אנרכיזם ללא תארים
אנרכיזם ללא תארים או אנרכיזם ללא מילות תואר הוא ביטוי המתייחס לכלל הזרמים האנרכיסטים ללא הבחנה ביניהם וללא התחייבות לגישה קונקרטית. המשתמשים בו להגדרתם העצמית מסתפקים בהתייחסות כללית תוך קבלה כללית, לא ביקורתית, של כל הזרמים. ההיסטוריון ג'ורג' ריצ'רד אסנווין מציין שהמושג "מתייחס לאנרכיזם ללא מקפים, כלומר, דוקטרינה ללא תגיות מסייגות כגון קומוניסט, קולקטיביסט, מוטואליסט או אינדיבידואליסט. עבור אחרים... המושג פשוט מובן כגישה שמקבלת בהבנה את קיומם יחדיו של זרמים אנרכיסטים שונים"[1].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממציא הביטוי הוא האנרכיסט הקובני פרננדו טארידה דל מארמול, שהשתמש בו בנובמבר 1889, בברצלונה. הוא הפנה את קריאותיו לאנרכו-קומוניסטים ולאנרכו-קולקטיביסטים, שהיו בזמנו בעיצומו של ויכוח לוהט בין שתי הגישות. אנרכיזם ללא תארים היה ניסיון לגלות יותר סובלנות בין זרמים אנרכיסטיים, ולהבהיר שאנרכיסטים לא צריכים לכפות תוכנית כלכלית על אף אחד, אפילו לא בצורה תאורטית. קריאתו כללה גם הצעה לזנוח את העיסוק התאורטי במודל הכלכלי המועדף אחרי המהפכה, וזאת בשם הטענה שעיסוק במודל הכלכלי המועדף משני בחשיבותו לעומת ביטול הקפיטליזם והמדינה. לדעתו, ניסויים שיעשו לאחר מכן, על בסיס עקרונות בסיס אנרכיסטיים, יקבעו את המודל ההולם חברה אנרכיסטית.
גישה זו הייתה תוצאת לוואי של הוויכוח הלוהט בתנועה האנרכיסטית על רקע התפתחות הזרם האנרכו-קומוניסטי לאחר מות ההוגה האנרכיסטי, מיכאיל באקונין בשנת 1876. למרות שהאנרכו-קומוניזם לא שונה לגמרי מהאנרכיזם הקולקטיביסטי (הקולקטיביסטים הניחו שהמערכת הכלכלית שהם מציעים תהפוך בסופו של דבר למערכת שהאנרכו-קומוניסטים הציעו[2]), האנרכו-קומוניסטים פיתחו, העמיקו והעשירו את הגותו של באקונין, כפי שבאקונין עשה להגותו של פייר-ז'וזף פרודון.
תוך תקופה קצרה הפכה הגישה האנרכו-קומוניסטית החדשה למקובלת ביותר בתנועה האנרכיסטית באירופה, למעט בספרד, שבה הוויכוח התנהל על השינויים האסטרטגיים והטקטיים המתחייבים מקבלת גישה זו. עיקר הוויכוח היה בין הגישה הקומוניסטית שדגלה בבניית תאים מקומיים של אנרכיסטים פעילים כחלופה לגישה הקולקטיביסטית שתמכה בבניית איגודים מקצועיים המוניים. שינוי אסטרטגי וטקטי שכזי גרם לוויכוחים רבים בקרב הקולקטיבים הספרדים, שתמכו, כאמור, בארגון ובמאבק של מעמד העובדים.
הוויכוח בין שתי הגישות התפשט אל מחוץ לספרד, והגיע אל כתב עת אנרכיסטי ידוע בפריז, בשם "המרי". הוויכוח גרם לאנרכיסטים רבים להסכים עם אריקו מלטסטה שטען ש"זה לא נכון עבורנו, בלשון המעטה, ליפול למריבות על בסיס תאוריות בלבד"[3] עם הזמן, רוב האנרכיסטים הסכימו שאינם יכולים לנבא את בוודאות את ההתפחות הכלכלית העתידית, והחלו להדגיש את המשותף ביניהם, במקום את ההבדלים ביניהם, בכל הנוגע לחזון העתידי על תפקוד החברה האנרכיסטית. רוב האנרכו-קומוניסטים ראו שבהתעלמות שלהם מתנועת העובדים, הם גורמים לכך שרעיונותיהם לא יגיעו למעמד העובדים, בעוד שהאנרכיסטים הקולקטיביסטיים הדגישו את המחויבות שלהם לאידיאלים הקומוניסטיים, וצמצמו את הזמן הטרום קומוניסטי בגישתם. התקרבות רעיונות זו חיזקה מאוד את הגישה של אנרכיזם ללא תארים.
בארצות הברית הוויכוח העיקרי בתקופה זו היה לגמרי אחר ואף חריף יותר. הצדדים לוויכוח שם היו האנרכו-קומוניסטים והאנרכו-אינדיבידואליסטים כאשר בנג'מין טאקר האינדיבידואליסט טען שהאנרכו-קומוניסטים כלל אינם אנרכיסטים ואילו ג'ון מוסט טען שהאינדיבידואליסטים אינם אנרכיסטים. כמו באירופה, נמצאו גם אלו שקראו לסובלנות בין הזרמים השונים. ברוח זו, אנרכיסטים כמו וולטרין דה קלייר, השמיטו את מילות התואר והסתפקו בכותרת אנרכיסט. הם הצטרפו לקריאת מלטסטה לאנרכיזם ללא מילות תואר וכינויים נוספים, תוך השארת ההכרעה לגבי אופי החברה האנרכיסטית לניסויים אחרי המהפכה. דה קלייר טענה שכל הגישות הם אנרכיסטיות, כל עוד לא נכפה על אף אדם להישאר בקהילה שהשיטה הכלכלית בה אינה מקובלת עליו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם יסעור (עורך), אנרכיזם - אנתולוגיה, הוצאת רסלינג, 2004.