ארמון הנציב
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מבנה ממשל  |
| כתובת |
טיילת ארמון הנציב |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – העשור של 1930 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1933 |
| אדריכל |
אוסטן סיינט בארב הריסון |
| מידות | |
| שטח |
65 דונם |
| קואורדינטות | 31°45′16″N 35°14′12″E / 31.7545°N 35.2366°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   ארמון הנציב  | |
  | |
ארמון הנְציב[1] הוא מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה" (באנגלית: Government House). מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת הר אצל, הידוע גם בשמות "ג'בל מוכאבר" (בערבית ההר הכביר), "הר העצה הרעה", ו"רכס ארמון הנציב". רכס ההר צופה מדרום-מזרח על העיר העתיקה.
כיום ארמון הנציב בבעלות מדינת ישראל[2], ומשמש כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO).
הקמת המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917, הולאם מתחם אוגוסטה ויקטוריה והפך למפקדה הראשית של הצבא הבריטי בארץ ישראל. כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920, אכלסו את המתחם מוסדות השלטון, והנציב העליון, הרברט סמואל, עבר להתגורר בו למשך חמש שנים. בין השנים 1925–1927 התגורר באוגוסטה ויקטוריה הנציב העליון פילדמרשל הרברט פלומר, אך אז פקדה רעידת אדמה קשה את ירושלים וסדקה את המבנה. בעקבות רעידת האדמה, עבר הנציב העליון להתגורר באופן זמני בבית מחניים ברחוב הנביאים, ובמקביל החל תכנונו של מבנה חדש שייועד לשמש כמגורים רשמיים ומרכז שלטוני. לאחר שנבדקו אתרים רבים ברחבי ירושלים, הוחלט לרכוש אתר בג'בל מוכבר ממזרח לשכונת תלפיות.
תכנון המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוסטן סיינט בארב הריסון, האדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית, הוא שנבחר לתכנן את מבנה ארמון הנציב. הוא ערך חמש תוכניות חלופיות לעיצוב הבניין עד לקבלת התוכנית הסופית בשנת 1928. התוכניות הראשונות להקמת הבניין נתקלו בביקורת נוקבת אצל הביורוקרטיה במשרד המושבות הבריטי. הביקורת התמקדה על גודלו המתוכנן של הבניין, ועל עלות בנייתו שהוערכה בסכום של 53,000 לירות ארץ ישראליות – סכום עתק באותם זמנים. במכתב תגובה לאחראי עליו במחלקת העבודות הציבוריות טען אוסטן סיינט בארב הריסון כי "הביקורת נובעת מאי היכרותם ומאי הבנת המבקרים את התנאים הקיימים בפלסטינה".
משהציעו במשרד המושבות הבריטי כי עדיף שתכנון ארמון הנציב יופקד בידי אדריכל בריטי ענה הריסון, במכתב נוסף למשרד המושבות, כי לאדריכל בעל היכרות מעמיקה עם התנאים, חומרי הבנייה ושיטות העבודה המקומיות יהיה יתרון על אדריכל בעל ניסיון בשיטות הבנייה המערב אירופאיות. במהלך תכנון המבנה נסע אוסטן סיינט בארב הריסון לדמשק שם אסף מידע, רעיונות והשראה לעיצוב הפנימי של ארמון הנציב מתוך רצון לשלב בו מוטיבים אוריינטליים ייחודיים מקומיים שישתלבו עם אופיו הערבי של הבניין.
ארמון הנציב הוא מבנה המשדר רשמיות ופאר תוך שימוש מושכל באלמנטים עיצוביים ארכיטקטוניים אירופאיים, ומזכיר מבני ציבור שנבנו ברחבי האימפריה בכלל ומבנים מנדטוריים בפרט. מוזיאון רוקפלר, לדוגמה, תוכנן אף הוא בידי הריסון עם עקרונות דומים. טכנולוגיות בנייה מודרניות, וחומרים מודרניים כגון בטון, שולבו עם טכנולוגיות מסורתיות האופייניות לאזור ועם חומרי בנין מסורתיים מקומיים כגון אבן ירושלמית. למתבונן מקרוב מזכיר המבנה, בזכות שימוש באלמנטים מקומיים, מבנים ואופי של כפרים ערביים ומשקף את אופייה של העיר העתיקה שעליה הוא צופה.
אחד האלמנטים המוסלמיים-ערביים הבולטים היא צורת המתומן המשולב בעיצובים רבים במבנה – החל מהמגדל והמזרקה וכלה בריצוף במרפסת המובילה לגינה המזרחית, עיצוב דלתות אולם הנשפים.
העיתונאי דני רובינשטיין ביקר במבנה ומתאר את רשמיו:
... לפני כמה ימים נענה האחראי על ההסברה במטה האו"ם בירושלים, כריסטופר גונס (לשעבר עיתונאי בכיר בבי-בי-סי), לבקשתי לבקר במתחם. אף שכבר זמן רב משמש הבניין כמתקן צבאי ולא כארמון שלטון, ואף שהגן הגדול המקיף אותו מוזנח - קשה שלא להתפעל מיופיו של הארמון. האדריכל הראשי של הבריטים בארץ ישראל, אוסטין הריסון, הקדיש - יחד עם בכירי ממשלת המנדט - הרבה מחשבה ותשומת לב לכל פרט: עבודות האבן, החלונות, המרפסות, הכניסות, שילוב בין רעיונות מזרחיים למערביים, המגדל המרהיב והגנים המתוכננים בקפידה. כל אלה מאשרים את טענתו של קרויאנקר, לפיה מי שבונה מבנה שלטון כזה, על שטח של כ-65 דונמים, תיכנן להישאר בארץ ישראל שנים רבות. בכירי ממשלת המנדט לא חשבו, מן הסתם, שפלשתינה-ארץ ישראל תאבד לאימפריה הבריטית 15 שנים אחרי שסיימו את הבנייה.
מתחם הכניסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית ארמון הנציב משתרעת על שטח גדול ומגודר של 65 דונם. כביש הגישה נמתח מרחוב דרך חברון ומוביל למבנה מפואר הניצב בצד המערבי של המתחם. זהו מבנה שער הכניסה, ובו משולבים חדרים לכוח השומרים של המתחם. כביש גישה פנימי מוביל ממבנה השער אל הכניסה הראשית המתוכננת בסגנון המזכיר מבנים ממלוכים שדוגמתם ניתן לראות בעיר העתיקה.
מבנה עיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמון הנציב תוכנן כמבנה מונומנטלי בעל צורה א-סימטרית. חלקו הצפוני של המבנה מיועד לשמש כאגף תפעולי של המתחם ובו מטבח, חצר שירות וחדרים לצוות המתחזק את המבנה. צידו הדרומי של המבנה מיועד לשמש את הפונקציות הרשמיות של המבנה, ובו ממוקם אולם נשפים הנחשב לחדר היפה והמרשים ביותר בבניין. תקרתו של אולם הנשפים שטוחה - בניגוד לתקרות כיפתיות של אולמות חדר האוכל וחדר ההסבה. באולם הנשפים הותקנה אח ענקית שצופתה אריחי קרמיקה בציורים ארמניים מסורתיים. בחדר עוצבה גלריה שקישרה בין אולם הנשפים לחדר האוכל, ונועדה לתזמורות שהנעימו את זמנם של האורחים שהוזמנו לאירועים הרשמיים. מעל אולם הנשפים מתנשא מגדל מתומן, שעל פי התוכנית נועד לשמש כאגף המגורים של הנציב העליון ומשפחתו. חזיתו הדרומית של בניין ארמון הנציב היא המרשימה מכל חזיתות המבנה. למשקיף על המבנה מחזית זו נגלה מערך של גושי בניין מדורגים ובהם משולבים אלמנטים אדריכליים אסתטיים הכוללים כיפות, פתחים קמורים וארובות מסותתות ומסוגננות. מהמגדל המתומן ניתן להשקיף לעבר הנוף המרהיב של ירושלים שמסביב למבנה.
-
מבנה ארמון הנציב - מבט מדרום מזרח -
מבנה ארמון הנציב - מבט מצפון מזרח
הגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכנון ארמון הנציב שם דגש על גינות שתפקידן היה להוסיף הדר למבנה עצמו, לשמש כתפאורה ורקע לאירועים רשמיים ולהגן מפני הרוחות העזות הסוחפות את הפסגה ואשר על שמן נקרא ההר גם "בטן של רוח" בערבית. בחזית המערבית של ארמון הנציב (החזית של הכניסה העיקרית), נמצאת חצר שקועה שיש האומרים כי נועדה לשמש במקור כבריכה. בסמוך לחצר זאת הוקם בית קברות קטן לחיות המחמד של הנציבים העליונים ופקידי האו"ם ששהו במבנה. בצד המזרחי של ארמון הנציב תוכננה גינה בעלת אופי סימטרי-פורמלי המאפיין גנים אנגליים, ומולה הוצבה מזרקה מתומנת שדומות לה נמצאות בארמונות מזרחיים ובצפון אפריקה. בגינה זו נערכו הנשפים ושאר האירועים החברתיים. מגינה זו יורדים לגינה שתוכננה באופי פראי וספונטני יותר, והיו בה מסלעות ובריכות נוי. את המבנה כולו הקיפו עצי אורן שנשתלו כעצים בוגרים סביב המבנה, ותפקידם להבטיח פרטיות ולשבור את הרוחות המנשבות על הרכס.
בניית המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם אישור סופי של תוכנית הבניין בשנת 1928 נמסרה מלאכת הבנייה לחברה הקבלנית האיטלקית "ארנסטו דה פארו", שבנתה מבנים רבים בעבור האימפריה הבריטית בכלל, ובירושלים בנתה את מוזיאון רוקפלר, בניין הדואר המרכזי ובניין עיריית ירושלים ההיסטורי.
מלאכת הבניה החלה בשנת 1929 על ידי החברה הקבלנית ותוך שיתוף פעולה עם יהודה שפירא. הדרישה הייתה לסיים את העבודה במהירות האפשרית, ונשכרו את שירותיהם של לא פחות מ-400 פועלים, אך מורכבות הפרויקט והעובדה כי בתוכנית הוכנסו שינויים האטו את קצב העבודה. האדריכל הריסון אף הסביר כי בניית המבנה בארץ ישראל היא משימה מורכבת יותר מאשר במקומות אחרים, וזאת בשל הריחוק מהמקורות מהם הוזמנו פריטים שונים כגון מתקני הסקה, פרזול, ריהוט וכיוצא בזה. במהלך הבניה השתמשו הבנאים באבן שנחצבה באתר עצמו לחיפוי הקירות החיצוניים של המבנה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1933 נחנך הבניין בטקס מפואר. בארמון התגוררו ארבעה נציבים עליונים: סר ארתור ווקופ עד לשנת 1938, סר הרולד מקמייקל עד לשנת 1944, ג'ון ורקר, ויקונט גורט השישי עד נובמבר 1945 וסר אלן גורדון קנינגהם עד תום המנדט הבריטי בשנת 1948. הנציבים השתמשו בארמון לניהול המנדט, וכן לקבלות פנים ולמסיבות רשמיות ששמן יצא למרחוק.
במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום המנדט הבריטי העבירו הבריטים את ארמון הנציב לארגון הצלב האדום, והמבנה שימש כמטה הארגון במהלך מלחמת העצמאות. האזור שסביב הארמון היה לאזור קרב כאשר הערבים הקימו עמדות ממזרח לארמון והישראלים הקימו עמדות בחוות הלימוד ממערב לה. גם לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, המשיכו הערבים לצלוף ולהפגיז מדי פעם מאזור ארמון הנציב בגרמם אבדות בין החיילים והאזרחים.
על אף שהאזור היה בשטח המפורז, משה דיין, שהיה מפקד אזור ירושלים ומפקד חטיבת עציוני, פקד לכבוש את ההר שבמרכזו ניצב ארמון הנציב, אך מבלי להיכנס למבנה עצמו, זאת כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנו לעבר תלפיות. שם המבצע - "סעודה שלישית".[דרוש מקור] דיין לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שהאזור נשלט באש על ידי הערבים מארמון הנציב. בליל ה-17/18 באוגוסט 1948 יצאו כוחות מגדוד 62 (גדוד "בית חורון") של חטיבת עציוני, מאזור מחנה אלנבי, בפיקודו של מאיר זורע ('זרו'), בשני ראשים, ותפסו את שני צידי ההר, מצפון ומדרום, מבלי להיכנס לארמון שנמצא במרכזו. מפקד הכוח הדרומי, סרן מאיר חפץ, נהרג תוך כדי הקרב וחייליו קיבלו פקודת נסיגה. הכוח הצפוני, בפיקוד מ"פ ב' צבי צלנר שהגיע למקום הקרב רכוב על גבי משוריינים, השלים את משימתו וכבש רגלית את השלוחה הצפונית, אך עם עלות השחר הם התגלו לערבים שפתחו באש בתוספת לארטילריה. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי. זרו וצלנר ביקשו אישור לכבוש את מבנה הארמון ולמצוא בו מחסה, אך המח"ט דיין לא היה במפקדתו ולא נמצא מי שייתן להם אישור לכך. לפיכך ניתנה להם פקודת נסיגה שהפכה למנוסה מבוהלת לכיוון חוות הלימוד. הערבים הסתערו על הגבעה וכבשוה. אבדות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו-10 שבויים. אחד הנופלים נקבר באופן זמני בשטח המפורז שסביב ארמון הנציב והובא לקבורה בישראל רק שנתיים מאוחר יותר[3]. חלק מגופות עמיתיו נאספו רק לאחר מספר שבועות על ידי הצלב האדום, הועברו לקבורה זמנית בשייח באדר א' יחד עם שאר הרוגי הקרב, ורק לאחר שנתיים הובאו לקבורה קבועה[4]. קרב זה נחשב לכישלונו הכבד ביותר של דיין בתפקידו כמפקד חזית ירושלים. בטיילת ארמון הנציב יש אנדרטה משותפת לנופלים בקרב ארמון הנציב במלחמת העצמאות ובכיבוש אזור ארמון הנציב במלחמת ששת הימים.
לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת ספטמבר 1948 הוסכם על פירוז האזור והעמדות הישראליות והערביות פורקו[5]. ב-7 באוקטובר 1948 הועבר הבניין לידי ארגון האו"ם. רישום במסמכים הרשמיים של האו"ם מציין: ”לאחר הודעה מראש לשני הצדדים, ולאחר שלא נשמע התנגדות מצד ישראל ומצד ירדן, הועבר הארמון עם השטח שמסביבו מידי הצלב האדום לרשות האומות המאוחדות.”
בתחילת שנת 1949 התגוררו בארמון הנציב חברי הוועדה המפשרת שהורכבה מנציגים בינלאומיים שבאו לפשר בין ישראל לערבים. בינואר 1949 נכנסו 11 שוטרים ישראלים ו-11 שוטרים ירדנים לשמור על הארמון[6] אך הם הוחלפו לאחר זמן קצר על ידי 30 חברי משמר או"ם[7].
ביוני 1949 נסוגו הכוחות הישראליים והירדנים מהאזור המפורז סביב הארמון, לאחר שבחודשים הקודמים התקדמו כוחות ירדניים ולאחר מכן כוחות ישראליים לתוך האזור המפורז[8]. האזור המפורז סביב ארמון הנציב נחשב בעיה הדורשת פתרון לאור רצונם של שני הצדדים להשתמש בשטחים שבאזור ועל כן עלו הצעות שונות לפתרון הבעיה. במיוחד עלתה דרישה ירדנית לכלול את הקולג' הנמצא בין חוות הלימוד ושכונת תלפיות לידיה כדי שיהיה ניתן להשתמש בה[9]. בינואר 1950 הוצע להפוך את הארמון למוזיאון[10]. בפברואר 1950 הגיש הקולונל הודסון שהיה יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית הצעה פרטית לפיו הארמון יועבר לידי ממלכת ירדן וישראל תאפשר גישה חופשית לקולג' הנמצא בין חוות הלימוד ושכונת תלפיות. התוכנית לא יצאה אל הפועל בגלל התנגדות ישראלית[11]. במאי 1952 העביר הגנרל ריילי מהאו"ם את מטהו מביירות לארמון הנציב בצעד שישראל פרשה כניסיון לשוב אל רעיון בינאום ירושלים[12].
במלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ארמון הנציב במלחמת ששת הימים
ב-5 ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים כבשה פלוגה של הלגיון הירדני את ארמון הנציב. החיילים הירדנים ירו מתוך הארמון לעבר מערב ירושלים[14] ואף נעו מארמון הנציב לכיוון חוות הלימוד שעמדה על הגבול בואכה ירושלים המערבית.
מספר שעות אחר כך פרץ כח צה"ל של החטיבה הירושלמית למתחם, והכוח הירדני שתפס את הארמון נסוג אל המוצבים הסמוכים. משקיפי האו"ם שהיו במקום ומשפחותיהם פונו אל ירושלים המערבית. בשעה 15:40 הושלם כיבוש מתחם ארמון הנציב ובאופן זמני הורד דגל האו"ם מראש המגדל ובמקומו הונף דגל ישראל. בקרב זה נהרגו 4 לוחמי החטיבה הירושלמית ו-25 מחיילי הלגיון הירדני.
לאחר ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמוך לסיום קרבות מלחמת ששת הימים ביקש או תאנט שישראל תחזיר לרשות האו"ם את ארמון הנציב[15]. לאחר המלחמה הופעלו לחצים כבדים על ישראל להחזיר את ארמון הנציב לידי האו"ם, מצד האו"ם ומצד מדינות ידידותיות לישראל. ישראל קיימה בנושא משא ומתן עם האו"ם, והממשלה הסכימה לאפשר לאו"ם להשתמש במבנה בתנאי שיובהר שהמבנה נמצא בבעלות ישראלית והאו"ם איננו אלא דייר במבנה, ואילו האו"ם סירב להכיר בבעלות ישראלית על השטח שעד אז היה מפורז[16]. ב-12 ביולי התקיימה בסמוך לארמון הפגנה שבה השתתפו כ-200 איש, בהם שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי, אשר דרשו להימנע מהחזרת הארמון לאו"ם[17]. אליעזר שוסטק דרש דיון דחוף בכנסת בנושא וטען שהחזרת הארמון לאו"ם מסכנת את המערכה הצבאית והמדינית על ירושלים[18].
במחצית השנייה של אוגוסט 1967 הושג הסכם שעל פיו מתוך 176.6 דונם שהיו בידי האו"ם עד המלחמה, 44.6 דונם יימסרו לרשותו. האו"ם רצה שבהסכם עם ישראל יצוין שהשטח "הוחזר" לרשות האו"ם אך ישראל התנגדה והמילה "הוחזר" לא נכתבה בהסכם[19]. או תאנט הבהיר שההסכם הוא הסכם מעשי ואינו שולל את זכותו של האו"ם לדרוש מישראל להשיב לידיו את כלל שטח מתחם ארמון הנציב[20]. במרשם המקרקעין רשום מתחם ארמון הנציב כנכס ישראלי.
בתחילת אוקטובר 1967 חיבלה חוליה של הפת"ח באנטנה במתחם[21].
במסגרת הקמת שכונות הטבעת הוקמה דרומית לארמון שכונת תלפיות מזרח, המכונה גם שכונת "ארמון הנציב". באמצע שנות התשעים הוקמה ליד הארמון ובצמוד לשכונה טיילת ארמון הנציב הצופה על העיר העתיקה.
בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוס עוז תיאר את המקום ומסיבת נכבדים שנערכה בו, בספרו "הר העצה הרעה". יהודה האזרחי כתב בספר "עיר, ארץ ושמים" עד כמה הוא מקנא בנציב העליון, ”שתפס את המקום הפנטסטי ביותר בעולם”, והוסיף: ”הוא יכול לראות מבעד חלונות ארמונו את הנוף הכי נשגב והכי הכי קדוש שבכל העולם, כאילו זה שלו.”. הסופר חנוך ברטוב שלחם בקרב ב-1948, כמפקד חוליית מקלע בכוח הצפוני ונפצע, מתאר את חוויותיו בספרו "מתום עד תום".
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בתקופת המנדט הבריטי. הוצאת כתר
- רון פוקס, "מבט מארמון הנציב, נוף ירושלים בראי האדריכלות המנדטורית", עורך יהושע בן-אריה, ארץ-ישראל, כרך 28 (ספר טדי קולק), 2007, עמ' 413–426.
- Ron Fuchs & Gilbert Herbert, “Representing Mandatory Palestine, Austen St. Barbe Harrison and the Representational Buildings of the British Mandate in Palestine 1922-37", Architectural History, Journal of the Society of Architectural Historians of Great Britain, 2000 (vol. 43), pp. 281–333.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארמון הנציב, באתר שכונת תלפיות מזרח
- דני רובינשטיין, הר העצה הרעה ובראשו פנינה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2006
- נועם דביר, הצצה נדירה לארמון הנציב בירושלים, באתר הארץ, 24 באפריל 2012
- מידע על אתר ארמון הנציב, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- ארמון הנציב באתר עיריית ירושלים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המילה נוטה במשקל רְכִיב ולכן מנוקדת בשווא גם בנפרד; ועיינו במילון האקדמיה למונחי דיפלומטיה (תשנ"ט, 1999) בערך commissioner; מילון אבן שושן (2003) ומילון רב מילים המקוון. כמו כן עיינו ב החלטת האקדמיה.
- ^ ד"ר אופיר העברי, לפנות את מאחז ארמון הנציב, באתר ynet, 5 בספטמבר 2016
- ^ טוראי שמעון דוידוביץ, אתר יזכור
- ^ סמל אוריאל לוי וועקנין יוסף, אתר יזכור
- ^ שני הצדדים הורסים ביצוריהם באזור הצלב האדום, דבר, 6 בספטמבר 1948
- ^ אתמול בא רק החבר הצרפתי של הוועדה המפשרת, דבר, 25 בינואר 1949
- ^ ליד הוועדה, דבר, 31 בינואר 1949
- ^ שני הצדדים נסוגו מהאזור המפורז ליד ארמון הנציב, דבר, 15 ביוני 1949
- ^ בעית הר הצופים תידון בישיבת הוועדה המעורבת, דבר, 2 בנובמבר 1949
- ^ מציעים להפוך את ארמון הנציב למוזיאון, דבר, 15 בינואר 1950
- ^ ישראל מתנגדת למסירת ארמון הנציב לעבה"י, דבר, 24 בפברואר 1950
- ^ העברת משרד החוץ לירושלים, דבר, 23 במאי 1952
- ^ השם המחוק הוא של הלוחם סנדי ויטנברג, לאחר שהתברר כי הוא חי. ראו: אלישע קאהן, מת לחיות: תעלומת ההרוג ה-14 בקרב על ארמון הנציב, באתר nrg, 14 באוגוסט 2012. בהמשך נוסף לטבלה שמו של ההרוג ה-14, שמאי גולדשטיין.
- ^ "1967 והארץ שינתה את פניה" של תום שגב עמוד515
- ^ הממשלה טרם גיבשה סופית עמדה לגבי השטחים שנכבשו, דבר, 12 ביוני 1967
- ^ טרם הושג הסדר בעניין ארמון הנציב, דבר, 14 באוגוסט 1967
- ^ הפגינו ליד ארמון הנציב, דבר, 13 ביולי 1967
- ^ השימוש בארמון הנציב רק לפיקוח על הפסקת האש, דבר, 19 ביולי 1967
- ^ תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, עמוד 515
- ^ נחתם ההסכם על מסירת ארמון הנציב לרשות או"ם, דבר, 24 באוגוסט 1967
- ^ החל משפט מנהיג אל פת"ח ד"ר נור, דבר, 29 בינואר 1968