אריה גיסין
אריה (ארקה) גיסין (7 במרץ 1926 – 10 בספטמבר 2009)[1] היה מהנדס ומנהל ישראלי, מומחה בתחום המים והחקלאות. היה מנכ"ל תה"ל ושימש יועץ לממשלות במדינות אפריקה ואמריקה הלטינית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בראשון לציון, נכדם של אריה לייב גיסין ויעקב מרדכי זינגר, מאנשי העלייה הראשונה ומראשוני ראשון לציון. למד בבית הספר חביב בראשון לציון. בצעירותו היה ספורטאי מצטיין והשתתף במכביה השנייה. גויס לפלוגת החי"ש בראשון לציון.
בשנת 1945 נמנה עם מייסדי קיבוץ הסוללים, שבו היה חבר ארבע עשרה שנה. בתקופת מלחמת העצמאות פעל במסגרת מטה הפלמ"ח כקצין הכשרות מגויסות של תנועות הנוער. לחם בחטיבת אלכסנדרוני. השתתף בחילוץ המעפילים מכלא עתלית וכן שהה במעצר הבריטים במסגרת ״השבת השחורה״.
בין השנים 1955–1957 שהה בארצות הברית בשליחות של הסוכנות היהודית.
בשנת 1959 עזב את קיבוצו ועבר להתגורר בקריית שמונה. כיהן כסמנכ"ל לחקלאות של הרשות לפיתוח החולה ולאחר מכן כמנכ"לה.
במלחמת ששת הימים לחם כמפקד פלוגה. באותה תקופה החל את פעילותו בתה"ל. הוא ניהל פרויקט גדול של השקיה חקלאית בקולומביה. בשנות ה-70 שימש יועץ חקלאי לממשלות ניגריה וקניה, ולאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים שימש יועץ הנדסי וחקלאי לממשלת מצרים.
בשנת 1977 התמנה למנכ"ל חברות תה"ל ותמ"י (תהל מהנדסים ויועצים בע"מ). בשנת 1984 התמנה למנהל חטיבת הבנייה של חברת כלל, והיה מנכ"ל חברת אזורים.
בשנת 1988 התמנה על ידי ד"ר וירגיליו ברקו, מנכ"ל הבנק העולמי שנבחר לנשיא קולומביה, לשמש כיועצו לתכנון וביצוע פרויקטים הנדסיים וחקלאיים גדולים. לאחר מכן היה שותף ומנהל בחברת "BEC" לתכנון והשקעות בחקלאות בארצות אמריקה הלטינית ויועץ חקלאי לממשלות קוסטה ריקה, סלבדור, ונצואלה, הרפובליקה הדומיניקנית וקובה.
במסגרת פעילותו בקובה, יחד עם שותפו, חיים בן-עזרא, היה המייסד של החברה שמונתה על ידי פידל קסטרו להשביח את הפרדס הממשלתי הגדול בקובה, שהשתרע על שטח של כחצי מיליון דונם. כשנה לאחר הקמת הפרויקט, נפרדו ארקה וחיים משותפות עם יוסי מימן (מרחב) - והכניסו תחתיו לשותפות את רפי איתן ואלחנן פס.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
היה נשוי לאורה ואב לשלושה. בנו איתן נפל במלחמת יום הכיפורים והיה בעל עיטור העוז. בנו רענן גיסין כיהן כיועצו של ראש הממשלה אריאל שרון לאחר שהופיע על המרקע רבות בתפקיד סגן דובר צה״ל במן מלחמת המפרץ הראשונה. בנו ירון גיסין, שירת כטייס קרב בחיל האוויר, ובהמשך סיים תואר בעיצוב בבית הספר לאמנות חזותית (School of Visual Arts) בניו יורק, וגם לימד שם. לארקה חמישה נכדים.
לקט מתוך ספרו ״סיפורי מעשים״[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך: סיפורי מעשים: אוטוביוגרפיה; עורכת: רחל יורמן, ירושלים: [חמו"ל], אורה גיסין. בהוצאה פרטית - עריכה והו״ל: ירון גיסין:
ארקה כותב על ר׳ דוד גיסין, אבי סבו, שעלה לארץ ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19:
רבי דוד גיסין
מולדתו של אבי־סבי ר' דוד גיסין, אוקראינה, בדרום האימפריה הרוסית, הייתה
ארץ מישורית רחבת ידיים לחוף הים השחור, עשירה בקרקע פורייה. ראשוני
היהודים הגיעו אליה במאה השביעית. החל במאה ה־ 12 באו לאוקראינה יהודים
ממרכז אירופה וחלק מהם אימצו לעצמם שמות משפחה שמקורם הוא מקום
מוצאם. שם משפחתנו, גיסין, הוא כנראה על שם העיר גיסן (Gissen), בירתה
של מדינת האסן (Hassen), גרמניה.
הדורות הראשונים של משפחת גיסין הגיעו לאוקראינה מגרמניה, דרך פולין,
בסוף המאה ה־ 18 או בתחילת המאה ה־ 19 . ר' דוד גיסין נולד בשנת 1832, ככל
הנראה בעיירה ניקיטינקה, אוקראינה. הוא קיבל חינוך מסורתי, את השכלתו
רכש ב"חדר", למד עברית ותלמוד ואחר כך למד בישיבה. בגיל צעיר הוסמך לרבנות ושימש רב, שוחט ומוהל. הוא נשא לאישה את פריידה באשע ונולדו
לו שני בנים, משה (1865) ואריה־לייב (1871). משהחליט ר' דוד לעזוב את
ניקיטינקה, לקח את משפחתו והחל לנדוד עמה ברחבי אוקראינה עד שהשתקע
בעיר יקטרינוסלב (היום דנייפרופטרובסק) על גדות הדנייפר, שם נולדו לו עוד
שלושה ילדים: שפרה (1875), טניה (1877) וברנרד (דב־בר, 1879). הוא שימש
רב ומורה בישיבה המקומית אך אט אט נטש את מקצועו, נמשך לעולם העסקים
והחל לעסוק במסחר. ר' דוד סחר בתבואות, בצאן ובבקר, הפעיל טחנות קמח
ומנסרות עץ, אך את עיקר הונו עשה מן המימון שהעמיד לרשות בעלי האחוזות,
ה"פריצים". הוא נעשה "גביר". אלא שאז באה נקודת מפנה בחייו: הוא נדבק
ב"חיידק" הציונות.
רעיונותיה של תנועת "חיבת ציון", שהתעוררה במחצית השנייה של
המאה ה־ 19, וראשית פעילותו של תיאודור הרצל והתנועה הציונית הלהיבו את
ר' דוד גיסין ובלבו גמלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא שכר בית באודסה,
עיר הנמל הגדולה לחוף הים השחור שבה הייתה קהילה יהודית גדולה ותוססת
וממנה הפליגו אניות לנמל יפו, והחל בהכנות הדרושות לקראת עלייתו ארצה.
ר' דוד מכר את כל רכושו תמורת ממון רב ובשנת 1882, כשמלאו לו חמישים
שנה, הפליגו הוא ואשתו וחמשת ילדיהם מנמל אודסה ועשו דרכם לארץ ישראל.
משהגיעה משפחת גיסין לנמל יפו השתכנה בבית מלון יהודי בקרבת הנמל. ר'
דוד התוודע לכמה מנכבדי הקהילה היהודית ביפו ובהם חיים אמזלג ויחיאל
מיכל פינס שעזרו לו בצעדיו הראשונים בארץ, ועד מהרה התערה בחיי הקהילה.
כעבור חודשים מספר עזבו ר' דוד ומשפחתו את יפו והשתקעו בבית רחב
ידיים בירושלים. בעזרת מתווכים ו"מַאכערים" למיניהם קנה ר' דוד עדר בקר
גדול ושלח אותו בלוויית רועים בדווים וערבים להרי ירושלים, שם, כך סיפרו לו,
יש אדמות מרעה פוריות עד מאוד. לא עבר זמן רב ור' דוד גילה כי הוליכו
אותו שולל והעדר הגדול שלו הצטמק ונותר ממנו רק שליש: חלק מת מרעב
וממחלות וחלק נגנב בידי הרועים. משהבין כי עשה מיקח טעות מכר את שארית
העדר ופנה לחפש לו מקור פרנסה אחר.
בעצת ידידיו הטובים מיפו החליט ר' דוד לשוב ולעסוק בתחום שהיה בקי
בו ורכש טחנת קמח בעיר המחוז רמלה. הוא קנה חיטה ושעורה מפלחים ערבים
בלוד וברמלה וגם מטעני דגן שהגיעו לנמל יפו מארצות נכר, טחן והפיק קמח
ומכר אותו ברווח גדול. כל ימות השבוע שהה ברמלה ובסוף השבוע שב לביתו
בירושלים. הניתוק ממשפחתו והנסיעות בין ירושלים לרמלה ויפו הקשו עליו
מאוד והוא החליט לעזוב את ירושלים ולעבור עם משפחתו לרמלה. ר' דוד
שכר בית מידות עם משרתים ואומנות, אך עד מהרה התחוור לו שברמלה
אין בית ספר עברי ואף לא "חדר" והמשפחה שבה לירושלים. כעבור זמן קצר
נפטרה רעייתו של ר' דוד ממחלה והוא נותר לבדו מטופל בחמישה ילדים. מיד
התגייסו שדכני ירושלים למצוא לר' דוד שידוך הולם ואחרי הפצרות רבות הוא
נעתר ונשא אישה שנייה ושמה שרה.
עסקי טחנת הקמח של ר' דוד שגשגו והפיקו רווחים נאים, אך הטלטלות
בדרכים המשיכו להעיק עליו והוא חיפש פתרון הולם. חיפש ומצא. בשנת 1884 ,
כשמלאו שנתיים לעלייתו ארצה, נודע לו על מושבה חקלאית שהקימה קבוצת
עולים, אנשי "חובבי ציון", על אדמות שרכשה – ביוזמת ועד חלוצי יסוד המעלה
ובאמצעות חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו - בשטח הכפר הערבי עיון
קרע, כ־ 12.5 ק"מ מדרום ליפו. שבעה־עשר המייסדים עלו על הקרקע ביולי
1882 וקראו למושבה החדשה ראשון לציון. רק חלק קטן מהקרקעות שחולקו
בין המשפחות היו אדמות עידית שהתאימו לגידולי חורף וקיץ. רובן היו אדמות
זיבורית לא ראויות לחקלאות שכל הניסיונות להפיק מהן תנובה נכשלו והכסף
הלך ואזל. לעזרת המושבה נרתם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד שהלווה
לה 25,000 פרנקים צרפתיים. אולם חלק מהמתיישבים לא עמדו בקשיים הרבים
וברוב ייאושם הם החליטו למכור את נחלותיהם ולעזוב את המושבה הצעירה.
מששמע על כך ר' דוד, הלך ורכש במחירי מציאה שטח של יותר מאלף דונם
בארבעה גושים עיקריים: הגוש הצפוני גבל בבית דגון – אדמה כבדה ופורייה
שבה היה נטוע כרם ענבים והתאימה לגידול תבואות קיץ וחורף; הגוש הדרומי
גבל בכפר הערבי סרפנד אל־חרב – אדמות בינוניות וקלות שבהן נטע ר' דוד
פרדס )שלא הניב(; הגוש המערבי )"מגרשי גיסין"( השתרע ממערב לשכונת
אברמוביץ של היום – ייעוד הקרקע שונה ונמכר לאנשי נדל"ן; והגוש המזרחי,
שטח חקלאי במזרח המושבה, סמוך למחנה צריפין. במרכז המושבה )במפגש
הרחובות הכרמל, ירושלים והרצל שלימים הפך לרחוב אחד העם(, במקום שבו
ניצב היום בית "יד לבנים", רכש ר' דוד מגרש גדול עליו בנה בית רחב ידיים
שבחצרו הקים חושות מחמר לחראתים הערבים שעבדו במשק המשפחתי.
בשנת 1887 עזבו הוא ומשפחתו את ירושלים, הפעם לצמיתות, ועברו להתגורר
בביתם החדש בראשון לציון. פרק חדש התחיל בחייו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלבום משפחות - מוזיאון ראשון לציון
- אורי דרומי, אריה (ארקה) גיסין, ממייסדי קיבוץ הסוללים, מנכ"ל תה"ל, 1926-2009, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2009
