אנטיגוריט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטיגוריט
עורקים של אנטיגוריט וקוורץ שלזיה, פולין
עורקים של אנטיגוריט וקוורץ שלזיה, פולין
עורקים של אנטיגוריט וקוורץ שלזיה, פולין
תכונות המינרל
הרכב כימי (Mg,Fe+2)3Si2O5(OH)4
מערך קריסטלוגרפי מונוקליני
צורת הגביש הגבישים זעירים, המינרל מופיע בדרך כלל כמסה חסרת צורה או בצורת סיבים, לוחיות או קשקשי דגים (כמו נציץ)
צבע ירוק, ירוק-כחול, חום, אפור, אפור כחלחל ושחור
ברק זגוגי, שמנוני, משיי או אדמתי
שקיפות שקוף, שקוף למחצה עד כמעט אטום
פצילות מושלמת בכיוון אחד ({001}), ונצפתה בשני כיוונים נוספים ({100} ו־{010})
שבירה דמוית קונכייה או לשבבים
קשיות 4-3.5 בסולם מוס
משקל סגולי 2.6-2.5
שרטוט לבן אפרפר
מידע נוסף קיימים גבישים תאומים.
מינרלים נלווים מגנטיט, כרומיט, כריזוטיל, אוליבין

אנטיגוריט הוא מינרל פילוסיליקטי (סיליקט במבנה בצורת לוחיות) של ברזל, מגנזיום והידרוקסיד, השייך לקבוצת הסרפנטין.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחת המבנה הכימי של האנטיגוריט היא (Mg,Fe+2)3Si2O5(OH)4. נוסחה זו זהה למרבית המינרלים של קבוצת הסרפנטין ומשום כך המינרלים קלינוכריזוטיל, ליזרדיט, אורתוכריזוטיל ופאראכריזוטיל הם פולימורפים של האנטיגוריט וההבדל ביניהם הוא בסימטריה הגבישית וביחסים שבין כמויות הברזל והמגנזיום.

קריסטלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנטיגוריט מתגבש במערכת המונוקלינית, חבורת סימטריות נקודתית "מונוקלינית המיהדרלית" , וחבורת סימטריות מרחבית Cm. הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=43.53‏, b=9.259Å‏, c=7.263Å, וגודלה של זווית β הוא 91.63°. המבנה הפנימי של האנטיגוריט הוא של לוחיות זעירים ברוחב של מספר אנגסטרם. כל לוחית בנוי משלוש שכבות. השכבה העליונה והתחתונה בנויות מטטרהדרונים של סיליקה (SiO4). שלושה מתוך ארבעת אטומי החמצן שבסיליקה נמצאים במישור השכבה ומתחברים לאטומי חמצן של הטטרהדרונים האחרים באותה שכבה ויוצרים בכך רשת של משושים. אטום החמצן הרביעי בסיליקה מתקשר עם שכבת הביניים (כלומר "מצביע" למעלה בשכבה התחתונה ו"מצביע" למטה בשכבה העליונה). שכבת הביניים היא של Mg(OH)2 הקרויה "שכבת הברוסיט" משום ששכבות של Mg(OH)2 מצויות גם במינרל ברוסיט. השכבות לא נערמות בצורה מושלמת והתוצאה היא לוחיות מעוותות.

תכונות פיזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל מופיע בדרך כלל כמסה חסרת צורה או בצורת סיבים, לוחיות או קשקשי דגים (כמו נציץ). הגבישים זעירים. לאנטיגוריט יש פצילות מושלמת בכיוון אחד ({001}), ופצילות שאובחנה בשני כיוונים נוספים ({100} ו־{010}). לחלק מהלוחיות המתקלפות מהמינרל יש תצורה מלבנית בשל הפצילות. הקשיות של המינרל נמוכה, 4-3.5 בסולם מוס, ומשקלו הסגולי הממוצע 2.54 גרם לסמ"ק. גבישים תאומים קיימים. צבעו וצורתו דומים מאוד לאלו של מינרלים אחרים בקבוצת הסרפנטין (למעט כריזוטיל המופיע בתצורת סיבים ובגוון זהוב) ונדרשת בדיקה במעבדה בעזרת קריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן על מנת להבדיל ביניהם.

תכונות אופטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופטית המינרל הוא דו-צירי שלילי. מקדמי השבירה של האנטיגוריט הם: nα=1.555-1.567‏, nβ=1.56-1.573‏ ו-nγ=1.56-1.573. השקיפות של גבישי האנטיגוריט נעה משקיפות מלאה דרך שקיפות למחצה ועד אטומה, צבעם בדרך כלל הוא בגוונים של ירוק, ירוק-כחול, חום, אפור, אפור כחלחל ושחור. בשקף מנוסר האנטיגוריט חסר צבע עד ירוק חיוור. הברק של האנטיגוריט הוא זגוגי, שמנוני, משיי או אדמתי, והנפיצה שלו חלשה.

גילוי ומקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל נתגלה לראשונה ב-1840 במחשוף של סרפטיניט על הגבול שבין שווייץ לאיטליה ולכן יש שני מקומות לגביהם נטען כי המינרל נתגלה בהם לראשונה: באזור גייספפד (Geisspfad) בעמק בין (Binn) שבקנטון ואלה שבשווייץ מצד אחד, ובעמק אנטיגוריו (Valle Antigorio), חלק מעמק אוסולה (Valle Ossola) בפרובינציה ורבנו-קוסיו-אוסולה (Verbano-Cusio-Ossola) שבמחוז פיימונטה שבאיטליה. המינרל קרוי על שם עמק אנטיגוריו, על שם המקום באיטליה בו נתגלה לראשונה. הדוגמית הראשונה של המינרל שנתגלתה בשווייץ יחד עם אוליבין בתוך סרפטיניט מצויה כיום במכון הטכנולוגי של ציריך.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואניט

שני סוגים שקופים למחצה של אנטיגוריט, בואניט וויליאמסיט מוערכים על ידי אומנים ואספנים ומכונים "סרפנטין אציל" או "סרפנטין יקר ערך", והם מצויים בשימוש נרחב כאבני חן ובעבודות גילוף. השימוש בסרפנטין למטרה זו, בעיקר לפיסול החל עוד בתקופת הפרעונים.

בואניט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואניט הוא סרפנטין קשה במיוחד (5.5 בסולם מוס) בצבע ירוק בהיר עד ירוק כהה בגוון התפוח, ולעיתים קרובות מנומר בכתמים לבנים מעורפלים ועורקים כהים. זהו הסרפנטין הנפוץ ביותר בגילוף ובתכשיטים. לעיתים מכנים בואניט צהוב בשם רטינליט. המאורים בניו זילנד נהג לגלף חפצים יפהפיים מבואניט מקומי שלו נהגו לקרוא "טאנגיווי" (tangiwai), כלומר דמעות. החפץ הידוע הגדול ביותר שגולף מבואניט שגודלו 35 ס"מ מצוי במוזיאון הלאומי של סין. לעיתים קרובות כשצובעים את האבן היא יכולה לחקות ירקן. לחומר זה נוהגים לקרוא בשמות מטעים כמו "ירקן קוריאני", "ירקן סוג'ואו", "ירקן שטיריה" ו"ירקן חדש".

אף על פי שבואניט אינו סוג מוכר רשמית הוא הוכרז כמינרל מדינתי רשמי של מדינת רוד איילנד, זהו גם המקום בו נמצא סוג זה לראשונה. קבושון (ליטוש אבן חן בצורה מעוגלת) של באוניט היווה חלק מ"סיכת מורשת המינרלים שלנו" שהוענקה לגברת הראשונה ליידי בירד ג'ונסון ב-1967.

בנוסף לרוד איילנד וניו זילנד קיימים מקורות נוספות לבואניט: אזור סוג'ואו בסין (ומכאן הכינוי "ירקן סוג'ואו") ודרום אפריקה, שם נתגלה מרבץ גדול ב-1989. ביקוש נמוך ועקב כך מחירים נמוכים הפכו את כריית המינרל לבלתי כלכלית.

הכינוי בואניט ניתן לסוג זה של אנטיגוריט על ידי המינרלוג האמריקני ג'יימס דנה (James Dwight Dana) ב-1850 לכבודו של הכימאי והרופא האמריקני ג'ורג' בואן (Ggeorge Thomas Bowen‏ 1828-1803) שביצע אנליזה למינרל שנתגלה ברוד איילנד ב-1822.

ויליאמסיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוויליאמסיט גוון ירוק-נפט שבו משובצים לעיתים קרובות גבישים של כרומיט או מגנטיט. את הוויליאמסיט, הדומה במידת מה לירקן משובח, נוהגים לחתוך לקבושונים או לחרוזים. אבן זו מצויה בעיקר במרילנד ובפנסילבניה שבארצות הברית.

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אַנטיגוֹריט נוצר בדרך כלל כתוצאה מהתמרה של סלעים אולטרה-מאפיים (עשירים בברזל ובמגנזיום), התמרה שתוצאתה יצירת סלעים עשירים בסרפטנטין המכונים סרפטיניטים. כשהתמרה זו מתבצעת בעומק של כ-60 קילומטרים מתחת לפני השטח נוצר אנטיגוריט היציב בטמפרטורות גבוהות מעל ל-600°C. בניגוד לו, הליזרדיט והכריזוֹטיל נוצרים בדרך כלל קרוב לפני השטח ומתפרקים בטמפרטורות נמוכות יחסית, כנראה פחות מ-400°C. דגימות של הקרום הימי ומחלקה העליון של המעטפת שמתחת לאוקיינוסים מראות שסלעים אולטרה-מאפיים שם מכילים כמויות גדולות של סרפנטין. אנטיגוריט כולל בהרכבו מים, כ-13% ממשקלו. מכאן שייתכן שלאנטיגוריט תפקיד חשוב בהולכת מים לתוך כדור הארץ באזורי הפחתה ועקב אידוי המים נוצרת המאגמה הבונה את "קשת האיים" (מונח המתאר איים הנוצרים בקשת במקביל ליבשת, לדוגמה יפן), וחלק מהמים מולכים אף לעומק רב יותר. אנטיגוריט נוצר גם בהתמרת מגע של דולומיט צורני עם סילים של דיאבז.

האנטיגוריט הוא מינרל נפוץ. מקומות בהם ניתן למצוא את המינרל כוללים את עמק אנטיגוריו (Valle Antigorio), חלק מעמק אוסולה (Valle Ossola) בפרובינציה ורבנו-קוסיו-אוסולה (Verbano-Cusio-Ossola) שבמחוז פיימונטה שבאיטליה (שם נמצא המינרל לראשונה); בוודסריף (Woodsreef) שבניו סאות' ויילס שבאוסטרליה; באזבטוס (Asbestos) שבהפרובינציה של קוויבק ובטימינס (Timmins) שבפרובינציה אונטריו שבקנדה; בברוסטר (Brewster) במחוז פטנם (Putnam) שבמדינת ניו יורק ובבק קריק (Buck Creek) שבמחוז קלי (Clay) שבצפון קרולינה שבארצות הברית; ובאזור נישוסונוגי במחוז נגסאקי ביפן.[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Deer, W.A., R.A. Howie, and J. Zussman (1963) Rock-forming minerals, vol. 3, sheet silicates, 171-190

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.