אמנות יפנית

יצירות אמנות נוצרו ביפן מראשית ההתיישבות בה (כעשרת אלפים שנה לפנה"ס) ועד לימינו. במשך הדורות התפתחה אמנות יפנית בעלת מאפיינים ייחודיים. ההיסטוריה היפנית שזורה בפרקי זמן קצרים שבמהלכם חדרו אל הארץ השפעות תרבותיות זרות לרוב, וביניהן תקופות ארוכות של ניתוק וחוסר קשר עם העולם החיצוני.

עם הזמן למדו היפנים לחקות ולהטמיע את היסודות הזרים שחלחלו אל ארצם ואלו השתלבו בתרבות האסתטית של יפן (ראו אסתטיקה יפנית). האמנות היפנית המורכבת המוקדמת ביותר נוצרה במאה ה-7 וה-8 והיא ספוגה בהשפעות בודהיסטיות. במאה ה-9, עת צמצמו היפנים את הזיקה לסין והחלו לפתח תרבות עצמאית, גדלה חשיבותן של האמנויות החילוניות, אם כי גם האמנות הדתית לא נזנחה עד המאה ה-15. לאחר מלחמת אונין (1467–1477) נכנסה יפן לתקופת תוהו ובוהו פוליטי, חברתי וכלכלי שנמשך כמעט מאה שנים. במדינה, כפי שהתעצבה תחת הנהגתם של שוגוני הטוקוגאווה, היה לדת המאורגנת תפקיד פחות בהרבה בחיי העם, והאמנויות ששרדו היו בעיקר חילוניות.

ציור הוא הביטוי האמנותי המועדף ביפן, ועוסקים בו החובבן והמקצוען גם יחד. עד לתקופה המודרנית כתבו היפנים במכחול ולא בעט. המודעות לטכניקות המכחול הביאה עמה רגישות רבה לדקויות הציור. עם עליית התרבות הפופולרית בתקופת אדו, נעשו הדפסי עץ הקרויים "אוקיו-אה" לאמנות חשובה. הטכניקה בתחום זה השתפרה בהדרגה. ההדפסים הצבעוניים שימשו למטרות מגוונות: מחדשות יומיות ועד לספרי לימוד ופורנוגרפיה. פיסול היה פופולרי הרבה פחות ביפן. הוא קושר עם נושאים דתיים, וככל שירדה קרנו של הבודהיזם התמעטה חשיבותה של צורת ביטוי אמנותית זו. הקרמיקה היפנית היא מהטובות ביותר בעולם, והיצירות הראשונות של תרבות יפנית. באדריכלות מבטאים היפנים העדפה לחומרים טבעיים ולחיבור בין החלל החיצוני והפנימי.

האמנות היפנית מאופיינת בשינויים חדים. כבר בקרמיקה של התקופות הפרהיסטוריות ניתן לראות כיצד לאחר תקופה של שפע ופאר הגיע תור האמנות הממושמעת והמעודנת. דוגמה נוספת ניתן להביא משני מבנים מהמאה ה-16, שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: ארמון קצורה הוא דוגמה מובהקת לפשטות. נעשה בו שימוש בחומרים טבעיים לא מהוקצעים, וניכרת בו חיבה ליופי שנוצר ביד המקרה; ואילו המאוזוליאום ניקו טוגשו הוא מבנה סימטרי, וגילופים מכסים כל פיסה בו. האמנות היפנית זכתה להערכה לא רק בשל פשטותה, אלא גם בשל השפע הצבעוני שלה והיא השפיעה רבות על הציור המערבי במאה ה-19 ועל האדריכלות במערב במאה ה-20.

אמנות ג'ומון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי מתקופת ג'ומון התיכונה (3000–2000 לפנה"ס)

המתיישבים הראשונים ביפן, אנשי ג'ומון (11,000–300 לפנה"ס), נקראו כך על שם סימונים בצורת חבל שקישטו את כלי החמר שלהם. הם היו ציידים-לקטים נוודים שהפכו למתיישבים חקלאים ועסקו בעיבוד האדמה. ביישוביהם מנתה האוכלוסייה מאות עד אלפי נפשות. הם הקימו בתי-בור מעץ ומקש. אלו נבנו בתוך חפירות רדודות באדמה על מנת לקלוט את חמימות הקרקע. הם יצרו כלי אחסון מקושטים מחרס, פסלונים מחמר שנקראו "דוגו", ואבני חן מבדולח.

אמנות יאיואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל המתיישבים הורכב מאנשי היאיואי, הקרויים על שם מחוז בטוקיו, שם נמצאו שרידים ראשונים של היישובים שלהם. אנשים אלה, שהגיעו ליפן בערך ב-350 לפנה"ס, הביאו איתם ידע בגידול אורז, בייצור כלי נשק מארד, פעמונים מברונזה (דוטאקו) וקרמיקה המיוצרת בעזרת תנור.

אמנות קופון: הניווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב השלישי בפרהיסטוריה היפנית, תקופת הקופון, או הטומולוס (250–552 לספירה), היא תרבות יאיואי. בתקופה זו התמזגו השבטים השונים לאומה אחת. ממצאים טיפוסיים מהתקופה הם מראות מברונזה, סמלים של בריתות פוליטיות, ופסלים מחמר הקרויים הניווה (haniwa), שהוצבו מחוץ לקברים.

אמנות אסוקה ונארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בודהיסטווה (המאה השביעית)
בודהה יושב (המאה השביעית)
פגודה בנארה

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

בתקופת אסוקה ונארה, הקרויות כך משום שמקום הממשל היפני היה בעמק אסוקה משנת 552 ועד 710, ובנארה עד 784 חדרה לראשונה תרבות אסיאתית באופן ממשי. התפשטות הבודהיזם ליפן הולידה קשרים בין קוריאה, סין ויפן. היפנים גילו היבטים של התרבות הסינית שהם יכולים לאמץ לתועלתם: כתב, תיעוד ההיסטוריה; שיטות שלטון, בירוקרטיה יעילה, ומה שחשוב יותר לאמנויות – טכנולוגיה מתקדמת, שיטות בנייה חדישות, דרכים מתקדמות ליציקת ברונזה וטכניקות ציור חדשות. במאות השביעית והשמינית נסובו הקשרים בין יפן ליבשת האסיאתית סביב הבודהיזם. לא כל החוקרים מסכימים לגבי השמות שיש לתת לתקופות השונות בין 552, התאריך הרשמי של הגעת הבודהיזם ליפן, ו-784, אז הבירה היפנית הועברה לנארה. החלוקות המקובלות ביותר הם לתקופת סויקו, 552–645, תקופת האקוהו, 645–710; ותקופת טמפיו, 710–784.

המבנים הבודהיסטים הראשונים עדיין ניצבים על תילם ביפן, ומבני העץ העתיקים ביותר במזרח הרחוק נמצאים בהוריו-ג'י דרומית-מערבית לנארה. 41 מבנים אלו נבנו בתחילת המאה ה-7 כמקדשו הפרטי של נסיך הכתר שוטוקו. החשובים ביותר ביניהם הם אולם התפילה העיקרי, או הקונדו (אולם הזהב), והגוז'ו-נו-טו (פגודה בת חמש קומות), הבנויים במרכז שטח פתוח המוקף באולם מקורה. הקונדו, בסגנון אולמות הפולחן הסיניים, הוא מבנה בן שתי קומות הבנוי עץ, ומקורה באירימואיה, גג רעפים קרמיים. בתוך הקונדו, על במה מלבנית גדולה, נמצאים כמה מהפסלים החשובים ביותר מהתקופה. המרכזי הוא שילוש הטרקה (623), הבודהה יחד עם שני בודהיסטוות (דמויות בודהיסטיות בדרגה פחותה מבודהה), פסל שניצוק בארד על ידי הפסל טורי בושי (שפעל בתחילת המאה ה-7), והוקדש לנסיך שוטוקו שמת באותה תקופה. בארבע פינות הבמה נמצאים המלכים המגנים של ארבע הרוחות, שגולפו בעץ בערך ב-650. בהוריו-ג'י נמצא גם מקדש הטמאמושי, העתק עץ של קונדו, שמוצב על בסיס עץ גבוה המעוטר בציורים שהוכנו בטכניקה של פיגמנטים מינרליים המעורבבים בורנית.

בניית המקדשים במאה ה-8 התמקדה במקדש טודאי-ג'י בנארה. טודאי-ג'י נבנה כמקדש הראשי במערכת ענפה של מקדשים במחוזות. הוא מהווה את הקומפלקס השאפתני ביותר מהשנים המוקדמות של פולחן הבודהה ביפן. הבודהה בגודל 16.2 מטר שמוצב באולם המרכזי (הדייבוצודאן), הוא בודהה רושאנה, הדמות המייצגת את מהות הבודהה, כפי שהטודאי-ג'י ייצג את מרכז הבודהיזם האימפריאלי היפני ואת התפשטותו ביפן. רק שרידים ספורים שרדו מהפסל המקורי, והאולם הנוכחי והבודהה המרכזי המוצב בו, הם שחזורים מתקופת אדו.

סביב הדייבוצודאן, על צלע הגבעה, מקובצים מספר אולמות מדרגה שנייה: ההוקדו (אולם הלוטוס), והדמות העיקרית שלו, הפוקוקנג'קו קאנון (הבודהיסטווה הפופולרי ביותר), עשויה מוורנית יבשה (בד שהוטבל בוורנית וקיבל את צורתו על מסגרת מעץ); הקיידנין (אולם ההקדשה) ובו פסלי גבס מרהיבים של ארבעת המלכים המגינים; ובית המחסן, הקרוי שוסואין. מבנה אחרון זה הוא בעל חשיבות רבה כאוצר אמנותי-היסטורי, משום שבו מאוחסנים הכלים ששימשו בטקס ההקדשה של המקדש ב-752 ובטקס פתיחת העיניים של דמות הרושאנה, וכן מסמכים ממשלתיים וחפצים רבים אחרים בבעלות המשפחה הקיסרית.

הייאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 794 הועברה בירת יפן רשמית לקיוטו. העיר עתידה הייתה לשמש כבירה עד לשנת 1868. המושג "תקופת הייאן" מתייחס לשנים 794 עד 1185, עד לסוף מלחמת האזרחים. תקופה זו מחולקת חלוקה נוספת לתקופת הייאן המוקדמת ולתקופת הייאן המאוחרת, או לתקופת פוג'יווארה. השנה המפרידה ביניהן היא 894, השנה שבה הופסקו באופן רשמי המשלחות האימפריאליות היפניות לסין. משפחת פוגיווארה הייתה אז החשובה ביותר במדינה, ובניה שלטו כעוצרים עבור הקיסר.

אמנות הייאן מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת תקופת הייאן נסע הנזיר קוקאי (הידוע יותר בכינוי שקיבל לאחר מותו, קובו דאיישי (774–835)), לסין על מנת ללמוד את השינגון, סוג של וג'ריאנה בודהיזם, שאותו הביא ליפן ב-806. פולחן השינגון מאופיין במנדלות – תרשימים של העולם הרוחני שעיצוב המקדשים הושפע מהם. האדריכלות הבודהיסטית היפנית אף אימצה את הסטופה, בצורתה הסינית – פגודה.

המקדשים שנבנו עבור כת חדשה זו נבנו בהרים, במרחק רב מהחצר המלכותית ומהעם שבערים. הטופוגרפיה יוצאת הדופן של אזורים אלה הכריחה את האדריכלים היפנים לחדש בתחום בניית המקדשים. גגות מקליפת עץ הברוש החליפו את הגגות מאריחים קרמיים, קרשי עץ החליפו את רצפת האדמה, ונוסף אזור פולחן נפרד לעם הפשוט, בקדמת המקדש המרכזי.

המקדש שמשקף בצורה הטובה ביותר את רוח מקדשי ההייאן שינגון הראשונים הוא המורו-ג'י (תחילת המאה ה-9), שנמצא עמוק בחורשת עצי ברוש על הר, דרומית-מזרחית לנארה. דמות עשויה עץ של השאקה, הבודהה ה"היסטורי", שנמצאת באחד מבנייני מורו-ג'י, היא דוגמה טובה לפיסול מתקופה זו. גופו הכבד של השאקה מכוסה בבדים עשירים המגולפים בסגנון "הומפה-שיקי" (גלי), והבעת הפנים שלו אצילית ומרוחקת.

אמנות פוג'יווארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה פוג'יווארה, נעשה פופולרי הבודהיזם מכת הארץ הטהורה, שהציע גאולה קלה שתביא עמה האמונה באמידה (הבודהה של גן העדן המערבי). אולמות אמידה, המחברים בין החול והקודש, מכילים כמה דמויות של הבודהה בתוך מבנה הדומה לארמונות האצולה.

ההו-או-דו (אולם הפניקס, הושלם ב-1053) של הביודואין, מקדש באוג'י שמדרום מזרח לקיוטו, הוא דוגמה לאולמות אמידה בתקופת פוג'יווארה. הוא מורכב ממבנה מלבני ושלושה מסדרונות, ונמצא בקצה אגם מלאכותי. בפנים מוצבת דמות זהב יחידה של אמידה (מ-1053) על במה מוגבהת. פסל האמידה נעשה על ידי ג'וחו, שהשתמש בפרופורציות חדשות ובשיטה חדשה (יוסגי): חלקי עץ רבים המורכבים יחד מצידם הפנימי. על קירות האולם מופיעים גילופים של השמימיים, ישויות שליוו את אמידה ברדתו מגן העדן המערבי לאסוף את נשמות המאמינים ברגע המוות ולהעביר אותם על פרחי לוטוס אל גן העדן. ציורי רייגו (ירידתו של האמידה בודהה) על דלתות העץ של ההו-או-דו הם דוגמה מוקדמת של יאמטו-א, ציור בסגנון יפני, ומצוירים בהם גם כמה מהנופים שסביב קיוטו.

במאה האחרונה של תקופת הייאן. מגילת-היד המאוזנת המעוטרת, האמקי, זכתה למשנה חשיבות. "סיפור גנג'י" המאויר (בערך 1130) הוא אחד מנקודות השיא בציור היפני. הרומן נכתב בערך בשנת 1000 על ידי מוראסאקי שיקיבו, בת לוויה של הקיסרית אקיקו, והוא עוסק בחייו ובאהבותיו של הנסיך גנג'י ועל חצר הייאן לאחר מותו. הגרסה המאוירת של הסיפור כוללת ציורים שהפכו לאיקונוגרפיה מוסכמת על מנת לבטא באופן ויזואלי את התוכן הרגשי של כל סצנה. במחצית השנייה של המאה ה-12, סגנון המגילות ששרדו שונה ותוסס יותר. מגילת באן דאינאגון (סוף המאה ה-12, אוסף סאקאי טאדאהירו), מגילה שעוסקת בתככי החצר, מדגישה את הדמויות על ידי משיכות מכחול מהירות וצבעים דקים אך עזים.

אמנות קמקורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1180 החלה מלחמה בין שתי משפחות לוחמים, הטיירה והמינאמוטו; בתום חמש שנים ניצחו המינאמוטו במלחמה ומושב הממשל עבר לקאמאקורה, כפר לחוף הים, שם נשאר עד ל-1333. עם מעבר הכוח מהאצולה למעמד הלוחמים, הייתה האמנות צריכה לספק קהל רחב יותר. על קהל זה נמנו החיילים, הכמרים הבודהיסטים שרצו להעביר את תוכני הדת להמונים שאינם יודעים קרוא וכתוב, וכן השמרנים – האצולה והכמורה שהתנגדה למעבר הכח למעמד הלוחמים ולירידת כוחו של החצר.

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולת הקיי של הפיסול, בייחוד האונקיי, יצרה סגנון חדש וריאליסטי יותר. שתי דמויות המגינים של ניו (1203), בשער הדרומי הגדול של טודאי-ג'י בנארה מייצגות את הסגנון הסופריאליסטי של האונקיי. הדמויות, שגודלן כ-8 מטר, פוסלו מאבנים רבות במשך שלושה חודשים. לשם כך עבדו אמנים רבים תחת פיקוחו של פסל מומחה. פסלי העץ של האונקיי (1208, קופוקוג'י, נארה) של שני חכמים הודים, מוצ'אקו וסשין, המייסדים האגדיים של כת ההוסו, הם מבין היצירות הריאליסטיות המרשימות של התקופה.

קליגרפיה וציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקגון אנגי אמאקי, ההיסטוריה המאוירת של ייסוד כת הקגון, היא דוגמה בולטת למגמה הפופולרית בציור הקאמאקורה. כת הקגון, אחת מהחשובות ביותר בתקופת נארה, איבדה את כוחה עם עליית הכתות המתחרות. לאחר מלחמת גנפיי (1180–1185), נתן הכומר מיו-אי ממקדש קוזנג'י מחסה לנשים שהתאלמנו במלחמה. נשותיהם של הסמוראי ואף נשות אצולה למדו בתקופה זו, אם בכלל, כתב שייצג הברות, ולא יכלו לקרוא טקסטים בסימניות סיניות. לפיכך שילב הקגון אנגי אמאקי שילב טקסט בעל הברות קלות לקריאה עם איורים שבהם הדיאלוג בין הדמויות מופיע ליד דמויות הדוברים, טכניקה הדומה לקומיקס המודרני. העלילה של האמקי, חייהם של שני הכמרים הקוריאנים שייסדו את כת הקגון, מהירה ומעניינת, גדושה במעשיות פלאיות, למשל מסע לארמונו של מלך האוקיינוס, וכוללת גם סיפור אהבה. יצירה שמרנית יותר היא הגרסה המאוירת ליומנה של מוראסאקי שיקיבו. גרסאות אמקי של הרומן הזה עדיין יוצרו, אך האצולה חידשה ואיירה את היומן כדי שישתקף בו הפאר של תקופת כתיבתו. אחד מהאיורים היפים ביותר מראה כיצד מוראסאקי שיקיבו מוחזקת כאסירה בחדרה על ידי שני חצרנים צעירים, בעוד שבחוץ אור הירח מנצנץ על גדותיו של נחל קטן בגן האימפריאלי.

אמנות מורומאצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מורומאצ'י (1338–1573), שנקראת גם תקופת אשיקאגה, ידעה התרבות היפנית שינוי של ממש. משפחת אשיקגה השתלטה על מעמד השוגון, והעבירה את הבירה חזרה לקיוטו, ומקמה את מרכזה ברובע מורומאצ'י. עם חזרתה של הממשלה לבירה, הגיעה לקיצה המגמה הפופולריות של תקופת הקאמאקורה, והתרבות הפכה לאריסטוקרטית ואליטיסטית יותר. זן בודהיזם, כת שעל פי המסורת נוסדה בסין במאה ה-6, הובאה ליפן בפעם השנייה והשתרשה בה.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזכות משלחות הסחר לסין שאורגנו בידי מקדשי הזן הובאו ליפן ציורים סיניים כמו גם יצירות אמנות אחרות. לאלו הייתה השפעה עמוקה על האמנים היפנים שיצרו עבור מקדשי הזן והשוגון. לא רק שיבוא זה שינה את נושא הציורים, הוא גם הביא להתפתחות בשימוש בצבע - הצבעים העזים של היאמאטו-אה פינו את מקומם לציור המונוכרומטי בסגנון הסיני.

ציור טיפוסי מתקופת המורומאצ'י המוקדמת הוא ציורו של הכומר-הצייר קאו (פעל בתחילת המאה ה-15). בציור זה מופיע הנזיר האגדי קנסו (הסיין-טסו בסינית) ברגע הארה. מאפיינות אותו משיכות מכחול מהירות ומינימליות בפרטים. "תפיסת דג-חתול בקערה" (תחילת המאה ה-15, טאייזו-אין, מוישין-ג'י, קיוטו), יצירתו של האסיר-הצייר ג'וסטו (פעל בערך ב-1400), היא נקודת מפנה בציור מורומאצ'י. בקדמת התמונה מופיע אדם על גדות נחל, בידו מחזיק כלי קטן ומתבונן בדג החלקלק. ערפל אופף את אמצע התמונה, וברקע נראים הרים רחוקים. ה"סגנון החדש", שתחילתו בערך ב-1413 והוא בעל מאפיינים סיניים, מתייחד בתחושת המרחב העמוק שנותנת התמונה.

האמנים החשובים ביותר של תקופת מורומאצ'י הם הציירים-הכמרים שובון וסשו. שובון, נזיר במקדש קיוטו בשוקוקו-ג'י, יצר בתמונה "קריאה בחורשת במבוק" (1446, הנמצא במוזיאון המרכז הלאומי לאמנות בטוקיו), נוף ריאליסטי עם תחושת מרחב עמוקה. סשו, בניגוד לרוב האמנים בני התקופה, יכול היה לנסוע לסין וללמוד את האמנות הסינית במקורה. המגילה הארוכה, אחת מהיצירות החשובות של סשו (אוסף מורי, יאמאקושי), מתארת נוף בארבע עונות השנה.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות חשובה נוספת בתקופה זו היא טקס התה היפני, שאף יוחד לו בית. מטרת הטקס היא העברת הזמן בנעימים בצוותא עם ידידים היודעים למצוא טעם באמנות, הפגת דאגות היום יום והתענגות על ספל תה. בית התה נבנה בסגנון בקתה כפרית, והודגשו בו יסודות טבעיים כמו גזרי עץ בקליפתם וקש ארוג.

אמנות מומויאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מומויאמה (1573–1603), שורה של מנהיגים צבאיים, כמו אודה נובונגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה אייסו, ניסתה להביא שלום ויציבות פוליטית ליפן לאחר תקופה של כמעט מאה שנות מלחמה. אודה, מנהיג מקומי, הצליח לרכז בידו די כוח על מנת להשתלט על הממשל ב-1568, וחמש שנים לאחר מכן החליף את שוגון האשיקגה האחרון. הידיושי לקח את מקומה של אודה לאחר שנרצח, אך תוכניותיו לייסד שושלת סוכלו בידי אייסו, שייסד את שושלת טוקוגאווה לשוגונות ב-1603.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגים חדשים של אדריכלות התפתחו בעקבות התקופה והאקלים המיליטריסטי שלה: המצודה, מבנה הגנתי שנועד לשכן את הלורד הפיאודלי ואת חייליו בזמנים של העדר שקט; והשויון, אולם לקבלת אורחים שהשתקפו בו היחסים בין אדון הקרקע לצמית בחברה הפיאודלית. במצודת הימג'י (נבנתה בצורתה הנוכחית ב-1609), הידועה כמצודת האנפה הלבנה, בעלת גגות עקומים עדינים, ניצבים שלושת המגדלים הקטנים סביב המבצר העיקרי (הטנשו). זהו אחד מהמבנים היפים ביותר מתקופת מומויאמה. האוהירומה של מצודת ניג'ו (המאה ה-17) בקיוטו, היא אחת מהדוגמאות הקלאסיות של השויין, ובה טוקונומה (מרפסת) שצופה על גן מעוצב בקפידה, ואזורים נפרדים לאדוני הקרקע ולצמיתים.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולת הציור החשובה ביותר בתקופה המומויאמה הייתה קאנו, והחידוש הגדול ביותר של אותו הזמן הייתה שיטתו של קאנו אייטוקו לאיור נופים מונומנטליים על דלתות הזזה וקירות. עיטור החדר הראשי שפונה אל הגן של הג'וקו-אין, מקדש משני של הדייטוקו-ג'י (מקדש זן בקיוטו), הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר שעדיין קיימת ליצירתו של אייטוקו. עץ שזיף גדול ושני אורנים מצוירים על זוג דלתות הזזה בפינות אלכסוניות מנוגדות, ענפיהם מתמשכים לימין ולשמאל, ברצף אחד על שתי הדלתות. במסך שצייר אייטוקו, "אריות סיניים", גם הוא בקיוטו, יש ביטוי לסגנון הנועז, המעוטר בצבעים עזים.

הסגוואה טוהקו, בן זמנו של אייטוקו, פיתח סגנון שונה ועיטורי יותר לציורי-מסך גדולים. בפרגוד ״עץ מייפל בשלכת״, כיום במקדש צ'ישאקו-אין, קיוטו, הוא הציב את גזע העץ במרכז וענפיו התפשטו על פני הציור כמעט כולו. יצירתו הייתה שטוחה וארכיטקטונית פחות מזו של אייטיקו, אך נפלאה מבחינה ויזואלית. המסך המתקפל לשישה, "חורשת האורן" (המוזיאון הלאומי של טוקיו), מציג באופן מרהיב, בדיו מונוכרומטי, חורשת עצים עוטה ערפל.

אמנות תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליגרפיה של בודהידהרמה, צוירה בידי הוקאין אקוקה (1685–1768)

שוגונת טוקוגוואה מתקופת אדו השתלטה על הממשלה ב-1603 ונשאה איתה תקווה להבאת שלום ויציבות כלכלית ופוליטית למדינה; במידה רבה הצליחה בכך. מוסד השוגון שרד עד ל-1867, כאשר נפל בשל הלחץ המערבי לפתוח את יפן לסחר חיצוני. את תקופת אדו עיצבה המדיניות המדכאת של השוגון. המדינה נסגרה לזרים ולתרבותם, והטלת חוקים קשוחים בכל תחומי החיים: פריטי הלבוש המותרים, הדברים שמותר ואסור לעשות, בני הזוג שאיתם מותר לבוא בקשר נישואים ועוד. בשנים הראשונות של תקופת אדו עדיין לא הורגשה השפעת הנהלים המחמירים של ממשל טוקוגאווה. בתקופה זו נוצרו כמה מהיצירות הטובות ביותר של באדריכלות ובציור היפני: ארמון קצורה בקיוטו וציוריו של סוטאצו, חלוץ אסכולת הרימפה.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון הנפרד קצורה, שנבנה כחיקוי לארמון הנסיך גנג'י האגדי, כולל אוסף של מבני שויין שמשלבים אלמנטים של אדריכלות יפנית קלאסית עם חידושים מסוימים. הקומפלקס כולו מוקף בגן יפהפה עם שבילי הליכה. העיר אדו נהרסה פעמים רבות בשריפות. כדי להקל על בנייה מחדש הקפידו על אדריכלות פשוטה. קרשים נאספו ואוחסנו בעיירות קרובות לעיר לפני החורף, אז הקל מזג האוויר היבש על השריפות להתפשט. לאחר ששריפה התפרצה וכובתה, נשלחו הקרשים נשלחו ובתים חדשים נבנו במהירות. נבנו בתים רחבים וגנים לטיול, להנאת העשירים ואורחיהם. קרקואן הוא פארק מאותה התקופה שעדיין קיים ופתוח לציבור.

בתקופה זו נבנתה גם טירת מצואה ששרדה עד היום ומהווה דוגמה לטירת עץ יפנית עתיקה.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוטאצו פיתח סגנון עיטורי מרהיב שהציג נושאים מהספרות הקלאסית. דמויות צבעוניות ומוטיבים מהעולם הטבעי הוצבו בו כנגד רקע של עלה-זהב. אחת מהיצירות הטובות ביותר שלו היא זוג מסכים, "הגלים במצושימה", שנמצאים בגלריה פריר בוושינגטון. מאה שנים אחריו שכלל קורין את סגנונו ויצר יצירות מדהימות ומיוחדות משלו. יפים ביותר הם הציורים של פריחת השזיף הלבנה והאדומה.

הדפסי עץ ובונג'יגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולת האמנות הידועה ביותר במערב היא של ציורי האוקיו-אה והדפסי העץ של הדמימונד, מעולם תיאטרון הקאבוקי ואזור האורות האדומים. הדפסי אוקיו-אה החלו להופיע בסוף המאה ה-17, אך באמצע המאה ה-18 הופיעו הדפסים הראשון בכמה צבעים. מעצבי הדפסים מהדור הבא, כמו טוריאי קיונאגה וקיטגאווה אוטאמרו, שירטטו תיאורים אלגנטיים ושנונים של נשות הליווי היפניות.

במאה ה-19 היה האמן הדומיננטי הירושיגה, שייצר הדפסים של נופים. לזוויות המוזרות שדרכן ראה הירושיגה את הנוף, וליצירותיהם של האמנים קיונאגה ואוטאמרו, שאופיינו בהדגשים על מישורים שטוחים ובקווים חזקים לתיאור מתארי הצורות, הייתה השפעה עמוקה על אמנים אירופים כמו אדגר דגה ווינסנט ואן גוך. אסכולת ציור אחרת בת זמנו של האוקיו-אה הייתה הבונג'ינ-גה, סגנון שהתבסס על ציורי אמנים סיניים. כפי שאמני האוקיו-אה בחרו בנושאים המצויים מחוץ להגבלות של שוגונת טוקוגוואה, כך אמני הבונג'ין פנו לתרבות הסינית. בין מובילי סגנון זה נמנו איקה טאייגה, יוסה בוסון, טאנומורה צ'יקודן, ויאמאמוטו בייצו.

האמנות מאז 1867[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר 1867, זמן שלטונו של הקיסר מוצוהיטו (מייג'י), הוצפה יפן שוב בהשפעות תרבותיות חדשות וזרות. בתחילת המאה ה-20 הייתה האמנות המערבית לצורותיה השונות כבר מוכרת היטב ביפן. שילובה באמנות היפנית המסורתית ניכר בבניינים ידועים כמו תחנת הרכבת של טוקיו ובניין הדיאט הלאומי שעדיין קיימים היום. מנגד, היה לציור המאנגה, שתחילתו בתקופת מייג'י השפעה רבה על העיתנות האנגלית והצרפתית. לאחר מלחמת העולם השנייה היה לאמנות אמריקנית ולאדריכלות אמריקאית תפקיד ניכר בעיצוב פניה של יפן, אם כי פחד מרעידות אדמה הגביל מאוד את בניית גורדי השחקים. מאוחר יותר אפשרו התקדמויות טכנולוגיות בניית בניינים גדולים וגבוהים יותר שהשתקפו בהם רעיונות אמנותיים חדשניים. קומיקס שיובא מארצות הברית, גרפיקת משחקי מחשב והתקדמויות טכנולוגיות אחרות גם הם הביאו לפיתוח סגנונות אמנותיים חדשים בתכלית.

המשיכה להיתפתח טכניקה להדפסי עץ תוך יצירת סגנון חדש - Shin-hanga. בין הציירים בסגנון זה ניתן לציין את הירושי יושידה.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובה היפנית הראשונית לציור המערבי הייתה קבלתו הגמורה. ב-1876 נפתח בית הספר לאמנות טכנולוגית, ומרצים איטלקיים לימדו בו את הסגנון המערבי. מגמה מאוחרת יותר שהונהגה בידי אוקאקורה קאקוזו והאמריקני ארנסט פנולוסה, הייתה הפוכה. היא עודדה את האמנים היפנים לשמור על הנושאים ועל הטכניקות המסורתיים, גם כשהם יוצרים ברוח המודרניזם. משני קטבים אלה של תאוריה אמנותית התפתח היוגה (ציור בסגנון מערבי) וניהונגה (בסגנון יפני), שני סגנונות שלא איבדו מחשיבותם גם כיום.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרח לקומם את יפן מחורבותיה לאחר מלחמת העולם השנייה היווה תמריץ לאדריכלות היפנית. בניינים יפנים בני ימינו הם מהטובים ביותר בעולם מבחינת טכנולוגיה וקונספציה פורמלית. האדריכל היפני הידוע ביותר הוא קנזו טנגה, שהגימנסיון הלאומי שלו למשחקים האולימפיים בטוקיו (1964) הדגיש את המבדיל בין העמודים לקירות ואת המאחד. בגגות רחבים שמזכירים את הטומו-אה (סמל עתיק דמוי-מערבולת) עשה שימוש כדי להציג ביטוי דרמטי לצורה ולתנועה.