אקו-פואטיקה

אקו-פואטיקה היא שירה עם דגש או מסר אקולוגי חזק.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני טביעת המונח, הופיעו במספר שירים מסרים אקולוגיים. אף על פי שהמשוררים שכתבו אותם לא הזכירו את המילה הזו, הם היו בבירור "אקו-פואטיים" באופיים. הדוגמאות כוללות את: "השיר הלבן" מאת ג'יי רמסאי וקארול ברוס (הוצאת "ריבלין גראפמה" 1988), "בוסקו" (הוצאת "עין שומעת", 1999; 2001)^[1] ו"מים כבדים: שיר לצ'רנוביל" (הוצאת "אנייתרמון", 2004).^[2] ביצירה העברית מקובל להציג את החיבור 'האדם והטבע' של אהרון דוד גורדון כספר הגות מכונן הכולל את הבסיס ההגותי של האקולוגיה והאקו-פואטיקה העברית בקשר ליחסים בין האדם הטבע והיצירה. כמו כן השיר 'גבנו לברושים' מאת לאה גולדברג נחשב ע"י סבינה מסג כאחת היצירות העבריות המבשרות את הסוגה האקו-פואטית בשירה העברית החדשה.

התפתחות התחום ומאפייניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הז'אנר האקו-פואטי התפתח במערב במחצית השנייה של המאה העשרים כחלק מהתפתחות התנועות הסביבתיות, זאת לאחר שהחלו להיוודע עוצמות המשברים הסביבתיים של התיעוש והחיים המודרניים. האקולוגיה העמוקה לצד האקו-פסיכולוגיה והאקו-תיאולוגיה גרסו שיש לרתום את מערכות התרבות לשם יצירת שינוי תודעה המוני משמעותי ביחסי האדם המודרני והטבע, כחלק ממאמץ זה ולאור הצלחת הפואטיקה הלאומית ביצירת שינוי תודעת המונים בראשית העת המודרנית, התגייסו יוצרים מתחומי כתיבה שונים ליצירת סוגה שבמרכזה תפיסת עולם שלא מעמידה את האדם במרכז אלא עוסקת בזיקות החיוניות שבין האדם לשאר רקמת החיים. אחד ממספר טקסטים מעמיקים שסייעו להחדיר את המונח לשימוש נרחב ומשמעותי היה "אקו-פואטיקה: מבוא קריטי" בעריכת ג'יי סקוט ברייסון (2002). דוגמה נוספת לשימוש המתפתח במונח בתחילת המילניום היה כתב העת "אקופואטיקס", אשר הרחיב את המונח משירה לפואזיס המתפרש "כהכנה" או בכתיבה באופן כללי יותר. מאז, הופיעו אנתולוגיות של שירה וספרים, שהזכירו את המילה במפורש או שהשתמשו ברעיון כעיקרון מנחה.

אחד המאפיינים העיקריים של אקו-פואטיקה, כפי שהוגדר על ידי ג'יימס אנגלהרדט, הוא כי היא מחוברת אל העולם באופן שמשמעותו אחריות. בדומה למודלים אחרים המחקים ומניחים מעורבות (מרקסיזם, פמיניזם וכו'), אקו-פואטיקה "מוקף שאלות אתיות".^[3]

כאמצעי לתיאור שירה או פרויקטים פואטיים המאמצים את הצו האקולוגי של רגישות אישית ושינוי חברתי, אקו-פואטיקה הוזכרה על ידי סופרים כמו ג'ון ברנסייד ומריו פטרוצ'י.^[4]

בשנת 2018 נוסד בישראל פרס 'כליל' לאקו-פואטיקה בפרס זכתה המשוררת מאיה ויינברג ויצא ספרה 'עיר ותנוחת ההר' בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בשנת 2019 ראה אור הספר 'לדובים שהיו כאן פעם', ספר הביכורים של צוריאל אסף בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר 'מכתב לאדם אחרון' מאת ניגון קוליקובסקי ראה אור במסגרת כליל בשנת 2021. במסגרת הפרס ראו אור גם שתי אסופות שירה- 'קומפוסט' בשנת 2020, ו 'תערובת שתילה' בשנת 2022- שתי האסופות יצאו בהוצאת 'כליל- מקום'. בשנת 2023 ראה אור ספר העיון בשם 'מהי אקו-פואטיקה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספר כולל דיון מפורט על התפתחות הסוגה בעולם ובישראל^[5].