אריה הראל

אריה הראל
אריה שטיינברג
	אריה הראל, 1988
לידה	18 באוקטובר 1911; קייב (בעת לידתו באימפריה הרוסית)
פטירה	8 במאי 1998 (בגיל 86)
תאריך עלייה	1937
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
לימודי רפואה	אוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין
התמחות	רפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה
תואר	פרופסור
תפקידים	דיפלומט, רופא
מחלקות ובתי חולים	מנהל המרכז הרפואי ת"א; מנהל מחלקה אנדוקרינולוגית בבית החולים איכילוב; פרופסור לאנדוקרינולוגיה בית הספר לרפואה, ראש החוג לרפואה מונעת באוניברסיטת תל אביב, בית הספר לרפואה.;

אריה הראל (שטינברג) (18 באוקטובר 1911 - 8 במאי 1998) היה דיפלומט ורופא ישראלי, פרופסור לאנדוקרינולוגיה. כיהן כשגריר ישראל בברית המועצות, כמנהל המרכז הרפואי ת"א ונשיא מגן דוד אדום.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראל נולד בעיר קייב (בעת לידתו באימפריה הרוסית). למד בתיכון בדנציג ובאוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, קיבל תואר ד"ר לרפואה ב-1937. באותה שנה עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ גבעת ברנר, בו עבד בפרדסנות וכמרכז עליית הנוער. בהמשך חזר למקצוע הרפואה ועבד כרופא במחלקה הפנימית של בית חולים בילינסון.

בצבא הבריטי, בהגנה ובצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1942 התנדב לצבא הבריטי כקצין רפואה. שירת באלכסנדריה, ולאחר מכן בעזה. ב-1943 הוצב בדמשק, שירת גם בעיראק, מצרים ובתל אביב. השתחרר בדרגת קפיטן בתום מלחמת העולם השנייה^[1]. בסוף 1947 נתמנה לרופא צבאי כרופא גדוד 53 בחטיבת גבעתי^[2].

לאחר המלחמה עבד כרופא בקופת חולים ובשירות ארגון "ההגנה". בתקופת מלחמת העצמאות שימש קצין הקישור של ההגנה (ובהמשך של צה"ל) עם ארגון הצלב האדום, ומספטמבר 1949 ראש ענף רפואה פעילה במקרפ"ר^[3]

ב-1950 קודם לדרגת סגן-אלוף ומונה לראש המחלקה הרפואית במפקדת קצין רפואה ראשי.

אנדוקרינולוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 נסע לארצות הברית לאחר שקיבל מלגת מחקר. מהמכון הרפואי של אוניברסיטת קורנל, שבו התמחה באנדוקרינולוגיה. בשובו מונה ב-1953 למנהל היחידה האנדוקרינולוגית בבית החולים תל-השומר וחבר המועצה המדעית לרפואה.

דיפלומט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 מונה לציר ושליח מיופה כוח של ישראל ברומניה, הגיש את כתב האמנתו באפריל 1957. במרץ 1959 מונה לשגריר ישראל בברית המועצות. בתקופתו שקד על פיתוח הקשרים התרבותיים בין המדינות, שכללו בין השאר חילופי משלחות אמנים. במהלך כהונתו עסק גם במגעים בניסיון לכונן יחסים דיפלומטים בין ישראל לרפובליקה העממית של סין והיה הדיפלומט הישראלי האחרון שביקר במדינה לפני הקרע המוחלט ביחסים.^[4] מחבר הספר "בין סין לבין ברית המועצות" (הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה).

מנהל בתי החולים העירוניים-ממשלתיים בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1962 סיים את כהונתו כשגריר, שב לישראל ומונה למנהל בתי החולים העירוניים-ממשלתיים בתל אביב. כיהן בתפקיד עד 1980. בנוסף מונה למנהל המחלקה האנדוקרינולוגית והמטבולית בביה"ח איכילוב, (10 מיטות)^[5]. בין פעולותיו הראשונות בכניסתו למנהל בית החולים, בחירת רופאים בכירים והפניתם להשתלמויות בחו"ל במקצועות שעדיין לא היו קיימים בביה"ח כגון: נפרולוגיה - הפנימאי ד"ר מרדכי-מוטל צ'צ'יק, כירורגיית ילדים - הכירורג ד"ר משה סולובייצ'יק וכירורגיית כלי דם, הכירורג ד"ר מנדל סטבורובסקי.

ב-1973 מונה לפרופסור קליני באוניברסיטת תל אביב. ב-1974 נתמנה ראש החוג לרפואה מונעת באוניברסיטת תל אביב. ב-1977 היה יו"ר אגוד מנהלי בתי החולים. כמו כן כיהן כנציג הציבור וחבר בוועד הפועל של מועצת העיתונות וכנשיא מגן דוד אדום. לאורך השנים פעל הראל לקליטת אמנים עולים מברית המועצות בישראל, ונמנה עם מקימי תיאטרון גשר.^[6]^[7]

ב-1967 הוענק לו תואר קצין מסדר הכבוד של מדגסקר, לאחר שהיה חבר משלחת רפואית ישראלית למדינה ובמשך שבעה שבועות העביר קורסים והכשרות לאנשי רפואה מקומיים.^[8] ב-1985 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.

הראל היה סוציאליסט בהשקפתו, חבר תנועת הבונים, מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל ומפלגת העבודה. היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה^[9] וראש החוג לשלמות הארץ במפלגת העבודה.^[10]

נפטר ב-8 במאי 1998, כשהיה בן 86. היה נשוי לרחל ואב לשני בנים ובת. בנו המאומץ הוא יהודה הראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ. מייזלס, פוני הדיפלומט חוזר אל הרפואה, מעריב, 16 באוקטובר 1961
אריה הראל, להניף מחדש דגל הציונות והסוציאליזם, דבר, 20 ביוני 1977

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799" הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, עמוד 187
^ "כל חייל חזית" - השירות הרפואי צבאי בארץ ישראל ובמדינת ישראל בתקופת מלחמת העצמאות 1947-1949, ברוך הורוויץ, כרך ב', משרד הביטחון – ההוצאה לאור, פרק: תקופה שנייה: שלב העמידה, חלק א', עמוד 44
^ "לבן וחאקי" - תולדות חיל הרפואה 1949-1967, ד"ר דניאל נדב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, שנת 2000, פרק: נספח ביוגרפי: נושאי תפקידים בכירים בחיל הרפואה 1949-1967 עמ' 252
^ רות בונדי, ישראל והחומה הסינית, דבר, 30 ביולי 1965
^ מרכז רפואי עירוני ממשלתי, (ביה"ח איכילוב, ביה"ח "הדסה", בית היולדות ע"ש אשרמן) - ספר השנה 1971-1972, הוצאת המחלקה ליחסי ציבור של בתי החולים העירונים ממשלתים, עורך: אריה תורג'מן, עמוד 30-33
^ חנוך ברטוב, אתר תיאטרון גשר
^ דוד אלכסנדר, אתר תיאטרון גשר
^ קצין מסדר הכבוד של מאדגסקר, מעריב, 22 במאי 1967
^ כנס יסוד לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, דבר, 3 בנובמבר 1967
^ אריה כנרתי, פרופ' הראל הגיש מיסמך מדיני המצדד בשלמות הארץ, דבר, 29 ביולי 1976

[1] נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799" הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, עמוד 187

[2] "כל חייל חזית" - השירות הרפואי צבאי בארץ ישראל ובמדינת ישראל בתקופת מלחמת העצמאות 1947-1949, ברוך הורוויץ, כרך ב', משרד הביטחון – ההוצאה לאור, פרק: תקופה שנייה: שלב העמידה, חלק א', עמוד 44

[3] "לבן וחאקי" - תולדות חיל הרפואה 1949-1967, ד"ר דניאל נדב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, שנת 2000, פרק: נספח ביוגרפי: נושאי תפקידים בכירים בחיל הרפואה 1949-1967 עמ' 252

[4] רות בונדי, ישראל והחומה הסינית, דבר, 30 ביולי 1965

[5] מרכז רפואי עירוני ממשלתי, (ביה"ח איכילוב, ביה"ח "הדסה", בית היולדות ע"ש אשרמן) - ספר השנה 1971-1972, הוצאת המחלקה ליחסי ציבור של בתי החולים העירונים ממשלתים, עורך: אריה תורג'מן, עמוד 30-33

[6] חנוך ברטוב, אתר תיאטרון גשר

[7] דוד אלכסנדר, אתר תיאטרון גשר

[8] קצין מסדר הכבוד של מאדגסקר, מעריב, 22 במאי 1967

[9] כנס יסוד לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, דבר, 3 בנובמבר 1967

[10] אריה כנרתי, פרופ' הראל הגיש מיסמך מדיני המצדד בשלמות הארץ, דבר, 29 ביולי 1976

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]