אריק קלפטון

**אֶריק קלפטון**
**Eric Clapton**
	קלפטון בשנת 2006
	קלפטון בשנת 2006
לידה	30 במרץ 1945 (בן 79); סארי, אנגליה
שם לידה	אריק פטריק קלפטון
שם במה	Slowhand
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת, ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1963
מקום לימודים	אוניברסיטת קינגסטון, The Hollyfield School and Sixth Form Centre
עיסוק	מוזיקאי
סוגה	הארד רוק, בלוז, בלוז-רוק
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה, שירה
חברת תקליטים	Warner Bros. Records, Inc., Reprise, Polydor Records, RSO, Atco, Apple Records, Deram
בן או בת זוג	מליה מקאנרי (2002–?) ; לורי דל סאנטו (1985–1989); Yvonne Kelly (1983–1985)
צאצאים	קונור קלפטון
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (2000); פרס גראמי למפעל חיים (2006); מפקד במסדר האימפריה הבריטית (2004); פרס מפתח הכסף ;
	האתר הרשמי
	פרופיל ב-IMDb

אֶריק פטריק קלפטון (באנגלית: Eric Patrick Clapton; נולד ב-30 במרץ 1945) הוא גיטריסט, זמר, מלחין, משורר ופזמונאי בריטי. נודע גם בכינוי Slowhand ונחשב לאחד מהגיטריסטים המוערכים ביותר בזרמים המוזיקליים של הבלוז והרוק. קלפטון רשום בהיכל התהילה של הרוק אנד רול שלוש פעמים, כחבר להקת "קרים", כחבר להקת "ציפורי החצר" וכאמן סולו – שיא ההופעות של אמן כלשהו בהיכל התהילה. קלפטון דורג במקום השני ברשימת 100 הגיטריסטים הטובים של כל הזמנים של מגזין "רולינג סטון",^[1] ובמקום ה־55 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים של המגזין. הוא אף דורג במקום הרביעי ברשימת 50 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של "גיבסון".^[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה ריפלי (אנ') שבחבל סארי כבן מחוץ לנישואים לאמו בת ה-16 ולטייס קנדי ששירת באנגליה במלחמת העולם השנייה. אביו שב לקנדה לפני שקלפטון נולד, והילד גודל על ידי הורי אמו, בהאמינו כי הם הוריו וכי אמו היא אחותו הגדולה. לאחר כמה שנים נישאה אמו לחייל קנדי אחר ועקרה לגרמניה בהשאירה את הילד בהשגחת סבו וסבתו. בגיל 9 גילה אריק הצעיר את האמת, וגילוי זה הפך לחוויה מעצבת עבורו.

הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליום הולדתו ה-13 קיבל גיטרה כמתנה ולמד לבדו לפרוט עליה. בגיל 17 הצטרף לראשונה ללהקת רוק שנקראה ה"רוסטרס". בנעוריו הוא האזין למוזיקת ולאמני בלוז דוגמת רוברט ג'ונסון ואומני רוק כדוגמת אלביס פרסלי. קלפטון התפרסם בראשונה כשהצטרף ללהקת ציפורי החצר (The Yardbirds) בשנת 1963. הלהקה, שניגנה בתחילה בלוז, נטתה בהמשך לכיוון מסחרי יותר ולאחר הקלטת להיטה For Your Love (אנ'), שבהקלטתו סירב קלפטון לקחת חלק בגלל הכיוון החדש של הלהקה, הוא עזב אותה ב-1965 (במקומו גויס ללהקה הגיטריסט ג'ף בק) והצטרף אל להקת הבלוזברייקרס (אנ') בהנהגתו של ג'ון מאייל: "הם לא רצו שייוודע שעזבתי אותם. בימים האלה, כשמישהו עזב להקה זה נחשב 'מלוכלך'...אחרי שנה וחצי התחלתי לחשוב על מוזיקה כדבר רציני. פשוט הבנתי שאני הולך לעסוק בזה כל חיי ושעדיף שאעשה את זה נכון...החלטתי שאני לא מנגן טוב בכלל ונסעתי לכפר לכמה שבועות. אז ג'ון מאייל הציע לי להצטרף...כבר עמדתי לבחור במשהו אחר, כמו ציור".^[3] קלפטון התבלט בבלוזברייקרס והחל לקנות את פרסומו כגיטריסט מהשורה הראשונה. באותם ימים התפרסמו כתובות גרפיטי בלונדון שטענו כי: "Clapton is God".

בשנת 1966 עזב קלפטון את הבלוזברייקרס (במקומו גויס ללהקה הגיטריסט פיטר גרין (אשר ייסד את פליטווד מק) והקים יחד עם חברו לבלוזברייקרס, ג'ק ברוס (שירה, גיטרה בס ומפוחית) ועם ג'ינג'ר בייקר (תופים) את להקת קצפת (Cream) שנחשבה כלהקת העל הראשונה ברוק. להקת קצפת שילבה את סגנונות הבלוז והרוק וזכתה להצלחה בבריטניה. בקצפת החל קלפטון לבצע שירים גם כזמר, אם כי תפקיד הזמר המוביל נשמר לג'ק ברוס.

באותה תקופה, בסוף 1966, דרך כוכבו של ג'ימי הנדריקס שהתפרסם בהופעותיו בלונדון. הנדריקס היה פורץ דרך הן בהופעתו על הבמה, הן בלחנים ובעיבודים שלו ובמיוחד בשליטתו הטכנית בנגינה בגיטרה. בהופעותיו נכחו מיטב אמני הרוק המפורסמים בבריטניה, כולל אריק קלפטון שהושפע ממנו מאוד.

להקת קצפת ניגנה מגוון של שירים שנעו בין מוזיקת פופ כגון: I Feel Free (אנ') ובין קטעי בלוז ארוכים כגון: גרסת הכיסוי לשיר Spoonful(אנ') של וילי דיקסון וזכתה להצלחה מסחרית ולהערכת המבקרים. שני להיטיה הגדולים היו: Sunshine of Your Love מהאלבום "Disraeli Gears" ו-White Room (אנ') מהאלבום Wheels of Fire. למרות הצלחתה המסחרית של הלהקה, דבר שאף הביא לפרסום נוסף לקלפטון ועליית מעמדו כגיטריסט על, ימיה של הלהקה היו ספורים. המתחים בין שלושת חבריה ובמיוחד בין בייקר וברוס, הביאו בסופו של דבר לפירוק הלהקה. באותה תקופה נחשף קלפטון לתקליטה החדש של הלהקה האמריקאית הבאנד (music From Big Pink - (The Band. הוא סבר שמוזיקת הרוק מתקדמת לכיוונים חדשים ואף פנה בבקשה ללהקה להצטרף לשורותיה, אך נענה בשלילה.

אלבום הפרידה של קצפת "Goodbye (אנ')", שכלל הקלטה של הופעה באולם הרויאל אלברט הול, יצא לשוק זמן קצר לאחר פירוק הלהקה ב-1968. מתוך אלבום זה יצא גם הלהיט "Badge (אנ')", אותו כתב קלפטון יחד עם ג'ורג' האריסון מהביטלס. שיר זה גם שימש, מאוחר יותר, כבסיס ללהיט הביטלס "Here Comes the Sun", שהולחן על ידי האריסון. עוד תוצאה של חברותם של קלפטון והאריסון הייתה נגינת סולו הגיטרה על ידי קלפטון בלהיט הביטלס "While My Guitar Gently Weeps" שנכתב גם הוא על ידי האריסון. באותה עת שררה מתיחות בין חברי הביטלס והבאתו של קלפטון לסולו הגיטרה הוסיפה חשיבות לשירו של האריסון ששיריו נדחקו על ידי לנון ומקרטני.

הלהקות שלאחר "קצפת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1969, חודשים ספורים לפני פירוקה של להקת "קצפת", הצטרף קלפטון להופעה בפסטיבל רוקנרול ושלום שערך באופן עצמאי חבר להקת החיפושיות, ג'ון לנון כחבר בלהקת Plastic Ono Band, קלפטון אף הקליט עם לנון את התקליטון Cold Turkey(אנ'). לאחר מכן החליף אותו ג'ורג' האריסון.

לאחר פירוק "קצפת", קלפטון שוב יצר, יחד עם מוזיקאים בולטים נוספים, להקת על חדשה, בליינד פיית' (Blind Faith). בלהקה היו חברים, מלבד קלפטון, גם ג'ינג'ר בייקר, סטיב ווינווד מלהקת טראפיק וריק גרץ' מלהקת פמילי. הלהקה לא האריכה ימים, עקב מתיחות בין חברי הלהקה. הלהקה הוציאה תקליט אחד שזכה להצלחה רבה והגיע לראש מצעדי האלבומים, ואף תרם למכירות האלבומים הקודמים של חברי הלהקה בעקבות התעניינות מחודשת. קלפטון עייף מאור הזרקורים והחליט לעבור לאחורי הבמה ולנגן כמלווה בלהקה האמריקאית דילייני ובוני וחברים. הוא הפך לחברו הטוב של מנהיג הלהקה, דילייני ברמלט, שעודד אותו להתמקד בכתיבה ובשירה. כשהוא נעזר בנגני אולפן מפורסמים (כמו ליאון ראסל) ובנגני הלהקה של דילייני, הוציא קלפטון ב-1970 את אלבום הסולו הראשון שלו שנקרא "אריק קלפטון". שני השירים הבולטים באלבום היו Bottle Of Red Wine ו-Let It Rain.

יחד עם חטיבת הקצב של "דילייני ובוני וחברים" שכללה את בובי ויטלוק (קלידים ושירה), קרל רדל (גיטרה בס) וג'ים גורדון (תופים), הקים קלפטון את להקת דרק והדומינוס. מטרת הלהקה הייתה, בין היתר, לנתץ את "עבודת האלילים" שהתעצמה סביב קלפטון ולהציגו כחבר שווה זכויות בלהקה בוגרת ומנוסה. שם הלהקה נגזר מהגייה שגויה שבה הציג הכרוז את הלהקה בהופעתה הראשונה, כאשר שמה הזמני היה "אריק והדינאמוס". בהפקתו של תום דאוד מאטלנטיק רקורדס הקליטה הלהקה ב-1970 את אלבומה הכפול "Layla and Other Assorted Love Songs". כיום נחשב אלבום זה כאחד האלבומים הטובים של קלפטון. שיר הנושא Layla, שנחשב בזמנו לשיר הבולט ביותר של קלפטון, וחלק גדול משאר שירי האלבום מושפעים מדמותה של פאטי בויד, דוגמנית וצלמת שהייתה באותה עת אשתו של ג'ורג' האריסון ושהייתה מושא אהבתו של קלפטון באותן שנים. השיר "Layla" הוקלט בסשנים נפרדים באולפן. תחילה הוקלט הקטע הפותח עם סולו הגיטרה המפורסם של קלפטון ולאחר מכן הוקלט החלק השקט והארוך אותו חיבר ג'ים גורדון ובו בולטת נגינת הפסנתר.

למעשה, בזמן הקלטת האלבום, היה חבר חמישי בלהקת "דרק והדומינוס". היה זה הגיטריסט דוויין אולמן מלהקת האחים אולמן. דאוד שהיה גם המפיק של "להקת האחים אולמן" חיבר בין שתי הלהקות שגם ערכו יחדיו ג'אם סשן (שהוקלט ופורסם לאחר 20 שנה). בין קלפטון ובין דוויין אולמן נוצרה ידידות קרובה ואולמן הוזמן להשתתף בהקלטת האלבום. הוא תרם לאלבום נגינה בגיטרה סלייד ובמיוחד בולטת נגינתו בגרסת שיר הבלוז הקלאסי "Nobody Knows You When You're Down And Out". האלבום הושפע בצורה ברורה מהרקע הבלוזי של קלפטון ואולמן ונחשב לאחד משיאי היצירה של שני אמני הגיטרה המפורסמים.

שני מאורעות טרגיים השפיעו על הקריירה הקצרה של הלהקה. בזמן הקלטת האלבום נודע על מותו של ג'ימי הנדריקס דבר שהשפיע קשות על קלפטון. שמונה ימים לפני מותו של הנדריקס, הקליטה הלהקה גרסה ללהיטו של הנדריקס "Little Wing" כמחווה לגיטריסט פורץ הדרך. שנה לאחר מכן, ערב מסע ההופעות הראשון של הלהקה בארצות הברית, נהרג דוויין אולמן בתאונת אופנוע. בנוסף לכל הצרות, גם האלבום שיצא זכה לביקורות פושרות. הלהקה השבורה ממותו של אולמן יצאה לסיבוב ההופעות בארצות הברית. מאוחר יותר, הודה קלפטון כי היה תחת השפעת סמים ואלכוהול במשך רוב זמן סיבוב ההופעות. ב-1973 יצא אלבום כפול אשר כלל קטעים מההופעות הללו בשם "In Concert". ב-1994 יצא אלבום נוסף מהופעה מאותו מסע הופעות בשם "Live at the Fillmore". כשהגיעה הלהקה ללונדון ועמדה להתחיל בהקלטת אלבומה השני, היא התפוררה, בעיקר עקב מתחים בין קלפטון ובין ויטלוק. הערת שוליים טרגית נוספת הקשורה לסיפור "דרק והדומינוס" היא המתופף ג'ים גורדון שהיה ככל הנראה חולה בסכיזופרניה, ובהתקף פסיכוטי, שאירע מספר שנים לאחר פירוק הלהקה, הוא רצח את אמו במהלומות פטיש ונשלח למאסר בכלא עם טיפול פסיכיאטרי.

קריירת הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הצלחתו האמנותית, נקלעו חייו האישיים של קלפטון למשבר ב-1972. בנוסף לאהבתו המתמשכת והבלתי ממומשת לפאטי בויד-האריסון, הוא חדל להופיע ולהקליט והתמכר להרואין. התוצאה הייתה היעלמותו של קלפטון מבמת הרוק. במשך השנתיים בהן הוא נעדר מהקלטות ומהופעות, הוא הופיע פעמיים. פעם אחת בקונצרט למען בנגלדש ופעם שנייה בריינבואו קונצרט שאורגן על ידי פיט טאונסנד מלהקת המי לטובת גמילתו של קלפטון מהסמים. קלפטון גמל טובה ללהקת המי כאשר השתתף בסרטם "טומי" בתפקיד המטיף.

ב-1974, כשהוא נקי באופן יחסי מסמים, אסף קלפטון להקת ליווי ויצא איתה למסע הופעות ברחבי העולם. בלהקה השתתפו חברו ל"דרק והדומינוס", קרל ראדל (גיטרה בס), ג'ורג' טרי (גיטרה), ג'יימי אולדייקר (תופים) ושתי זמרות ליווי שהתפרסמו מאוחר יותר כזמרות בזכות עצמן, איבון אלימן ומרסי לוי (שהתפרסמה כמרסלה דטרויט מתוך הצמד שייקספירס סיסטר). לאחר מסע ההופעות, יצא האלבום המצוין "E.C. Was Here" שכלל קטעים מתוך ההופעות החיות במסע.

עוד לפני E.C. Was Here, הוציא קלפטון ב-1974 את האלבום "461 Ocean Boulevard". הדגש באלבום זה היה על שירים פשוטים יותר וכמעט ללא קטעי בלוז ורוק ארוכים. מאלבום זה התפרסם כלהיט ביצוע גרסת הכיסוי לשירו של בוב מארלי, I Shot the Sheriff. הצלחתו של השיר סייעה גם להתפשטות ולפופולריות של סגנון הרגאיי בארצות הברית ובאנגליה. באותו אלבום החל גם קלפטון לשיר שירים שכתב הכותב-מלחין-זמר האמריקאי, ג'יי ג'יי קייל. ב-1975 הוציא קלפטון אלבום נוסף בשם There's One In Every Crowd. גם אלבום זה כלל שירים פשוטים יחסית לעומת החומר המוזיקלי שקלפטון היה מזוהה עמו בעבר. באותה תקופה המשיך קלפטון להופיע ולהקליט אולם סגנונו החדש לא זכה לאותה הכרה ולפופולריות להן זכה קלפטון בשנים שקדמו למשבר האישי.

קלפטון בבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1976 עמד קלפטון במרכזה של מחלוקת ושל האשמות בגזענות, לאחר שהתבטא, במהלך קונצרט בברמינגהאם, כנגד זרם ההגירה המתגבר לאנגליה. קלפטון גם תמך בפומבי במדינאי הבריטי אנוך פאואל שקרא לעצור את הפיכתה של בריטניה ל"מושבה שחורה". התבטאויות אלו של קלפטון, כמו גם התבטאויות דומות של דייוויד בואי, הביאו ליצירת תנועה מוזיקלית-פוליטית בבריטניה בשם רוק נגד גזענות. למרות הנזק שגרמו התבטאויותיו לקריירה שלו ולתדמיתו, סירב קלפטון לחזור בו ולשנות את עמדתו ואף התכחש לקיום סתירה בין עמדותיו הפוליטיות ובין התבססות המוזיקה שלו על סגנון שנוצר על ידי מוזיקאים שחורים.

בסוף שנות השבעים נאבק קלפטון כדי להשתלב בשינוי הטעם המוזיקלי של הקהל הרחב שנטה לעבר מוזיקת הפופ. במקביל, הוא התדרדר לאלכוהוליזם ואושפז. את תקופת ההחלמה שלו עשה באנטיגואה, שבה גם סייע להקים, מאוחר יותר, מרכז שיקום לנפגעי שימוש בסמים ואלכוהוליזם בשם The Crossroads Centre. ב-1979 נישא לפאטי בויד. במהלך שנות השמונים הוציא קלפטון מספר אלבומים אשר לא זכו לאהדת הביקורת. האלבום היחידי אשר כן זכה לשבחים היה Journeyman שבו עזב קלפטון את מוזיקת הפופ וחזר אל שורשיו הבלוזיים. כמו כן, הוא זכה להערכה ואף לפרס על כתיבת המוזיקה, בצוותא עם מייקל קיימן, ל-Edge of Darkness, סדרת הטלוויזיה המוערכת של ה-BBC.

ב-1985 פגש קלפטון את איבון חאן קלי, ובין השניים התפתחו יחסים שתוצאתם הייתה לידת בתם, רות, באותה שנה. ב-1989 התגרשו קלפטון ופאטי בויד. בתחילת שנות התשעים חווה קלפטון שתי טרגדיות. הראשונה הייתה מותו של הגיטריסט סטיבי ריי וואהן ב-27 באוגוסט 1990 יחד עם עוד שני חברי צוות במסע ההופעות המשותף של וואהן וקלפטון, בתאונת מסוק. קלפטון היה אמור לטוס במסוק באותה טיסה, אך ויתר על מקומו לוואהן.

ב-20 במרץ 1991 נפל אל מותו קונור, בנם בן הארבע וחצי של קלפטון ושל הדוגמנית האיטלקייה לורי דל סנטו מחלון דירתם בקומה ה-53 בבניין דירות שבניו יורק. את צערו של קלפטון ניתן היה לשמוע בשירו Tears in Heaven שנכתב יחד עם ויל ג'נינגס ושהיה חלק מהפסקול של הסרט "Rush", פסקול שזכה בפרס גראמי ב-1992.^[4] גם אלבומו של קלפטון מאותה שנה, Unplugged, שבו הוקלטה הופעתו ב-MTV, אשר כללה את "Tears in Heaven", זכה בפרס גראמי באותה שנה.

קלפטון הקליט גרסה ל-Border Song של אלטון ג'ון, לרגל הוצאת אלבום המחווה מ-1991, Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin.

"סלואוהנד" מתחיל מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שהיה באלבומו Unplugged, גם אלבומו From The Cradle, שיצא ב-1994, הכיל מספר קטעי בלוז קלאסיים והבליט את נגינתו "החסכנית" בגיטרה האקוסטית. ב-1997 הוא הקליט את "Retail Therapy" כשהוא משתמש בשם הכיסוי TDF. הוא סיים את העשור בשיתוף פעולה עם שניים מהגיטריסטים המפורסמים ביותר בעולם, בי. בי. קינג וקרלוס סנטנה.

ב-1999, בעת שעבד על האלבום עם בי. בי. קינג, וכשהוא כבר בן 54, פגש קלפטון את מליה מקאנרי, אמנית בת 25. הזוג נישא ב-2002 בעיירת הולדתו של קלפטון באנגליה ויש לו כיום שלוש בנות.

בספטמבר 2005 הוציא קלפטון אלבום בשם Back Home, אשר בו ניתן להבחין בהשפעות של בלוז במוזיקה של קלפטון.

בנובמבר 2006 יצאו קלפטון וג'יי ג'יי קייל באלבום משותף: The Road to Escondido. האלבום כולל שירים בסגנונות שונים.

בספטמבר 2010 יצא לאור אלבומו קלפטון שכלל ברובו הגדול גרסאות כיסוי.

ב-2011 הופיע בסדרת הופעות בשם Play the Blues בה שיתף פעולה בסופרגרופ עם וינטון מרסליס בשילוב של בלוז וג'אז. ההופעה שהתקיימה ב-9 באפריל במרכז לינקולן יצאה לאור על גבי תקליטור. בפברואר 2012 שיתף קלפטון פעולה עם פול מקרטני באלבומו Kisses on the Bottom.

ב-2016 התגלתה בגופו של קלפטון פגיעה במערכת העצבים שלו שהקשתה עליו לנגן בגיטרה. במאי של אותה השנה הוא הוציא את אלבומו ה-22, I Still Do.

ב-2018 קלפטון הודיע שהוא סובל מבעיות שמיעה ובעיות במערכת העצבים, באוקטובר של אותה שנה הוא הוציא את אלבומו ה-23, Happy Xmas.