אנרכיזם אינדיבידואליסטי
אנרכיזם אינדיבידואליסטי הוא אחד מהזרמים הוותיקים באנרכיזם. האנרכיזם האינדיבידואליסטי מתנגד לקולקטיביזם ומדגיש את חשיבות האוטונומיה של היחיד ואת חירותו. הוגי הרעיון הראשונים כוללים את פייר-ג'וזף פרודון, ויליאם גודווין ומקס סטירנר האירופאים.
האנרכיזם האינדיבידואליסטי מחזיק בעמדה ייחודית בהיותו גם שוויוני וגם אנטי-קולקטיביסטי. על פיו, במקום להפוך משאבים כלכליים לקולקטיביים ובכך להפוך את האנשים לתלויים בקולקטיב, יש להעצים את העניים ואת מעמד העובדים על ידי הפיכתם לבעלי רכוש, והפיכת הבעלות הרכוש לדבר נפוץ מספיק כך שכולם יוכלו להשתתף בכלכלת השוק מבלי להיות כפופים לאדם אחר. המטרה הסופית היא כלכלה בה לפרטים יש עצמאות מוחלטת, בה הם עובדים עם משאבים בבעלותם, באופן פרטי או באיגודים על בסיס התנדבות, בהם כוח כלכלי ופוליטי מבוזר בצורה שוויונית כך שלאף אחד אין סמכות על האחר.
עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנרכיזם האינדיבידואליסטי תומך בקיומו של רכוש פרטי (בעלות אישית על התוצר המלא של העבודה), כמו גם בשוק תחרותי בו רכוש ועבודה ניתנים לקנייה ולמכירה (ובכך מתנגד לקומוניזם). כמו כן, הוא מאמץ את תאוריית הערך של העבודה, וכתוצאה מכך, מתייחס לרווח (ולכן גם לקפיטליזם כשיטה המאפשרת רווח) כאלמנט של ניצול. במקום הקפיטליזם והקומוניזם, הוא מציע את המוטואליזם כשיטה הכלכלית הראויה.
בהתאם לכך, הוא אינו שולל את קיומה של מערכת תגמולים, בין אם תגמולים פורמליים (כגון משכורת) או בלתי פורמליים (תחושת סיפוק, הכרה חברתית, וכו'). אוהדי האנרכיזם אינדיבידואליסטי טוענים כי ניגודי אינטרסים נובעים אך ורק מפגיעה במצבם הטבעי של בני האדם, על ידי מערכות סמכות.
האנרכיסטים האינדיבידואליסטים המסורתיים אינם מתנגדים לבעלות פרטית על ההון, אך עם זאת רובם מתנגדים לבעלות על אדמה שלא בשימוש. זאת מכיוון שאדמה אינה תוצר של עבודה ולכן לא ניתן לקנות או למכור אותה. למרות זאת, היחיד רשאי להחזיק באדמה על ידי כיבושה או שימוש בה ועליו להמשיך להשתמש בה על מנת שתישאר בבעלותו. אדמה שלא בשימוש אינה נחשבת כרכוש משותף של הקהילה, אלא פשוט אינה בבעלות אף אחד ולכן לא נדרשת קבלת רשות מהקהילה על מנת להשתמש בה לצרכים פרטיים.
עקב כל אלו, האנרכיזם האינדיבידואליסטי מנוגד לזרמים קולקטיביסטיים של האנרכיזם (אנרכו-קומוניזם ואנרכו-סינדיקליזם). למרות שחלק מהאנרכיסטים האינדיבידואליסטים עסקו בעניינים מעשיים, האנרכיזם האינדיבידואליסטי נחשב לרוב כ"אנרכיזם פילוסופי" מכיוון שהוא מתמקד בעיקר בטיעונים פילוסופיים על מנת לגרום לשינוי. לעיתים הוא נראה כצורה של ליברליזם ולכן היו שקראו לו "אנרכיזם ליברלי".
אנרכיזם אינדיבידואליסטי בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתמקדותם על אוטונומיה, ולא על שוויון מוחלט, האנרכיסטים האינדיבידואליסטים ניסו לקדם נושאים כמו גישה שוויונית יותר לאדמות, הקלות במגבלות על פטנטים וזכויות יוצרים, ושבירת המונופול של הממשלה על ההון, על מנת לקדם את העניים בחברה. האתגר בשבילם היה המצאת מערכת של זכויות הפרט שתהיה בעלת האיזון האופטימלי של שוויון וקניין פרטי על מנת להעצים את הפועלים ולגרום להם להיות אחראים על עתידם וגורלם. אתגר זה גרם למחלוקות רבות בין האנרכיסטים האינדיבידואליסטים השונים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם יסעור (עורך), אנרכיזם - אנתולוגיה, הוצאת רסלינג, 2004.
