אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים
נושא הסדרת מעמד קונסוליות
מקום חתימה וינה
תאריך יצירה 24 באפריל 1963 עריכת הנתון בוויקינתונים
פורשים חלקית ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אמנת וינה בדבר יחסים קונסולרייםאנגלית: Vienna Convention on Consular Relations) היא אמנה בינלאומית משנת 1963, בה מנוסחים כללים באשר לתפקידיהם של קונסולים, אשר התפתחו ברבות השנים במשפט הבינלאומי המנהגי ובאמנות רבות בין מדינות בעולם.

האמנה מפרטת זכויות משפטיות בסיסיות וכן חובות החלות על המדינות שהן צד לאמנה, בהן:

  • מיסוד וניהול יחסים קונסולריים בדרך של הסכמה הדדית.
  • הזכויות והחסינויות המוקנות לבעלי משרה קונסולרית ולמשרדיהם בתחום "המדינה המקבלת" (המדינה בה הם ממלאים את שליחותם).

עיקרי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מפרידה בין יחסים דיפלומטיים בין מדינות לבין יחסים קונסולריים וקובעת כי ניתוק יחסים דיפלומטיים אינו מוביל בהכרח לניתוק יחסים קונסולריים (סעיף 2). אולם קונסול המשרת במדינה שבה אין לארצו משלחת דיפלומטית יכול למלא תפקידים דיפלומטיים בהסכמת המדינה בה הוא משרת (סעיף 17).

האמנה מגדירה 13 תפקידים לקונסול (סעיף 5):

  • הגנה על האינטרסים של המדינה השולחת ושל נתיניה, אזרחים וגופים תאגידיים, בתחומי המדינה המקבלת במגבלות החוק הבינלאומי;
  • קידום פיתוח יחסים מסחריים, כלכליים, תרבותיים ומדעיים בין המדינה השולחת למדינה המקבלת וכן קידום יחסים ידידותיים בין המדינות ברוח האמנה;
  • איסוף מידע בדרכים חוקיות על התנאים וההתפתחויות בתחומי המסחר, הכלכלה, חיי התרבות והמדע במדינה המקבלת ודיווח עליהם לממשלת המדינה השולחת וכן מתן מידע לאנשים מתעניינים;
  • הנפקת דרכונים ומסמכי מסע לאזרחי המדינה השולחת וכן אשרות כניסה או מסמכים מתאימים לאנשים החפצים לנסוע למדינה השולחת;
  • סיוע ועזרה לנתינים של המדינה השולחת, אזרחים וגופים תאגידיים;
  • מילוי תפקיד נוטריון ורשם אזרחי ומילוי תפקידים דומים וכן מילוי תפקידים בעלי אופי מינהלי, בהנחה שאין במילוי תפקידים אלה משום פגיעה בחוקים ובתקנות של המדינה המקבלת;
  • שמירה על אינטרסים של נתינים, יחידים או גופים תאגידיים, של המדינה השולחת במקרי ירושה כתוצאה ממוות בטריטוריה של המדינה המקבלת, בהתאם לחוקים ולתקנות של המדינה המקבלת;
  • שמירה על האינטרסים של קטינים ואנשים אחרים חסרי כשירות מלאה נתיני המדינה השולחת, במגבלות החוקים והתקנות של המדינה המקבלת, במיוחד בנסיבות שבהן נדרשים יחסי אפוטרופסות או נאמנות ביחס לאנשים אלה;
  • ייצוג או דאגה למתן ייצוג לנתינים של המדינה השולחת בפני בתי דין והרשויות של המדינה המקבלת, בהתאם לנוהג ולהליכים המקובלים במדינה המקבלת, לצורך הגנה על זכויות ואינטרסים של נתינים אלה בהתאם לחוקים ולתקנות של המדינה המקבלת, בנסיבות שבהן נתינים אלה אינם מסוגלים בזמן סביר להגן על זכויותיהם והאינטרסים שלהם;
  • העברת מסמכים משפטיים ולבר-משפטיים וכן מכתבי בדיקה ודרישה לאיסוף ראיות עבור בתי המשפט של המדינה השולחת, בהתאם להסכמים בינלאומיים שבתוקף, או בהיעדר הסכמים כאלה, בכל דרך העולה בקנה אחד עם החוקים והתקנות של המדינה המקבלת;
  • ביצוע תפקידי פיקוח ובדיקה בהתאם לסמכותו על פי חוקי המדינה השולחת ביחס לכלי שיט הרשומים בבעלות לאומית של המדינה השולחת, וכן של כלי טיס הרשומים במדינה השולחת וכן ביחס לאנשי צוותם;
  • הושטת עזרה לכלי שיט וטיס המוזכרים בפיסקה הקודמת וכן לאנשי צוותם, כולל גביית תצהירים ביחס למסע כלי השיט, בדיקת מסמכי כלי השיט והחתמתם, וכן מבלי לפגוע בסמכויות המדינה המקבלת, ביצוע חקירות בעניין כל תקרית אשר אירעה במהלך המסע ויישוב סכסוכים מכל סוג בין רב החובל, הקצינים ואנשי הצוות, ככל שהדבר בסמכותו בהתאם לחוקים ולתקנות של המדינה השולחת;
  • ביצוע כל תפקיד אחר אשר ניתן למחזיק במשרת קונסול על ידי המדינה השולחת, אשר אינו אסור על פי החוקים והתקנות של המדינה המקבלת או שלא הובעה התנגדות למילויו על ידי המדינה המקבלת, או שהוא כלול בהסכמים הבינלאומיים הנמצאים בתוקף ביחסים שבין המדינה השולחת והמדינה המקבלת.

מקום מושבו, סיווגו ומחוז שירותו של הקונסול בתחומי המדינה המקבלת, וכן כל שינוי באלה, יקבעו על ידי המדינה השולחת באישור המדינה המקבלת (סעיף 4.1). בנסיבות מיוחדות יכול הקונסול לפעול מחוץ למחוז הקונסולרי שלו, זאת בהסכמת המדינה המקבלת (סעיף 6). לאחר הודעה מתאימה למדינה המקבלת, יכול הקונסול לפעול בתחומי המדינה המקבלת מטעם מדינה שלישית (סעיף 8). חובה על המדינה המקבלת להודיע לרשויות על הימצאו של הקונסול במחוז שירותו ולנקוט בצעדים המתאימים לאפשר לו למלא את תפקידו (סעיף 14). בטרם יוכל להפעיל סמכויותיו, חייב הקונסול לקבל הרשאה רשמית מן המדינה המקבלת (exequatur). המדינה המקבלת רשאית לסרב ליתן הרשאה זו ללא כל נימוק.

סעיף 36 של האמנה מטיל חובה על מדינה העוצרת או מעכבת בעלי אזרחות זרה ליתן להם הודעה "ללא דיחוי" על זכותם להודיע לשגרירות או לקונסוליה של מדינתם על דבר מעצרם. ניתן להעביר הודעה כזו אף בפקס המפרט את שם העצור, מקום היעצרו ובמידה והדבר אפשרי, פירוט של סיבת המעצר או העיכוב. החובה מוטלת על המשטרה להעביר הודעה זו לנציגותו הדיפלומטית של הנתין הזר.

במרץ 2005 הודיעה ארצות הברית כי היא פורשת מן הפרוטוקול האופציונלי לאמנה, המאפשר לבית הדין הבינלאומי לצדק להתערב כאשר נמנעת מעציר שהוא נתין זר הזכות להיפגש עם קונסול ארצו בעודו במעצר במדינה שהיא צד לאמנה. כל זאת על רקע פעולותיה של ממשלת ארצות הברית למלחמה בטרור לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. ב-26 ביוני 2006 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי אזרח זר הנתון במעצר, אשר נמנעה ממנו הזכות על פי האמנה להיפגש עם נציג קונסולרי של ארצו, לא יוכל לעשות שימוש בהפרה זו של האמנה כדי לטעון לפסלות ראיות שנאספו נגדו בעת חקירתו במשטרה.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]