן בצ'לו ובוויולה, ולמד כמעט הכול בכוחות עצמו בקריאה מאנציקלופדיות. בבחרותו היה המלחין הידוע אלכסנדר זמלינסקי מורהו, ולימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר. ב-1898 נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בהשפעת גוסטב מאהלר, אם כי רוב חייו היה חסר תודעה דתית כלשהי (יהודית כנוצרית) ולא הפסיק להיחשב או לחשוב על עצמו כיהודי.[1]

שנברג נישא למתילדה, אחותו של מורו, זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-1902 וג'ורג' ב-1906. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-1908 אחרי שנודע לשנברג על יחסיה עם הצייר ריכרד גרסטל, שהיה מבאי חוגו של המלחין. לאחר כמה חודשים שחיו יחד, התחרטה מתילדה וחזרה לבעלה ולילדיה, וגרסטל תלה את עצמו. מתילדה נפטרה ב-1923. לאחר זמן מה נישא שנברג לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-1932, רודולף (רונלד) ב-1937 ולורנס (לארי) ב-1941.[2] עם עליית הנאצים לשלטון, היגר שנברג עם משפחתו לארצות הברית. ב-1933 חתם, עם מארק שאגאל כעד, ובנוכחות הרב לואי-ז'רמן לוי, על מסמך שבו הצהיר על שיבתו ליהדות.[1]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה הביאה למשבר בהתפתחותו כמלחין. השירות הצבאי שיבש את חייו כאשר שירת בצבא בגיל 42. הוא מעולם לא הצליח לעבוד בלא הפרעה או לאורך תקופת זמן ממושכת, וכתוצאה השאיר אחריו כמות רבה של עבודות בלתי גמורות ו"התחלות" לא מפותחות. באירוע מסוים, דרש קצין בכיר לדעת האם הוא "שנברג הידוע לשמצה"; שנברג ענה:"אני מבקש לענות, אדוני, כן. אף אחד לא רצה להיות, מישהו חייב היה להיות, לכן נתתי לזה להיות אני"[3] (ע"פ נורמן לברכט (2001), זוהי הפנייה ל"גורל", לכאורה, של שנברג כ"משחרר הדיסוננס").

במה שאלכס רוס כינה "מעשה של פסיכוזה של המלחמה", צייר שנברג השוואות בין תקיפת גרמניה את צרפת, ובין תקיפתו שלו את ערכי האמנות הבורגנית המנוונת. באוגוסט 1914, כשגינה את עבודותיהם של ז'ורז' ביזה, איגור סטרווינסקי ומוריס ראוול, כתב: "כעת מגיע חשבון הנפש! כעת נשליך את מפיצי הקיטש הבינוניים הללו אל תוך עבדות, ונלמד אותם להעריץ את הרוח הגרמנית ולסגוד לאל הגרמני".[4]

היחס המידרדר בין המלחינים העכשוויים והציבור הוביל אותו לייסד את החברה להופעות מוזיקליות פרטיות (בגרמנית: Verein für musikalische Privataufführungen) בווינה בשנת 1918. הוא ביקש לספק במה בה יוכלו לכתוב יצירות מוזיקליות מודרניות בקפידה, לערוך חזרות, ולהופיע כראוי בתנאים שיגנו עליהם מפני תכתיבי האופנה והלחץ המסחרי. מאז הקמתו ועד 1921, כשאז נסגרה בשל נסיבות כלכליות, הציגה החברה 353 מופעים לחברים משלמים, לעיתים בשיעור של מופע לשבוע. לאורך השנה וחצי הראשונות, לא התיר שנברג את הצגת אף לא אחת מיצירותיו.[5] במקום זאת, שמע קהל המאזינים במופעי החברה יצירות עכשוויות כבדות מאת המלחינים אלכסנדר סקריאבין, קלוד דביסי, גוסטב מאהלר, אנטון וברן, אלבן ברג, מקס רגר ודמויות מובילות נוספות במוזיקה של תחילת המאה ה-20.[6]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ידיעותיו רכש שנברג בעצמו. במשך תקופה קצרה הודרך ברזי ההלחנה בידי אלכסנדר פון זמלינסקי, אך דבר זה נעשה יותר כשיחות ידידותיות מאשר כשיעורים.[7]

יצירתו החשובה הראשונה, "ליל הוד", פואמה סימפונית חריגה בתזמורה לשישיית כלי-מיתר, נכתבה ב-1899 בהשראת שיר בשם זה של ריכרד דהמל, ועובדה ב-1917 לתזמורת כלי-מיתר על ידי המלחין עצמו. היא מושפעת מאוד מוואגנר, וכוללת מוזיקה מלודית. בתקופה זו של חייו כתב יצירות נוספות בניב הטונאלי, ובהן "פליאס ומליסנדה" - פואמה סימפונית בעקבות מחזה בשם זה פרי עטו של המחזאי והמשורר הבלגי מוריס מטרלינק, "שירי גורה" - מחזור שירים ענק לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה, אשר התקבלה בשריקות בוז. כל היצירות האלה כתובות בסולם רה-מינור.

ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות - יצירות הנמנעות מהדגשת הטון השליט, הנמצא בכל יצירה (יצירות בסגנון זה כתב גם המלחין הרוסי המודרניסט אלכסנדר סקריאבין). עם זאת עדיין לא הייתה בידו בשלב זה שיטה מוגדרת להימנעות מהטון השליט. שנברג עצמו לא כינה את שיטתו "אטונאליות חופשית", אלא "פאן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל יכול להיחשב כטוניקה. שיטה שבה כל צליל נחשב כצליל שליט, יכולה להיחשב בנקל כשיטה בה אין צליל שליט כלל. בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו בין השאר רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה החשובה "פיירו הסהרורי", הכתובה בסגנון שפיתח שנברג, של שירה דיבורית ("Sprechgesang").

ביצירתו משנת 1909 הוא לראשונה השתמש ברעיון של מוזיקת צבעי צליל.

עם עליית הנאצים היגר שנברג לפריז ומשם לבוסטון. באמריקה כתב יצירות נוספות בניב הדודקפוני, ובהן הקונצ'רטו לכינור שלו (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים. זעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "ניצול מגטו ורשה" הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) ואינה דודקפונית, בסימן אמונתו הדתית. שנברג מעולם לא עזב לחלוטין את עולם המוזיקה הטונאלית. לצד יצירות טונאליות לחלוטין שנכתבו בארצות הברית, ניתן למצוא כבר בשנות העשרים שימוש באמצעים טונאליים שונים (כגון אקורד או מהלך הרמוני טונאליים) ביצירות ובהקשרים א-טונאליים ודודקפוניים. הוא נשאר בארצות הברית עד מותו ב-1951 בלוס אנג'לס.

השפעתו המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1920 גיבש שנברג שיטה המכונה כיום "דוֹדֶקָפוֹניה" (שהיא השיטה הראשונה מסוגת הסריאליזם, סדרתיות). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים-עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם בסדר עוקב ביצירה, תוך וריאציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו אין טון המקבל עדיפות על הטונים האחרים, וזאת בניגוד לשיטה הטונאלית. מיצירותיו שנכתבו בסגנון זה: "סרנאדה" אופוס 24, "וריאציות לתזמורת" אופוס 31. האופרה הראשונה שנכתבה בשיטה זו והמבוססת על סדרה אחת בלבד היא "משה ואהרן" (שלא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקפוני עם סגנון השירה-דיבור, הנישא בפי משה.

שינברג פיתח טכניקה ווקלית חדשה: השירה הדיבורית, בה נע הקול בין דיבור לשירה. יצירתו הידועה פיירו הסהרורי היא דוגמה לשימוש בטכניקה זו היוצרת אפקט תיאטרלי וייחודי.

שנברג ייסד את האסכולה הווינאית השנייה, בה נכללים מלבד שנברג שני תלמידיו העיקריים, אלבן ברג ואנטון וברן (האסכולה הווינאית הראשונה מתייחסת להיידן, למוצרט ולבטהובן). יצירותיהם, שנכתבו בניב הדודקפוני, סייעו רבות לפיתוח השיטה ולהפצתה, כשסגנונו של וברן, המהווה גרסה חמורה יותר של הדוֹדֶקָטוֹנַאליות, היה מודל לחיקוי למלחינים מודרניסטיים רבים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה (ובהם המלחין הצרפתי פייר בולז).

סגנון הווריאציה המתפתחת שפיתח השפיע גם על עבודתו של המלחין פריץ קרייזלר.[8]

מחיבוריו שראו אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סגנון ורעיון - אסופת כתבים של שנברג על קומפוזיציה, ביצוע, מלחינים, מבקרי מוזיקה ועל עצמו (1975), הוצאת אוניברסיטת קליפורניה.
  • ההרמוניה - סיכום וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית של ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
  • יסודות החיבור המוזיקלי - עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
  • תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט - ספר לימוד קונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונאלית.
  • "דרך התנ"ך" - מחזה החוזה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים את אתגרי הזהות והבעיות הציוניות-ישראליות במדינת ישראל.

בנוסף, השאיר אחריו שנברג כתבים תאורטיים ואישיים רבים שלא פורסמו, שנכתבו במגוון נושאים ובהם תאוריה מוזיקלית, נגינה, יהדות, התפתחויות היסטוריות ואסתטיקה. רובם נאספו לארכיון ארנולד שנברג בווינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנולד שנברג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Matthew Baigell, Milly Heyd, Complex Identities: Jewish Consciousness and Modern Art, Rutgers University Press, 2001,. עמ' 28-29
  2. ^ נכדו הוא עורך הדין א. רנדול שנברג
  3. ^ שנברג 1975, 104
  4. ^ רוס 2007, 60
  5. ^ רוזן, 1975, 65
  6. ^ רוזן 1996, 66
  7. ^ Walter Frisch, ‏ Schoenberg and his world, עמ' 210
  8. ^ איתמר זורמן, "יצירתו האלמונית והגדולה ביותר של פריץ קרייזלר" בתוך אופוס - המגזין למוזיקה קלאסית