אקליפטוס המקור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןאקליפטוס המקור
מצב שימור
מצב שימור: קרוב לסיכוןנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: קרוב לסיכון
קרוב לסיכון (NT)[1]
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: הדסאים
משפחה: הדסיים
סוג: אקליפטוס
מין: אקליפטוס המקור
שם מדעי
Eucalyptus camaldulensis
דהנהארד

אקליפטוס המקור (שם מדעי :Eucalyptus camaldulensis)הוא אחד מיני סוגים רבים של עץ האקליפטוס. אזור גידולו הטבעי של אקליפטוס המקור הוא ביבשת אוסטרליה. זהו עץ גדול מאוד, נפוץ ומוכר, בעל גזע עבה עם קליפה חלקה אפורה לבנבנה ומתקלפת היכול להגיע לגובה של עד 50 מטר.[2] עליו צרים וארוכים דמויי אזמל ומחודדים בקצה. הם בעלי צבע ירקרק והריח שלהם הוא ריח הדסי. אורך העלים 7 ס"מ ורוחבם ס"מ אחד.

העץ מאופיין בפרחים לבנים אשר סגורים לפני פתיחתם ב"כפתורים" בעלי מכסה מחודד דמוי מקור, ניתן לדמות זאת למעין חרוט. התפרחת היא בעלת 7–11 פרחים חסרי כותרת, ובעלי אבקנים רבים בצבע קרם. עונת הפריחה היא מחודש מרץ עד מאי ומחודש ספטמבר עד תחילת נובמבר. העץ מאופיין בסביבת גידול לחה של גדות נחלים וביצות. [3]

עץ זה הפך למין המקובל ביותר כעץ ייעור ונוי כי הוא גדל במהירות וסתגלן, גזעו מתעבה וקוטרו מגיע לממדים מרשימים. יכול לחיות עד כ 1000 שנים.

תת-מינים לאקליפטוס המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מתוארים בספרות 7 תת-מינים של אקליפטוס המקור,[4] הנבדלים זה מזה בגלל תבנית האופרקולום (מכסה הפרח בפקע בוגר). המין הנפוץ ביותר הוא תת־מין ארידה (Eucalyptus camaldulensis subsp - arida) ניתן למצוא אותו במרבית מדינות יבשת אוסטרליה, למעט בוויקטוריה. סוג זה מאופיין בעלווה צעירה בצבע כחלחל וגם העלים הבוגרים יוצרים צמרת בצבע כחלחל. בישראל ההנחה היא ששני תת-המינים הנפוצים ביותר הם מסוג: ארידה והמקור. [5]

אקליפטוס המקור בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצי אקליפטוס הובאו לארץ ישראל במהלך שנות ה-60 המוקדמות של המאה ה-19 כזרעים שנשלחו מהגנים הבוטניים באוסטרליה אל הקונסול הבריטי בירושלים. נעשה ניסיון נוסף של הבאת עצי האקליפטוס בשנים 1882–1883 מטסמניה למושבה האמריקנית בירושלים, ומשם הועברו לקרל נטר במקווה ישראל לצורך זריעה. שנה לאחר מכן הביא קרל נטר שתילים של אקליפטוס המקור ככל הנראה מאלג'יר. זן זה נקלט היטב ושימש לנטיעות מאוחרות יותר.[6]

העץ מזוהה עם ההתיישבות בארץ ישראל, ויש הטוענים כי אקליפטוס המקור הובא במטרה לייבש ביצות ולסלק את מחלת המלריה כי נטיעתם של עצים אלו על פני שטחים נרחבים יותר, אכן קשורה ליצירת ישובים באזורי השפלה והעמקים ולייבוש ביצות באזורים אלו, אך לאחר מכן גילו שייבוש המים ביעילות בוצע באמצעות ניקוז מי הביצות אל הים ולאו דווקא בעקבות נטיעת האקליפטוסים.[7]

העץ משמש בישראל כמקור צוף לדבורי דבש בעונת הסתיו, כמקור לעצה באיכות נמוכה, עבור ריהוט גס או לייצור MDF והעלים שלו משמשים את תעשיית התרופות להפקת שמן אתרי.[8] העץ ניטע רבות ברחבי ארץ ישראל, בעיקר בידי הקרן הקיימת לישראל. ניתן לראות ריכוזים של העץ ב"חורשת המייסדים" ליד שמורת החולה וסביב בריכת דורה בנתניה וביער חדרה. קיימת מחלוקת כיום בין אנשי הקרן הקיימת לישראל לבין אנשי רשות הטבע והגנים, לגבי ההתייחסות לאקליפטוס המקור – הראשונים רואים בו מין מועיל, בעוד שהאחרונים רואים בו מין פולש הפוגע בנוף הטבעי המקומי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אקליפטוס המקור באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ זווית, סוכנות ידיעות למדע וסביבה, היכן נמצא העץ הגבוה ביותר בישראל? יש תשובה, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2021
  3. ^ ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור, איקליפטוס המקור, באתר פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל, מהדורה שנייה של הספר הצמחים הפולשים בישראל, ‏2019
  4. ^ M. W. McDonald, M. I. H. Brooker, P. A. Butcher, M. W. McDonald, M. I. H. Brooker, P. A. Butcher, A taxonomic revision of Eucalyptus camaldulensis (Myrtaceae), Australian Systematic Botany 22, 2009-08-31, עמ' 257–285 doi: 10.1071/SB09005
  5. ^ סימה קגן, איקליפטוס המקור, באתר צמחי הגן של סימה,המכון למדעי הצמח, מינהל המחקר החקלאי, ‏2022
  6. ^ ברוך רוזן, ראשית אקלום האקליפטוסים בארץ-ישראל, קתדרה, 1991, עמ' 95–102
  7. ^ אברהם אופיר שמש, ועץ האקליפטוס טוב ורע, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, גליון 190, ‏2006
  8. ^ Verica Aleksic Sabo, Petar Knezevic, Antimicrobial activity of Eucalyptus camaldulensis Dehn. plant extracts and essential oils: A review, Industrial Crops and Products 132, 2019-06-01, עמ' 413–429 doi: 10.1016/j.indcrop.2019.02.051