אמינוגליקוזיד
אמינוגליקוזיד היא קבוצה של אנטיביוטיקות המעכבות ייצור חלבונים בחיידקים וכוללות גליקוזיד מותמר.
דרך הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמינוגליקוזידים נקשרים ליחידה 30S בריבוזום, וגורמים לבעיות בתהליך התרגום עצמו של החלבון (למשל, פגיעה ב- proofreading process, אשר גורמת לטעויות רבות וטרמינציה מוקדמת מדי של החלבון). במרבית המקרים פעילותם היא בקטריוסטטית בלבד, ואולם אם ריכוזם עולה הם הופכים להיות בקטריוצידיים (החלבון הפגום מביא למות החיידק). ההסבר לפעילותם הבקטריוצידית, הוא שנמצא כי חלקים קטיוניים במולקולת התרופה גורמים לחורים בממברנה החיצונית של התא, ויוצרים דליפה של תוכן תוך תאי החוצה, המזרז את מות החיידק.
לאמינוגליקוזיד טווח פעולה צר, בעיקר כנגד חיידקים גראם-שליליים, במיוחד כנגד חיידקים אארוביים (כגון חיידקי הסוג Pseudomonas), וכנגד חיידקי המעיים. תרופות אלו חייבות לחדור מבעד לקרום התא בתהליך הדורש חמצן ואנרגיה, ועל כן חיידקים אל-אווירניים עמידים כלפי תרופות אלו. חדירת תרופות אלו לתוך תא החיידק מתאפשר ביתר קלות באמצעות תרופות החוסמות את ייצור דופן תא החיידק, ועל כן שילוב של תרופות אלו בשילוב עם תרופות הפוגעות בייצור דופן התא (כגון פניצילין וואנקומיצין) מגבירה את השפעתן (סינרגיסטית). למעשה, קיים שילוב נפוץ יחסית של אמפיצילין וגנטמיצין (gentamicin- סוג של אמינוגליקוזיד) הניתן במקרים כגון אנדוקרדיטיס.
גורמי עמידות לאמינוגליקוזידים- העמידות לתרופה מקודדת על ידי פלסמיד בתא החיידק, אשר מבצע מודיפיקציות על האנטיביוטיקה- כגון אצטילציות, פוספורילציות או אדנילציות- המונעות ממנה להיקשר לריבוזום.
התוויות טיפוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמינוגליקוזיד משמש בעיקר לטיפול בזיהומים הנגרמים בדרכי השתן או במעי, כנגד חיידקים גראם שליליים כגון Escherichia coli, חיידקי Pseudomonas ו-Klebsiella.
סוגי התרופות השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימים מספר סוגים של אמינוגליקוזיד כגון gentamicin (שם מסחרי- garamycin), וכן amikacin, streptomycin, נאומיצין ועוד. התרופות ניתנות אך ורק דרך הוריד מאחר שאינן נספגות במעיים.
סטרפטומיצין היא התרופה הראשונה שהתגלתה במשפחה זו, ושימשה כטיפול במחלת השחפת.
תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיסרון העיקרי, המביא רופאים רבים לנסות ולהימנע או להפחית מתן אמינוגליקוזידים, הוא שתי תופעות לוואי בעייתיות: חירשות ופגיעה בתפקודי הכליות.
- פגיעה בתפקודי כליות: התרופות חודרות באופן מוגבר לכליות, כתוצאה מקשירה חזקה לרקמת הכליה והצטברות התרופות בקורטקס הכליה. כתוצאה מכך יכולה להיווצר אי ספיקת כליות כתוצאה מנמק בתאי האבובית הקרובה. הנזק לכליות הוא לרוב הפיך, וזאת עקב יכולת היצירה מחדש של תאי האבובית. מתן תרופה במשטר מינון של פעם אחת ביום במקום שלוש פעמים ביום, מאפשר תקופה חופשית מהתרופה, שבה ריכוז התרופה בכליה נמוך יחסית והתא יכול להיפטר מהתרופה ולשקם את הנזק שנגרם לו. אצל חולים הלוקים בתפקוד כליות ירוד, יש להפחית את מינון התרופה בהתאם לקצב פינוי הקריאטינין.
- חירשות: התרופות הללו חודרות בקלות ומצטברות באוזן הפנימית- בשבלול האוזן (cochlea). הן גורמות לירידה בשמיעה שעלולה להחמיר עד כדי חירשות, לפגיעה בשיווי המשקל, ולסחרחורת (וורטיגו).
תופעות לוואי נוספות של אמינוגליקוזידים- התרופות עלולת לחסום מעבר של גירויים בין העצב לשריר (יכול ליצור החמרה במצבים של מיאסטניה גרביס, ועל כן אצל חולים במיאסתניה גרביס המטופלים באמינוגליקוזידים יש להשגיח באופן צמוד על ניטור התרופה. תרופות אלו אסורות בהריון מאחר שהן חודרות דרך השליה ועלולות לגרום לנזק לעובר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.