אמנת ז'נבה השלישית
אמנת ז'נבה השלישית (1929) דנה בזכויותיהם של שבויי מלחמה. העיקרון המרכזי באמנה זו הוא שכל חייל הנופל בשבי, הוא שבוי מלחמה ואינו אסיר.
באמנה זו ישנה אנלוגיה בין שבויי מלחמה לבין לוחמים. שבוי מלחמה, בניגוד לאסיר, לא עבר על חוק פלילי של מדינתו אלא ביצע את המוטל עליו בהתאם לחוקי המלחמה ובהתאם להוראות של מפקדיו. אמנה זו מפרטת את חובותיו של הכוח השובה כלפי שבויי המלחמה שבתחומו ומדגישה את האחריות, המוטלת עליו, לגורלם של השבויים.
הכוח השובה רשאי ליטול משבוי מלחמה אך ורק את חופש התנועה, הוא רשאי למנוע ממנו לשוב ולהילחם נגד המדינה או הארגון ששבו אותו. אסור לכוח השובה לשפוט ולהעניש שבוי-מלחמה, שביצע מעשים דומים לאלה שלוחמי הכוח השובה מבצעים. עם זאת, מותר וראוי להעמיד לדין פלילי שבוי מלחמה שחשוד בביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וג'נוסייד (רצח עם).
יחסים בין הכוח השובה והשבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנת ז'נבה השלישית מחייבת את הכוח השובה להתייחס אל שבוי המלחמה באופן אנושי, אוסרת לענותו נפשית או פיזית, מחייבת את שוביו לדאוג לצרכיו (מזון, ביטחון, טיפול רפואי, הליך הוגן, תכתובת עם משפחתו), להודיע לרשויות המתאמות (כגון לצד שלישי או נייטרלי בסכסוך) על דבר שבייתו ולאפשר לו ביקור של נציגי הצלב האדום הבינלאומי. עם תום המלחמה יש לאפשר לשבוי המלחמה לשוב למדינתו.
השבוי, מצדו, מחויב למסור לשוביו את פרטיו המזהים. לכוח השובה מותר לחקור את השבויים, אך, כאמור, ללא עינויים או הפעלת איומים. על הכוח השובה לייחס חשיבות רבה למיקום מחנה השבויים, באופן שלא ייווצר חשש לפגיעה במחנה בידי הכוחות הצבאיים של הצדדים השונים. אין להשתמש במחנה השבויים כ"מגן אנושי".
זכאות לסטטוס של שבויי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 4 באמנת ז'נבה השלישית קובע מי הם הזכאים לסטטוס של שבויי מלחמה:
- לוחמים של אחד הצדדים בסכסוך, השייכים למבנה צבאי מאורגן, לרבות אנשי מיליציה ומתנדבים, הנופלים בשבי היריב.
- לוחמים מקבוצות התנגדות שונות של אחד הצדדים בסכסוך, הפועלים בתוך השטח שלהם או מחוצה לו, בכלל זה פעילות בשטחים כבושים או מחוצה להם, כל עוד מתקיימים לגביהם התנאים הבאים: הם מצויים במנגנון היררכי וסרים למרות היררכית; מזהים את עצמם בסימן זיהוי המבחין אותם ממרחק; נושאים נשק באופן גלוי; נוהגים לפי כללי המלחמה.
- לוחמים בכוחות סדירים, הנאמנים לממשלה או רשות, שהכוח העוצר אינו מכיר בה.
- בני-אדם הנלווים לכוחות הלוחמים מבלי להימנות עליהם, סרים למרות הצבא ונושאים אישורים צבאיים: אזרחים בצוותי אוויר של כוחות הצבא, כתבים צבאיים, ספקים, אנשי שירות הרווחה.
- צוותים אזרחיים של כלי שיט ומטוסים.
- תושבים בשטח שאינו כבוש, אשר בהתקרב האויב נוטלים חלק בהגנה על עצמם, באופן ספונטני וללא יכולת להתארגן בכוחות צבא סדירים, בתנאי שהם נושאים נשק באופן גלוי ונוהגים לפי כללי המלחמה.
זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 17 באמנה קובע כי הצדדים בסכסוך ימסרו בשבי פרטים אישיים בסיסיים בלבד בהם ”שם משפחתו של החייל, שמו הפרטי, דרגתו, תאריך לידתו ומספרו האישי”. בצבא הגנה לישראל מנופק בעת הגיוס לחיילים פנקס שבי המכיל מידע זה, נוסף על מידע רפואי ופנקס חיסונים מקוצר.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמנת ז'נבה השלישית, באתר ויקיטקסט (באנגלית)